הרב יגאל גרוס
פתיחה
כאשר קטן מגיע לגיל שלוש עשרה, הוא מתחייב בכל המצוות האמורות בתורה. בגמרא לא מצאנו בשום מקום, את המקור לכך שבגיל שלוש עשרה מתחייבים במצוות. אמנם המשנה במסכת אבות (ה, כא) כותבת, 'שגיל שלוש עשרה למצוות', אבל כפי שעולה מנוסחאות הראשונים במקום, מדובר בהוספה מאוחרת, ואין זה המקור לחיוב קטנים במצוות. אז מהו המקור לדין חשוב זה?
א. הרא"ש בתשובה כתב (כלל טז, א), שמדובר בהלכה למשה מסיני. הגמרא במסכת עירובין (ד ע"א ומקבילות) אומרת, 'ששיעורים' (למשל שיוצאים ידי חובת מצה באכילת כזית, כזית מן המת שמטמא באוהל ועוד) הם הלכה למשה מסיני, הרא"ש כותב שגיל 'בר מצווה' נכלל בתוך השיעורים שנמסרו למשה מסיני, וכך סבר גם המהרי"ל (סי' נא, ועיי"ש מה שהביא בשם השואל), ובלשון הרא"ש:
"וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא, דע כי הלכה למשה מסיני הוא, והוא בכלל שיעורין חציצה ומחיצה שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה."
ב. רש"י (נזיר כט ע"א) נקט, שהמקור לכך שמגיל שלוש עשרה מתחייבים במצוות הם שמעון ולוי. כיצד? כאשר שמעון ולוי יצאו להרוג באנשי שכם, התורה אומרת שהם לקחו 'איש חרבו', ולוי היה באותה שעה בן שלוש עשרה, ונקרא איש. מכיוון שלא מצאנו בשום מקום שהתורה קוראת למי שהוא קטן מגיל שלוש עשרה 'איש', משמע שבגיל שלוש עשרה יוצאים מגיל קטנות, ונעשים אנשים (ועיין הערה[1]).
אמנם רק בגיל שלוש עשרה מתחייבים בפועל במצוות, אבל השולחן ערוך (תרמ, ב) פסק בעקבות הגמרא בסוכה (מב ע"א), שקטן שאינו צריך לאמו, כאשר הוא מגיע לגיל חינוך (בערך גיל חמש, שש, תלוי בילד), מתחייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות. בעקבות כך נעסוק הפעם בחינוך קטנים למצוות בכלל, ומתוך כך נגיע לשאלה, האם מותר לתת לקטן לאכול מחוץ לסוכה.
הפרשת קטן מאיסור
א. הגמרא במסכת יבמות ביבמות (קיג ע"ב) מספרת, שר' יצחק איבד בשבת את המפתחות של בית הכנסת ברשות הרבים. המליץ לו רבי פדת שישלח את הילדים לשחק שם, ומתוך כך הם ימצאו את המפתחות ויביאו לו אותם, ובלשון הגמרא:
"רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא (= נאבדו לו מפתחות בית המדרש) ברשות הרבים בשבת, אתא לקמיה (בא ל:) דרבי פדת, אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם (= תשלח את הילדים לשחק שם), דאי משכחי להו מייתי להו (ואם הם ימצאו את המפתח, הם יביאו לך)"
בעקבות דברי ר' פדת הגמרא מסיקה, שלדעת רבי פדת, כאשר בית דין (= אנשים זרים) רואים ילד קטן עושה איסור, אין חובה להפרישו מן האיסור, שהרי מסתמא ר' יצחק יראה את הילדים משחקים, וכאשר הם ימצאו את המפתח ברשות הרבים, הוא לא יאמר להם להניחו כדי לא לטלטל ד' אמות ברשות הרבים, אלא יניח להם לקחת את המפתחות הביתה. מוכח, שאין חובה על בית הדין להפריש את הקטן מאיסורים (ועיין במרומי שדה במקום, ויש לדחות את דבריו).
ב. מדברי הגמרא ביבמות משמע, שאין אחריות על מעשי הקטנים, אבל מדברי הגמרא בסוכה (מב ע"א) עולה תמונה אחרת, והגמרא אומרת שקטן כן מחוייב במצוות במידה והוא מספיק גדול כדי לדעת כיצד לבצע אותם:
"תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין[2]. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע."
