סגירת חלון הזזה בשבת – באופן המכשיר את הסוכה

הרב ירוחם ארלנגר‎
י"ג תשרי ה'תש"פ

 

א

יש שעוררו לדון, בסוכה שדפנותיה עשויים מחלונות הזזה הנפתחים ונסגרים ע”י ציר או מסילה, האם מותר לסגור חלון זה בשבת שבתוך המועד, או שמא יש לחוש בזה לאיסור עשיית אוהל, שהרי זו “מחיצה המתרת” שע”י סגירתה נעשית סוכה.

ובהקדם בירור ענין זה נציין לשיטות הראשונים בסוגיא זו: בתוס’ בשבת (קכה ע”ב ד”ה הכל) ציינו לשיטת רש”י בעירובין (צד ע”א), גבי מאי דשנינו שם: “אתמר, כותל שבין שתי חצירות שנפל, רב אמר: אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ושמואל אמר: זה מטלטל עד עיקר מחיצה, וזה מטלטל עד עיקר מחיצה. והא דרב לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא אתמר. דרב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר, נפל גודא דביני ביני. אמר להו שמואל: שקולו גלימא נגידו בה. אהדרינהו רב לאפיה וכו’, ולשמואל למה לי, הא אמר: זה מטלטל עד עיקר מחיצה, וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, שמואל עביד לצניעותא בעלמא”.

דפי’ רש”י, שגם רב מודה לשמואל דמשום איסור עשיית אוהל לית לן בה, אלא שהקפיד על כך מחמת טלטול הסדין, דהוי הוצאה מרשות היחיד לכרמלית. והכריחו לזה, משום דסבר דאף אי הוי מחיצה המתרת אין בכך איסור, דאוהל לא הוי אלא למעלה בגג, ולא במחיצה בעלמא. מיהו בתוס’ שם האריכו לחלוק עליו בזה, וכתבו, כי אף שמחיצה הנעשית לצניעות בעלמא אין בה משום איסור עשיית אוהל, מחיצה המתרת אסורה.

ועיי”ש שהביאו ראיה לדבריהם מסוגית הגמ’ בעירובין (מד ע”א) גבי עשיית דופן לסוכה, דמקשו התם: “והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הכל מודים שאין עושין אוהל עראי בתחילה. ומשני: הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית”. ומבואר להדיא, דבדופן שלישית דהויא מחיצה המתרת חשיב אוהל, ורק במחיצה רביעית שאינה אלא לצניעות בעלמא ליכא איסורא. וצ”ע מה יענה רש”י לראיה אלימתא זו.

ובישוב דברי רש”י מצינו ב’ דרכים בדברי האחרונים: א. בקרבן נתנאל (אות ק) דקדק לשון רש”י בסוגיא דהתם דכתב: “דבשתי דפנות אין קרוי אוהל”, והיינו, דאין כוונת דברי הגמ’ דעצם עשיית המחיצה עצמה חשיבא אוהל מחמת שמכשרת את הסוכה, אלא דכיון שבלא מחיצה זו היתה הסוכה פסולה ועתה נכשרה, נמצא דעשית מחיצה זו משווה לסכך שם אוהל, וכיון דלענין הסכך הדברים אמורים שפיר הוי אוהל גמור. מיהו, בעשיית מחיצה לבד, אף דהוי מחיצה המתרת, וכגון שעושה מחיצה לספרים לצורך תשמיש המטה או עשיית צרכים  – לית לן בה, שהרי עצם המחיצה אינה אוהל אלא הסכך הנכשר מחמתה.

ב. בשפת אמת פי’ באופן אחר, דאף דמחיצה בפני עצמה מותרת אף אי הויא מחיצה המתרת, מ”מ מחיצה הנעשית סמוך לגג ומצטרפת לאוהל קיים חשיבא אוהל ואסורה. המבואר מדבריו, דלעולם אף רש”י מודה בגוונא דא דהאיסור הוא מחמת המחיצה גופא, אלא דסבר דלא אסרו במחיצה המתרת אא”כ עשויה לגג.

