מקח טעות במכירת מצוות

שאלה:

הגבאי מכר בליל כיפור ספר תורה ראשון של כל נדרי עם ברכת שהחיינו אחד המתפללים קנה ב – 4000 ש"ח מכיוון שאותו אחד לא היה ירא שמיים חשש החזן שלא יכווין להוציא את הציבור ידי חובה ולכן לאחר אמירת כל נדרי בירך גם ברכת שהחיינו אותו אדם לא הגיע לשלם את נדרו לשאלת הגבאי השיב כי מכיוון שלא בירך ברכת שהחיינו בעצמו זהו מקח טעות ולכן המכירה בטילה.

תשובה:

שלום וברכה,

העיקר הקנייה בכל נדרי זה החזקת הס"ת. ולכן את עיקר המצווה הוא קיים.

גם אם הגבאי הכריז במכירת המצווה שמוכר את המצווה וגם את ברכה שהחיינו, חייב הקונה לשלם את כל התחייבותו מאחר וזכה במצווה, ודינו שווה לאדם שקנה חפץ ועשה קניין, ואחר הקניין הגיע אדם אחר וגנב את החפץ, שחייב הקונה לשלם עבור החפץ, ולא נפטר מתשלום מחמת גנבת החפץ.

בהצלחה. 

מקורות:

עלינו לברר במכירת מצוות שנערכת בבתי כנסיות. ברור שקניית המצוות הוא נדבה לצדקה, אלא שיש להסתפק בקבלת המצווה, האם הכוונה שמי שיתנדב לבית כנסת יקבל מצווה מהבית כנסת – וכפרס על נדבת ליבו מקבל מהבית כנסת מצווה. או שמא מכירת עליות הוא מקח וממכר שנערך בין המתפללים לבית כנסת, והנודב לבית כנסת אי"ז פרס עבור נדבתו, אלא קנית דבר מצווה, ונחשב שהמצווה שלו, כמו הקונה חפץ בשוק.

ונפ"מ בין הצדדים, אם קנה כיבוד של מצוה ובא אחר וחטף ממנו, אם נאמר שהכיבוד ניתן כתמורה לנדבה שהתנדב, והנדבה היא על תנאי שיקבל את המצווה, א"כ באופן שחטפו ממנו את המצווה אינו חייב לשלם, כיון שבפועל לא קיבל מהבית כנסת כיבוד של מצווה. אך אם נאמר כצד השני שמכירת המצוות הינה מכירה ככל המכירות בשוק, והנודב קנה את המצווה, נמצא שהחוטף חטף את המצווה לקונה ולא לבית כנסת, וחייב הקונה לשלם למרות שלא עלה לתורה. וכדין הקונה חפץ בשוק ובא אחר וחטף ממנו את החפץ, שודאי שחייב הקונה לשלם.

מכירת מצוות בשבת 

כתב הרמ"א (או"ח סימן שו ס"ו): 'י"א במקום שנוהגים ליתן לקורא בתורה מי שברך ונודר לצדקה או לחזן דאסור בשבת לפסוק כמה יתן, והמנהג להקל דהא מותר לנדור לצדקה' ובמג"א ס"ק טו הביא דברי המהרש"ל [יש"ש ביצה פ"ה סי @@@] שכל ההיתר שהתיר הרמ"א לידור לצדקה הוא כשפוסקים לצדקה, אבל הכרזת עליות שמי שיתן יותר הוא יזכה דומה יותר למקח וממכר, והיה נראה לאסור, אם לא שנאמר אין שייך מו"מ בדבר מצוה כי אם בחפץ הנמכר, וכ"ז אינו אלא לישב המנהג בדוחק, אבל קניית מקומות בביהכ"נ אסור. והמג"א חולק עליו שבש"ג [ב"ק @@@] כתב שיכול הקונה למכור את המצווה לאחר, ביאר דבריו הלבושי שרד שמדבר הש"ג שכתב שיכול למכור מצוה מוכח דלא כרש"ל שגם מכירת מצוות נחשב למו"מ.