מחלוקת הראשונים
נחלקו הראשנים כיצד להסביר את ההבדל בין הגמרא ביבמות לגמרא בסוכה:
- הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כז – כח) חילק בין חינוך של האב את בנו למצוות, למניעה מאיסור של בית דין (= אנשים זרים). הגמרא ביבמות מדברת על בית דין, ולהם אין חיוב להפריש קטן מאיסור. הגמרא בסוכה לעומת זאת, מדברת על הציווי לחנך, ציווי זה מוטל רק על האב, וזה יכלול גם להפרישו מאיסור ולא רק במצוות עשה, בדרך זו צעד גם ר"י (תוס' נזיר כח ע"ב), ובלשון הרמב"ם:
"קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת, במה דברים אמורים בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור… ואף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו."
- התוספות בנזיר (שם) תירצו, שבגמרא ביבמות מדובר על מצוות לא תעשה, ואילו הגמרא בסוכה מדברת על מצוות עשה. כאשר מדובר באיסור לא תעשה, אף אחד (כולל אביו של הילד) לא מצווה להפריש את הילד מאיסור, ועל כך מדברת הגמרא ביבמות. במצוות עשה לעומת זאת, יש על כולם חובה לחנך, ועל כך מדברת הגמרא בסוכה. בשיטה זו צעד גם הרשב"א (יבמות קיד)[3].
- התוספות במסכת בשבת (קכא ע"א ד"ה שמע מינה) תירצו, שהגמרא ביבמות מדברת על קטן מתחת לגיל חינוך, ולכן אין מצווה להפרישו מאיסורים. לעומת זאת, הגמרא בסוכה מדברת על קטן מעל גיל חינוך, לכן יש מצווה לחנכו למצוות (ואין חילוק בין מצוות עשה ללא תעשה, ובין האב לשאר בני אדם), וכך כתבו הריטב"א והרמב"ן (יבמות קיד ע"א).
האכלת קטן בנבילות
נתקדם שלב נוסף. עד כה ראינו מחלוקת בשאלה, האם צריך להפריש קטן שאוכל איסורים, כעת נדון בשאלה האם מותר לתת להאכיל קטנים איסורים. הגמרא (יבמות שם) כותבת שלדעת כולם הדבר אסור:
"תא שמע: לא תאכלום כי שקץ הם – לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים… דלא ליספו ליה בידים (= שאסור לגדולים להאכיל את הקטנים בנבילות). תא שמע: כל נפש מכם לא תאכל דם – להזהיר הגדולים על הקטנים… דלא ליספו להו בידים (= שאסור לגדולים להאכיל קטנים בדם). תא שמע: אמור… ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים… דלא ליטמו להו בידים ( = שאסור לגדולים לטמא את הכהנים הקטנים)."
א. הרשב"א במקום כותב (ד"ה מיהו), שהגמרא אוסרת להאכיל לקטן דווקא איסורי דאורייתא, אבל כאשר מדובר באיסורי דרבנן והמטרה היא לצורך הקטן ולא לצורך הגדול – מותר (למשל אסור להגיד לקטן להדליק אור בסלון, כי זה איסור דרבנן לצורך הגדול, אבל בחדרו של הקטן לצורך הקטן – מותר), וכן פסק שולחן ערוך הרב (שמג, ו).
ב. הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כז) חלוק על דברי הרשב"א, וסבר שאסור לתת לקטן בשום עניין גם איסורי דרבנן, וכן פסק השולחן ערוך (שמג), וכך נוהגים למעשה, אם כי בשעת הדחק אפשר להקל ולסמוך על הרשב"א (ביאור הלכה ד"ה מדברי).
אמנם במקום שבו מדובר בגזירת חכמים, כתב הפרי מגדים (או"ח סי' שא) שמותר לתת לקטן איסור דרבנן גם לדברי הרמב"ם. לכן למשל יהיה מותר בשבת לתלות כלי שמשמיע קול על העגלה של התינוק, והתינוק ישחק בו, משום שהאיסור להשמיע קול בשבת, הוא רק גזירה שמא יתקן כלי שיר (אלא אם כן הכלי הוא מוקצה, וע"ע בשו"ת מחזה אברהם סי' נו ובדף של שמחת תורה).