ונראה לבאר, דנחלקו בשורש איסור עשיית מחיצה המתרת לשיטת רש”י: להבנת הקרבן נתנאל, לעולם דין אוהל הוא בגג, אלא דבהלכה זו נתחדש, כי אף שכבר נעשה האוהל מערב שבת, יש איסור בעצם הפיכתו ל”מתיר”, ולכך, אף שהיתה הסוכה מסוככת מערב שבת, כיון שהיתה חסירה דופן ולא היה לה תורת סוכה, יצירת הדופן דמשווא לה שם סוכה אסורה משום אוהל. משא”כ להבנת השפ”א, מחמת עצם החלת דין סוכה בהסכך לבד ליכא איסורא, דאיסור עשיית אוהל הוא בנייתו ולא בכך שנותן משמעות לאוהל קיים, אלא דכוונת דברי רש”י שהמחיצה עצמה שבנה בשבת טפילה לסוכה ונחשבת אף היא כאוהל (ולא חשיב כמוסיף על אוהל עראי כיון שהיא פועלת את עיקר היתרו).

ולכאורה נראה דנפק”מ בזה לנידון דידן, דהנה, אף שחלון זה הנעשה דופן לסוכה היה פתוח חוץ לסוכה ולא היה נתון תוך הסוכה כלל, מ”מ כיון שהיה מחובר לבנין ע”י ציר או מסילה לא חשיב כבניה חדשה (עיין ט”ז סי’ שיג ס”ק ב וכ”ש בנידון דהכא), דפשיטא דבסגירת דלת או חלון ע”י ציר א”צ להיתרא דמחיצה העשויה לצניעות וכדו’, אלא דכיון דכבר קביעא וקיימא ע”י הציר חשיב כבנוי בנין גמור גם בעודו פתוח, אלא שבסגירת החלון מוסיף “מתיר”, דעי”ז נעשה החלון דופן לסוכה, ונמצא שהוסיף “מתיר” בלא שהוסיף בבנין, וא”כ תליא במחלוקת האחרונים זו בהבנת דברי רש”י.

נמצאנו למדים לפי”ז, דלסברת הקרבן נתנאל בהבנת דברי רש”י יהא אסור לסגור חלון זה בשבת ואילו לשיטת השפת אמת יש להקל בזה בשופי.

נפק”מ נוספת יש לדון בזה לכאורה, במחיצה העשויה כולה ועומדת בצד החדר, ורצונו להזיזה ממקומה וליתנה בצד השני של החדר כדי להתיר שם תשמיש כנגד הספרים וכדו’, אי שרי או לאו[1]. וצדדי הספק בזה הן ע”פ הנ”ל, שהרי המחיצה היתה בנויה ומיועדת היא מעצם מהותה להזיזה ממקום למקום, ונמצא שמצד מעשה הבנין לא עשה ולא מידי, אלא שפעל היתר חדש שלא היה מתחילה, וממילא אפשר דאף זה תליא בהנ”ל, מיהו בזה יש להחמיר טפי, דסוף סוף כיון שלא היתה עשויה במקום הזה, אף שמצד עצם המחיצה לא נעשתה כאן בניה חדשה, מ”מ מצד המקום נעשתה מחיצה, ולא דמיא לגוונא דידן דהיתה עשויה באותו המקום גופא, ולא גרע ממה שאמרו באדם שלא יחצוץ בגופו לשם מחיצה בשבת וכמו שיתבאר להלן.

 

ב

ולפי הנ”ל נראה, שאפי’ היה מקצת החלון תוך הסוכה, אלא שלא היה בזה שיעור הראוי לדופן סוכה, נמי חשיב כעשיית אוהל עראי, ולא דמי למוסיף על אוהל עראי דשרי, דכיון שאין די להכשר הסוכה בדופן זו העשויה מתחילה, נמצא שכל ה”מתיר” נעשה בשבת, וממילא יש להחמיר בזה לסברת הקרבן נתנאל.