מבואר מדברי המג"א שמכירת המצוות בבית כנסת נחשב למקח וממכר, וקנין גמור הוא ושלו היא, ויכול למכור לאחר. [דעת הרש"ל יבואר להלן].

המצוות שקנה בחייו ישנם בירושה ובמכירה

יתר על כן כתב הכנה"ג (סימן קנג הגהת הטור אות ג) מי שקנה מצווה ומת, שייכת המצווה ליורשיו, ויורשי המת צריכים להטפל במצווה, ולשלם לקהל דמי המצווה שקנה מורישם, או ימכרו המצווה, ומה שיחסרו ישלמו לקהל, ואם מכר ביותר הרווח ליורשים, עכ"ד. הרי לנו בדבריו שהקונה מצווה שלו היא, ואינה רק כיבוד שמקבל עבור הנדר והנדבה לבית כנסת, ועל כן יכול להוריש לבניו, ולכן בניו צריכים לשלם את הנדר, ואם היה זה נדר גרידא ותחת הנדר מקבל תמורה מהבית כנסת, הא קיי"ל ( שו"ע חו"מ סימן ריב ס"ז. וסימן רנב ס"ב) שהנודר ומת אין צריכים יורדיו לשלם הנדר, על כרחך שהוא קניין במצווה, וכמו משך חפץ לקנותו ומת, החפץ של היורשים וצריכים לשלם את דמיו. וכיון שהיורשים ירשו את המצווה צריכים לשלם את הדמים של המצווה. עוד ומשום כך יוכל הקונה למכור את המצווה לאחרים וליקח את הרווח לעצמו, כיון שהיא מצווה שלו.

ובעולת תמיד (סו"ס קמד) חולק על הכנה"ג וכתב שיורשים שמוכרים מצווה שקנה אביהם הרווח לקהל ולא ליורשים, שאין משתכרין בצדקות. ובאליה רבא (סימן קמז או' ב') חולק על דבריו וכתב שהטעמים שאין משתכרין בצדקה לא שייך כאן, וכיון שקנה המצווה לעצמו ונותן דמים לצדקה הרי היא שלו. וכן מעשים בכל יום שאפילו בעל המצווה עצמו לפעמים מוכרה לאחר כשנצרך לכך ומרויח בה. והוסיף האליה רבא שכן מבואר במג"א שו ס"ק טו עכ"ד. הרי לנו שהבין במג"א שהקונה מצווה הרי המצווה שלו, ונעשה בין המוכר לקונה מקח וממכר על המצווה.

גם העולת תמיד שכתב שהקונה מצווה ומכרה לאחר בדמים יקרים שהרווח לצדקה, נראה שאין כוונתו לומר שהקונה לא זכה במצווה, אלא שסובר שכיון שהרווח בא תמורת עליה של מצווה, נחשב שמשתכר בצדקה. וע"ז חולק האליה רבא שאין זה נחשב משתכר במעות צדקה.

מבואר שקנית מצווה נחשבת של הקונה כממונו, והוא הבעלים על המצווה, על כן יכול למכור את המצווה לאחר, וכן יכול להוריש .