נתינת אוכל לקטן מחוץ לסוכה
ראינו שאסור לתת לקטן לאכול נבילות שאיסורם בלאו, אך האם יהיה מותר לגרום לקטן לעבור על מצוות עשה?
- בתרומת הדשן דן בשאלה (סי' קכה) האם מותר לתת לקטן לאכול מצות בערב פסח, למרות שחכמים אסרו. הוא כתב, שמכיוון שמדובר בביטול עשה בלבד, אין בכך בעיה. ראיה לדבריו הוא הביא מדברי המהר"ם, שהתיר לתת לקטן לשתות את היין של הקידוש שעשו בבית כנסת, למרות שהוא שותה לפני קידוש (זה נחשב לפני קידוש, משום שזה לא קידוש במקום סעודה):
"יראה דאם לא הגיע הקטן לכלל דעת כל כך, שיודע ומבין מה שמספרים לו מניסים ונפלאות ביציאת מצרים, שרי (= מותר) להאכילו. ואף על פי דאסרו חכמים לגדול אכילת מצה בערב פסח מזמן איסור חמץ ואילך, וקיימא לן (= ומקובל בידנו) דלא ספינן (= מאכילים) בידים איסור לקטן, הרי חילק מהר"ם בהלכות ברכות, דהני מילי (= שמה שאסור לתת לאכול איסור) באיסור לאו, אבל ביטול מצות עשה ספינן ליה (= מאכילים אותו). ובזה יישב המנהג שנהגו להטעים התינוקות מן הקידוש בבית הכנסת."
יוצא לפי דברי המהר"ם הללו, שאין בעיה לתת לקטן לאכול מחוץ לסוכה, משום שמדובר בביטול עשה בלבד.
- אמנם, נראה שדעת הבית יוסף (או"ח רסט) לא כך. לעיל ראינו, שדעת הרמב"ם היא, שאסור להאכיל קטן אפילו באיסורי דרבנן וכך פסק גם השולחן ערוך (שלא כרשב"א). אומר הבית יוסף, ברור שמי שאוסר לתת לקטן איסורי דרבנן, יאסור לתת לקטן איסורי עשה מדאורייתא! משום כך בשביל להתיר לקטן לשתות לפני הקידוש בבית כנסת, הוא מצרף עוד שני גורמים:
א. במידה והקטן לא ישתה, המקדש יעבור על ברכה לבטלה, ולדעת השולחן ערוך מדובר בלאו דאורייתא, לכן עדיף לתת לקטן לשתות ולעבור על איסור דרבנן, ושהגדול לא יעבור על איסור דאורייתא. ב. יש שיטה שסוברת, שאין כלל בעיה לשתות יין לפני הקידוש (או ששתיית היין נחשבת כקידוש במקום סעודה), ואפשר לסמוך עליה ולתת לקטנים לשתות לפני הקידוש.
מכך שהשולחן ערוך לא הסתפק בטעמו של תרומת הדשן, ברור שהוא סובר שאסור לתת לקטן לאכול דברים שאיסורם בעשה, ויהיה אסור לתת לקטן לאכול מחוץ לסוכה, וכך פסקו ערוך השולחן (תרמ, ב), שולחן ערוך הרב, הילקוט יוסף (שם) ועוד, ובלשון המשנה ברורה: "ולכולי עלמא אסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה… דהיינו ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול".
אמנם יש לסייג את האיסור, כפי שעולה מדברי הפוסקים, האיסור הוא רק לתת לקטן את האוכל לקטן לתוך פיו ממש, או לצוות עליו לאכול, אבל כאשר מניחים לפניו את הקערה והוא אוכל, אין בכך איסור, משום שבכהאי גוונא הוא לא מאכיל אותו ממש. כמו כן, ההיתר זה (לתת לפניו) הוא רק לאחרים, אבל אביו צריך לחנך אותו לאכול בסוכה, ולכן אסור לו אפילו להניח לפניו.
על איזה קטנים מדובר
בפשטות, יהיה אסור לתת אפילו לתינוק בן שנה אוכל מחוץ לסוכה, כמו שאסור להאכיל קטן בן שנה נבילות וטריפות, ואכן כך כתב הרב משה לוי (תפילה למשה ד, נג) "ומינה לנידון דידן שאסור להאכיל יותר מביצה פת לקטן אפילו אם צריך לאמו, כשהוא מחוץ לסוכה".