יתירה מזו י”ל, דבאופן שלא היה החלון מחובר ע”י ציר או מסילה, גם השפת אמת יודה בזה לאיסור אף שכבר היה החלון תוך הסוכה בשיעור טפח, ולא חשיב כמוסיף על אוהל עראי. והטעם בזה, דכיון שכל ה”מתיר” נעשה ע”י תוספת זו לכו”ע לא חשיב כמוסיף על האוהל, וזו עיקר כוונת דברי התוס’ הנ”ל לחלק בזה בין דופן שלישית לרביעית.

ראיה נוספת יש לדברים, דהנה, ברמ”א (סי’ תרלה) כתב בשם הג’ מימוניות: “אין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות, ואם עשה טפח סמוך לסכך מותר לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות כמו בחוטט בגדיש”. ובטעם הדבר פי’ שם בהג’ מימוניות, דבעינן סכך העשוי לאוהל, ובלא מחיצות לאו שם אוהל עלה, וכן פי’ בזה הלבוש והט”ז. והנה, אף דהב”ח שם כתב דהלכה זו אינה אלא לכתחילה בעלמא, כבר כתבו שם הלבוש, ט”ז ואליה רבה דמעכב נמי בדיעבד (ופסולו מן התורה כמבואר שם בט”ז דהוי תעשה ולא מן העשוי), וכן הסכים במשנ”ב (ס”ק י).

ובשיעור מחיצה זו נחלקו האחרונים, בפרמ”ג (משב”ז ס”ק ה) מצדד לומר דסגי במחיצה אחת על פני ז’ טפחים או עכ”פ על כל משך הסוכה, ולא יותר, אולם בביכורי יעקב (ס”ק ח) האריך לדחות דבריו ונקט בפשיטות דבעינן מחיצות בשיעור הכשר סוכה, והיינו שתי מחיצות שלימות והשלישית טפח, וכן דקדק בקהילות יעקב (סי’ ו) מדברי הגר”א בבאורו לשו”ע שם עיין בדבריו.

א”כ לדברי הביכורי יעקב וסיעתו, ע”כ סוגיא דהתם איירי שכבר היה משך טפח על פני כל שיעור הסוכה דאל”כ בלא”ה הסוכה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, ואעפ”כ אמרו בגמ’ דהשלמת הדופן השלישית אסורה משום אוהל משום דהויא מחיצה המתרת. וממילא ה”ה גבי נידון דידן אף דכבר היתה מקצת המחיצה עשויה אין בכך כדי לחושבו כמוסיף על האוהל בעלמא, כיון שעשאה מחיצה המתרת.

אכן, בסי’ שטו (סעי’ א) כתב הרמ”א בשם המרדכי: “אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מיטתו וכו’, אם לא שהיה מבעוד יום טפח שאז מותר להוסיף עליה בשבת”. ומבואר מדבריו דאף במחיצה המתרת (דאסור לעשותה בשבת וכשיטת התוס’), שרינן בגוונא שהיה טפח עשוי משום  מוסיף על אוהל עראי. וצריך לחלק ולומר, דשאני התם שכנגד המחיצה כבר הותר ע”י הטפח, וממילא מה שמוסיף ומאריך המחיצה אין זה אלא הרחבת ההיתר ולא חידושו, משא”כ בגוונא דידן שהתוספת מחדשת היתר שלא היה בתחילה, דבכה”ג לא חשיב תוספת אלא עשייה בתחילה.