דעת המהרש"ל – בקניית מצוות

מדברי המהרש"ל שהקונה מצווה אין כאן חפץ הנמכר ואין זה כמכירת אתרוג או מקומות בביהכ"נ, ולכן מותר למכור בשבת את העליות בהכרזה בביהכ"נ, לכאורה נראה מדבריו שקניית מצוות לא קנה את המצווה אלא שמקבל כיבוד עבור הנדר שנדר לבית כנסת. [וכן ראיתי שכתב הגר"נ נוסבוים בקובץ הישר והטוב חלק יד] אמנם מדברי היש"ש ב"ק (פ' החובל סי' ס) מבואר לא כן, שכתב גבי דין החוטף מצווה מחברו שחייב לשלם לו י' זהובים כתב שאם עמד אחד לתורה בלי שיקראו החזן אין צריך לשלם עשרה זהובים, כיון שהמצווה שייכת לקהל ולא לאדם מסוים, וקריאת החזן אינה אלא שלא ליתי לאינצויי, ואפילו עלה ישראל במקום כהן פטור מלשלם. והוסיף המהרש"ל שכל זה בימיהם שלא היו קונים המצוות, אבל עכשיו מי שקנה שלישי או שישי או שביעי וקדם חברו, חייב ליתן לו י' זהובים [במקום שבירך החוטף בלחש ולא היו יכולים לענות אמן], וכן במקום שבעל הסגן קורא למי שירצה, וקרא לראובן, ושמעון קדם ובירך, חייב החוטף לשלם עשרה זהובים, אף שראובן לא קנה המצווה, מ"מ מאחר שבעל הסגן זכה במצווה ונתנה לזה, וציוה לש"ץ לקרות אותו בפרהסיא זוכה באותו המצווה, עכ"ד. מבואר שדעתו שהקונה מצווה זוכה בה והרי היא שלו, והמכירה היא מכירה ממשית, ולכן החוטף ממנו חייב לשלם עשרה זהובים. ועל כרחך צ"ל שמה שכתב במסכת ביצה [שהביא המג"א] שמותר למכור בשבת כיון שאינה מכירה ממשית, צ"ל שהוא סברא בהלכות מקח וממכר בשבת, שמכירת מצוות אינה מכירה של של דבר שיש בו ממשות, ואין בזה איסור מקח וממכר בשבת. וכעין זה כתב בערוך השולחן (או"ח שו סט"ו): 'מקום שמוכרין המצוות ויש מגמגמים בזה שהרי זהו ממש כמקח וממכר שזה נותן כך וזה מוסיף עליו ומ"מ אין זה כמקח וממכר דאטו יש בזה שיוי דמים אלא שזה כמו שאומר אם אזכה בעלייה זו אני נותן כך וכך לצדקה וזה אומר אני מוסיף על הצדקה אם אזכה לעלייה זו… ופשיטא דלמכור מקומות בהכ"נ אסור בשבת ויו"ט דזהו ממש כמקח וממכר שהרי יושב על המקום אבל שארי מצות כעלייה לתורה והגבהות וגלילות ופתיחות הארון ויין לקידוש ולהבדלה מותר דאין זה רק צדקה בעלמא וכמ"ש'. נראה שאין כוונתו שמכירת מצוות הינה התחייבות לצדקה ואין כאן מכירה וקניה כלל. אלא ודאי הקונה את המצווה נעשית המצווה שלו, אלא שהקניה נעשית על ידי שמתחייב לצדקה, ולא קיבל לידו דבר שיש בו ממש.

חיוב י' זהובים בחוטף עליה

הש"ך (סימן שפב סוס"ק ד) הביא דברי הרש"ל (בב"ק) וכתב עליו ואין דבריו מוכרחים. אפשר לומר שחולק על דבריו וסובר שאין בקניית המצוות קניה, אלא שעבור שנודר לבית כנסת והבית כנסת מכבד אותו במצווה. אלא שאם כן נמצא שחולק על כל דברי הפוסקים שהבאנו לעיל, ודוחק. ולכן שכוונת הש"ך לחלוק על דברי הרש"ל רק לגבי החיוב של י' זהובים, שדעת הש"ך שכדי להתחייב בי' זהובים צריך שיחטוף מצווה שהצטווה חברו, כמו במילת בנו, שהמצווה למול מוטלת על האב, וכן בכיסוי הדם, שכתוב "ושפך וכיסה", שהמצווה מוטלת על השוחט, אבל במצוות הנמכרות לבית כנסת שאין ציווי על הקונה שיעלה, ולמרות שהמצווה היא שלו, אבל אינו מצווה לקיימה, בזה לא מתחייב החוטף י' זהובים.