אמנם מלשון רוב הפוסקים לא משמע כך, ולפי שיטתם יהיה אסור להאכיל מחוץ לסוכה רק קטן שהגיע לגיל חינוך, ובלשון ערוך השולחן (תרמ, ב): "הקטן אף שמן התורה פטור, מכל מקום משום מצות חינוך יש לחנכו לאכול בסוכה מהזמן שאין צריך לאמו, והיינו כבן ה' כבן ו'… ומכל מקום להאכילו לכתחלה בידים חוץ לסוכה אינו נכון".
הסיבה שהם חלקו על דבריו היא, שלפי שיטתם אין איסור לאכול מחוץ לסוכה, אלא שיש מצווה לאכול בתוך הסוכה. במילים אחרות, אדם שאוכל מחוץ לסוכה לא עובר על לאו, אלא מבטל עשה. אם היה מדובר בלאו, באמת היה אסור להאכיל מחוץ לסוכה אפילו קטן (כפי שראינו לעיל שאסור להאכיל קטן נבילות), אבל מכיוון שיש כאן רק מצוות עשה, החיוב לחנך את הקטן מתחיל בגיל חינוך.
חג שמח! סיימת לקרוא? קח לקרוא בשולחן שבת או בבקשה תעביר הלאה כדי שעוד אנשים ייקראו[4]…
[1] מתי גוי מתחייב, בשבע במצוות בני נח? הפוסקים כתבו שאין זמן מוגדר לחיוב, אלא ברגע שהוא מגיע לכלל דעת, הוא מתחייב במצוות, ובלשון החתם סופר (יו"ד שיז): "כל ששכלו שלם כראוי דמסברו ליה ומסבר (= שמסבירים לו והוא מבין), הוה גדול, ופחות מזה הוא קטן". בעקבות כך, נקטו האור שמח (איסורי ביאה ג, ב) והגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"א סי' לד), שכאשר ילד יהודי מגיע לכלל דעת, הוא גם חייב בשבע מצוות בני נח, אלא שהוא לא מקבל עונשים במידה והוא יחטא, כי התורה חסה עליו. הרב אשר וייס חלק (שו"ת ח"ב סי' מח) וטען, שיהודים לא שייכים כלל בשבע מצוות.
[2] רוב הראשונים פירשו את הברייתא של תפילין כפשוטה, וכאשר קטן מגיע לגיל שהוא יכול לשמור על התפילין, הוא חייב להניח. אמנם בעל העיטור (מובא בבית יוסף סי' לז), הוציא את המימרא מפשוטה וטען, שמדובר על קטן שכבר הגיע לגיל שלוש עשרה, וכתב הרמ"א שנוהגים כמותו.
[3] לכאורה היה עדיף להפריש ממצוות לא תעשה, משום שמדובר בעבירה חמורה יותר! היראים יישב (סי' נא), שהקטן לא יתרגל לאכול איסורים, כי זה דבר לא מצוי. לעומת זאת, מצוות עשה הם מצויות, ואם הקטן לא יתרגל לקיים אותם, יהיה לו קשה להתרגל כאשר הוא יגדל. תרומת הדשן (סי' צד) ביאר, שכדי לקיים מצוות עשה צריך להרגיל לעשייה, וקשה להרגיל אדם לעשייה. לעומת זאת במידה והקטן אוכל נבילות, לא צריך לעשות פעולה אקטיבית, אלא פשוט לא לעשות כלום, וקל לחנך לזה.
[4]מצאת טעות? נקודה לא ברורה? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, או לחלק את הדף במקומך? מוזמן: [email protected]
לגבי הנידון האם מותר להאכיל קטן מחוץ לסוכה, נלענ"ד שסיבת הקולא של רוב הפוסקים היא אחת משני טעמים: א) אכליה מחוץ לסוכה זה רק איסור עשה (כפי שנכתב במאמר זה) ב) שאיסור ספיה לקטן הוא על "איסור חפצא" כמו נבילות וכדומה, מה שאין כן הכא. וראה שולחן ערוך הרב סימן רס"ט סעיף ג.
חג שמח
השאר תגובה