הן אמת, דבחילוק זה איפליגו האחרונים, דהנה, בס’ בית השואבה כתב להוכיח כסברת הב”ח דהא דבעינן סכך קודם לדפנות הוי לכתחילה ואי”ז מעכב בהכשר הסוכה, מסוגית הגמ’ בעירובין (מה ע”ב): “עושה אדם את חבירו דופן לסוכה”, ואמרינן בגמ’ דאי איירי ביו”ט בעינן שלא ידע מזה חבירו דאל”כ חשיב כעושה מחיצה המתרת ביו”ט. מיהו בפרמ”ג (סי’ תרל א”א ס”ק יט) כתב, דאיירי שכבר היה עשוי טפח סמוך לסכך, ומעמיד את חבירו להשלמת המחיצה. אולם בבית השואבה שם דחה סברא זו מחמת דברי הרמ”א הנ”ל, דא”כ מה אכפת לן אם יודע בו חבירו או לא, הא כיון שכבר היה עשוי טפח הוי כמוסיף על אוהל עראי ומותר[2]. ומוכח דסבר שאין לחלק בין דברי הרמ”א לגוונא דידן, אף שבתוספת זו נתחדש ההיתר, וצ”ל דהפרמ”ג דפליג סבר כדברינו, ופשוט.

ונראה נמי דנחלקו בזה הבית יוסף ומג”א ריש סי’ שטו, בעיקר הבנת דברי מהר”ם שם, דהיה מתחיל בעשיית המחיצה מערב שבת כדי להתיר לו לסיים עשייתה בשבת באופן שיתיר לו לעשות צרכיו בחדר שיש בו ספרים, דבבית יוסף שם פירש, שהיה תולה אותה למעלה סמוך לתקרה, והיה פושטה למטה בשבת, לעומת זאת במג”א פי’ שהיה גוללה לצד ומשייר בה טפח, ובשבת היה גוללה על פני כולה. ופי’ הפרמ”ג, דהכריחו לזה, משום דלהבנת הב”י קשיא טובא, מה מהני מה שהיה נותנה למעלה סמוך לתקרה בערב שבת, הרי בעת נתינתה כך לא היתה ראויה להתירו לו לעשות צרכיו אפי’ כנגדה כיון שהיתה גבוהה הרבה, ונמצא שכל ההיתר נעשה בשבת, ומי יימר דחשיב בכה”ג כמוסיף על אוהל עראי, ולכך פי’ שהיה גוללה לצדדים, שכבר מערב שבת היה מותר לעשות צרכיו כנגד מקום המחיצה, וממילא כשפורסה יותר אין זה אלא כמוסיף על מחיצה המתרת ושרי.

ומבואר, דלשיטת הבית יוסף, אף שכל “המתיר” נעשה בשבת, אכתי חשיב כמוסיף על אוהל עראי כיון שעצם הבנין החל מערב שבת, וכדעת בית השואבה דלעיל, ואילו המג”א סבר בזה כסברא הנ”ל, דבעינן שתחילת המתיר תעשה מבעוד יום.

ובאמת, כד נדקדק בה נראה לומר שכבר נחלקו בדבר רבותינו הראשונים, דבסוגית הגמ’ בעירובין (קב ע”א) איתא: “הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא. אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל כרוך בודייא, ושייר בה טפח. למחר פשטה, ומוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי”. ופירש רש”י, “כשתסתלק המחצלת מעליהן לפנות ערב שבת, אל תסלקנה כולה משם, אלא הוי גולל אותה וכורך מעל הגג, ושייר בה טפח פרוסה דלהוי עליה שם אהל”. ומבואר מדבריו, דהטעם דמהני שיור טפח, דאיירי שהטפח פרוס מלמעלה, וכיון דשיעור אוהל טפח נמצא שכבר היה האוהל עשוי מבעוד יום ועתה אינו אלא כמוסיף על הבנין.

לעומת זאת, בסוגית הגמ’ בשבת (קלח ע”א) איתא: “תני רמי בר יחזקאל: טלית כפולה לא יעשה, ואם עשה – פטור אבל אסור. היה כרוך עליה חוט או משיחה – מותר לנטותה לכתחילה”. ופירש שם הרא”ש (סי’ ב): “והא דאמרינן כרך עליה חוט או משיחה מותר, אפי’ לא היתה פרוסה טפח אלא כולה כרוכה, דכריכת חוט חשיב כאילו היתה פרוסה טפח”. ומבואר מדבריו, דאף שלא נעשה אוהל קודם השבת כיון שהיה מוכן לכך שרי. והטעם בזה, דיסודו של היתר זה דעשיית טפח מבעוד יום לשיטת הרא”ש אינו בכדי שיהא האוהל קיים ולאחר מכן נמצא מוסיף על האוהל שכבר היה בתחילה, אלא דבגוונא שהתחיל בעשיית האוהל קודם השבת לא אסרוהו חכמים לגמור מלאכתו, והתחלה זו יכול לעשותה או ע”י פריסה טפח או ע”י חוט ומשיחה המיועדים להקל על הפריסה. (ויעויין שם ברי”ף דכתב דאף בטלית בעינן שיהא פרוס טפח דאל”כ הוי כעשייה בתחילה, דסבר כרש”י, ובאמת צ”ע לדבריהם מפני מה צריך חוט ומשיחה תיפו”ל מצד עצם הפריסה, וכבר עמד בזה הרשב”א שם).

ולכאורה פלוגתת האחרונים הנ”ל גבי פריסת המחיצה להתיר עשיית צרכים אי צריך שתהא מן הצד או די במה שמניחה למעלה בתקרה, תליא בזה, דלסברת הרא”ש, אף שלא נעשה כל אוהל קודם השבת כיון שכבר התחיל בעשייה די בזה, ואילו לסברת המג”א והתוספת שבת דעימיה, רק אם כבר נעשה אוהל קודם השבת יכול להוסיף עליו בשבת.

ומעתה נראה נמי לדידן, דהא דבעינן שיעשה מקצת המתיר מבעוד יום ולא יעשה כולו בשבת, היינו דוקא לסברת רש”י, דכשם שהצריכו שיעשה אוהל מבעוד יום כך במחיצה המתרת צריך שיעשה מקצת המתיר מבעוד יום, אבל לסברת הרא”ש א”צ לזה, דכשם שבאוהל הנעשה לצל א”צ יחשב כאוהל קודם השבת, והעיקר במה שהתחיל במלאכתו, כך גם לענין מחיצה המתרת ודו”ק.

כמו כן, לענין מה שדנו לעיל, בחלון הזזה הנע ע”ג ציר, לסברת הרא”ש נראה פשוט דאין טעם להחמיר בזה, דכשם שא”צ שיהיה מקצת אוהל מערב שבת ודי בזה שעשה מעשה להקל על הפריסה, כך גם כאן יועיל הציר כחוט ומשיחה להחשב שכבר נעשתה מקצת המחיצה מתחילה.

ומ”מ נראה, דאם היה לו דופן משך שבעה וסכך יוצא הימנה לפנים, ובא להמשיך הדופן כי היכי דליתכשר משום פסל (ראה סי’ תרל סעי’ ז), לכו”ע שריא אף שתוספת זו היא מחיצה המתרת, דכיון שתחילת הדופן כבר פעל היתר, הרי זה דומה ממש לדברי הרמ”א גבי מחיצה העשויה לתשמיש המטה, ודו”ק.

אכן באופן שעושה כן לכל ימי החג יש שהחמירו בזה מטעם אחר, חדא, דאי נעשה הדבר ליותר משבעה ימים אפשר דחשיב כאוהל קבע שאסור להוסיף עליו, ותו, אפשר דמצות הסוכה משוי ליה קבע, ע”כ לדינא צ”ע בזה.

 

ג.

בעצם ביאור שיטות הראשונים בסוגין מצינו שיטות שונות בדברי האחרונים: באבני נזר (או”ח סי’ רכא) פי’ דג’ שיטות בדבר, דלדעת התוס’ דין מחיצת עראי שווה לאוהל עראי, ומשום כך אמרו דהטעם דהתירו מחיצה רביעית הוא משום דאינה אלא תוספת בעלמא, אבל בלאו הכי היה הדבר אסור אף דאינה מחיצה המתרת ועשויה היא לצניעות בעלמא. ואילו לשיטת רש”י, אפי’ מחיצה המתרת שריא, ולשיטת המרדכי שהביא הרמ”א (וציין שכ”פ באור זרוע הל’ בונה וביראים סי’ רעד), עשיית מחיצת עראי מותרת אפי’ עשאה בתחילה ולא כתוספת בעלמא, ואילו מחיצה המתרת אסור לעשותה בתחילה ומותר לעשותה כתוספת על אוהל עראי.

בפרמ”ג (ריש סי’ שטו במשב”ז) פי’, דאף רש”י מודה דאסור לעשות מחיצה המתרת בשבת, אלא דסבר דבתרתי פליגי: א. מחיצה העשויה לצניעות – לשיטת התוס’ אסור לעשותה בשבת, ולרש”י מותר.  ב. מחיצה המתרת בתחילה לכו”ע אסור לעשותה בשבת, אבל באופן דהוי תוספת בעלמא, לשיטת התוס’ הדבר אסור (ומשום כך אסרו דופן שלישית אף דהוי תוספת), ולשיטת רש”י הדבר מותר. נמצא לפ”ד, דדופן שלישית לא חשיבא כעשייה בתחילה אלא כתוספת ואפ”ה אסרו זאת התוס’. (ומ”מ אפשר דדוקא בכה”ג אסרו דכל המתיר נעשה בשבת ולא בגוונא דמהר”ם וכדלעיל). ומ”מ לדבריו אין כל מקום לחומרא הנ”ל אליבא דרש”י כאשר נעשה המתיר לבדו בשבת בלא עשיית מחיצה, דהא לדבריו יש ליישב קושית התוס’ מהא דדופן שלישית בפשיטות, דמאי דפשיטא להו לתוס’ דדופן שלישית חשיבא כמוסיף על הבנין ולא כעשייה מתחילה, סבר רש”י דאין הדבר כן, דדוקא לענין מחיצה שמקצתה עשויה חשבינן להשלמתה כתוספת בעלמא, אבל כאשר עושה מחיצה שלימה, אף שנוספת היא על בנין קיים – אפשר דחשיב כעשייה בתחילה, שהרי עצם עשיית המחיצה אסורה (כאשר היא מחיצה המתרת) ולא מחמת הגג לבדו.

ולכך נקט הפרמ”ג בפשיטות דפלוגתא נוספת יש בין רש”י לתוס’, בעשיית מחיצה מתחילה לצניעות לחודא, דלתוס’ אף בכה”ג אסור, ומשום כך אמרו דבמחיצה רביעית של סוכה התירו רק מחמת דהוי כמוסיף על הבנין, ואילו לרש”י אף בעשייה מתחילה שרי.

ובאמת צ”ע, מנ”ל דרש”י פליג בזה על התוס’. וצ”ל דהדבר מוכח מיניה וביה בחילוק הגמ’ בין מחיצה שלישית לרביעית, דהא לדברי רש”י שמחיצה המתרת מותרת בתוספת בעלמא עכצ”ל דהטעם דאסרינן במחיצה שלישית משום דחשיב כעשייה בתחילה אף שנוספת היא על הבנין, וא”כ במחיצה רביעית שהתירו משום שעשויה לצניעותא בעלמא, ע”כ דהתירו על אף דחשיבא כעשייה בתחילה, ודו”ק בזה.

 

ד.

בעיקר דין מחיצה המתרת שאסור לעשותה בשבת יש לדון, האם מותר לעשות צורת הפתח עראי באופן שנעשה הדבר כדופן לסוכה ומכשיר ישיבתה, דלכאורה י”ל, דאף דדינה כמחיצה לענין סוכה ושבת, מ”מ אין שם אוהל עליה, שהרי אינה מחיצה גמורה. כמו כן יש לדון אי שרי לעשות מחיצה ע”י לבוד, שאינו עושה מחיצה גמורה, ונחשבת היא דופן לסוכה מדין לבוד לבד[3]. ובאמת מפורשים הדברים במשנ”ב, דיעויין בסי’ תר”ל שעה”צ ס”ק ה דכתב בשם פרי מגדים, דמותר להניח צורת הפתח כדופן שלישית לסוכה ע”י עכו”ם, דהוי שבות דשבות במקום מצוה. ומבואר דלמד שיש בזה איסור מחיצה המתרת בשבת, אלא דמותר ע”י נכרי כיון דהוי שבות דשבות (ולענין לבוד יתבאר להלן).

הן אמת, דדברי הפמ”ג בזה צ”ע, דהא בריש סי’ שטו (א”א א ומשב”ז ח) כתב הפרמ”ג דיש להסתפק אם מותר לומר לנכרי ליתן סכך על גבי הסוכה, דשמא כיון שעשוי לכל ימי החג חשיב כאוהל קבע ואסור מדין תורה, ובגוי לא התירו אלא בשבות דשבות, וכ”כ בסי’ תרכו[4], וא”כ היאך סבר להתיר בזה גבי דופן שלישית של סוכה.

ובתוספת ביכורים שם כתב, דכיון שדין צורת הפתח בדופן שלישית אינו אלא דרבנן, לא חשיב כמחיצה המתרת אלא מדרבנן ולכך מדאורייתא שרי דאינה אלא לצניעות בעלמא. ודבריו צ”ע טובא, דמאי אכפת לן בכך שמדאורייתא אינה מחיצה המתרת, הא סוף סוף כיון שנעשה ע”י המחיצה מתיר לסוכה מחיצה חשובה היא ואף מדאורייתא אית לן למיסר.

ושמא י”ל ע”פ הנ”ל, דלעולם מצד עצם בנין האוהל מחיצה כעין זו אינה חשובה כבניית אוהל, שהרי המקום פרוץ כבתחילה והלכתא בעלמא היא לדונה כמחיצה. אלא דסבר הפרמ”ג דעצם בניית ה”מתיר” ע”י תורת מחיצה אסורה משום אוהל, אף שפעולת הבנין אינה עשייה חשובה, ובזה הוא דסבר דבנייה כעין זו לעולם לא חשיבא כבנין של קבע, ודינה כבנין עראי שאינו אסור אלא מדרבנן, וממילא מותר לומר לנכרי לעשותה ביו”ט.

וכמו כן נראה נמי לענין מחיצה של לבוד, דלכאורה היה נראה לומר דמחיצה כעין זו מותרת בשבת, וכמו דכתבו התוס’ בערובין (קא ע”א) גבי מחיצה שבגג, דלא יעלה על הדעת שאם יתן שני חוטים סמוכים זה לזה תוך ג’ טפחים שיאסר משום עשיית אוהל. מיהו ע”כ צריך לחלק ולומר דבמחיצות אסרו בכה”ג, שאל”כ יהא מותר לבנות דופן שלישית לסוכה ע”י לבוד אף דהוי מחיצה המתרת והא לא שמענו. יתירה מזו, לשיטת הט”ז (עיין שעה”צ ס”ק יב) כל דאפשר לעשות באופן המותר אין בו משום מחיצה המתרת, שע”כ התיר לבנות מחיצה בפני חמץ ביו”ט כיון דיכול להתיר ישיבתו בבית ע”י כפיית כלי. וע”כ דבמחיצות החמירו גם ע”י לבוד וצ”ב החילוק. וצ”ל כנ”ל, דלענין גג עיקר הקובע הוא שיהא זה אוהל המיצל ובנין חשוב, אבל במחיצות עיקר הקפידא הוא בבניית ה”מתיר”, ובזה אין נפק”מ אם עושה זאת ע”י מחיצות שלימות או ע”י לבוד בעלמא.

מיהו קשיא, דבסי’ רעו ס”ק כה נקט משנ”ב בפשיטות דעשיית צוה”פ לשם ערוב הוי איסור דאורייתא, שלא כדברינו, וצ”ע.

אלא דמ”מ מצינו לדברינו כדמות ראיה בדברי החזו”א (סי’ נב ס”ק ח), דיעויי”ש שכתב, דהא דשרי להניח כיסוי ע”ג קנים הלבודים זה לזה, היינו דוקא על גביהם ממש, אבל לפרוס הכיסוי מהם והלאה מדין מוסיף על אוהל עראי אסור, דאף דהמקום נחשב כסתום מ”מ אינו אוהל, שהרי אינם מצילים על המקום למטה. (ועיי”ש שצידד לומר דאפי’ אחר פריסת הכיסוי אסור להוסיף עליו מן הצד, דלא שרינן להוסיף אלא אוהל הנעשה מערב שבת ולא על זה הנעשה בשבת, אפי’ נעשה בהיתר). ולכאורה הדברים צ”ב, דאי נימא דקנים הלבודים זה לזה לא חשיבי אוהל, א”כ מפני מה מותר לפרוס עליהם כיסוי בשבת.

וע”כ צ”ל בזה ע”פ הנ”ל, דלעולם שני קנים הסמוכים זה לזה בפחות מג’ טפחים לא חשיבי אוהל, אלא דמ”מ המקום נחשב כסתום, ונמצא שאינו פועל כלל בכיסוי המקום אלא שפועל שאותו המקום המכוסה זה מכבר יהיה מוצל (ודומה הדבר להא דאמרינן לעיל גבי חלון הזזה, שפועל רק את המתיר ולא את עצם המחיצה), וסבר החזו”א דבכהאי גוונא לא נאסר משום אוהל. ועפ”ז שפיר קאמר, דאף דשרינן לפרוס הכיסוי מ”מ לא שרינן להוסיף עליו, דלא היה כאן אוהל מתחילה ודו”ק. (ועיין מהרש”א ערובין קב ע”א). מיהו יעויין במשנ”ב (ס”ק יד) דכתב להדיא, דע”י שהיו קנים לבודים זה לזה, חשיב “שנעשה האוהל מכבר”.

 

[1] הדבר מצוי הרבה בשמחות משפחתיות שהתפילה מתקיימת באולם בו אוכלים וכדו’, ומצויים שם נשים, ויש לדון האם מותר ליתן מחיצה כעין זו להפריד בין אנשים לנשים או לא. דאף דכתב משנ”ב שמחיצה הנעשית להפריד בין האנשים לנשים אינה אלא לצניעותא ומותר לעשותה בשבת, נראה דבדוקא נקט בעת הדרשה שאין איסור לומר הדרשה בלא מחיצה, ולמיגדר מלתא בעלמא עבדינן הכי דישראל קדושים הם, אבל בעת התפילה יש חובה גמורה ליתן מחיצה, וא”כ הרי זו מחיצה המתרת. ומצוי הרבה שיש מחיצות כעין אלו האמורות כאן. אכן אם במקום הנחתם בסוף אולם השמחות יש מקום צר שכבר הותר להתפלל בו על ידם, ניתן להמשיך משם ואילך מחיצות, אבל ליטול כולם וליתנם במקום אחר תליא בהא.

מיהו יעויין בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”א סי’ לט) שהאריך להוכיח דבכל מקום קיבוץ אנשים ונשים יש חובה ליתן מחיצה מדאורייתא, ולא רק בתפילה, ולדבריו צ”ע מפני מה הקל המשנ”ב בעת הדרשה, ובדוחק י”ל, דאף שחובת המחיצה חובה גמורה היא מ”מ לא אסרו להתקבץ במקום שאין מחיצה, ואין חובה המוטלת על כל אדם ואדם, אלא שכך היא הנהגת התורה וכך היא צורת בית הכנסת, דעיקר האיסור הוא רק במה שמיקל ראש עם האשה ואף זה אינו מדין תורה אלא מדרבנן בעלמא. ובאמת מדבריו שם בסי’ מא משמע שרק בבית הכנסת החמירה בזה תורה משום “מקדשי תיראו”, וכנראה הדרשה האמורה לא היתה בבית הכנסת, וצ”ע בזה ומ”מ בעת התפילה ודאי חובה גמורה היא בכל גווני וכמו שביאר שם (ועיי”ש דבמקום שמתקבצים לדבר הרשות א”צ מחיצה מעיקר הדין כלל).

[2] אופן נוסף י”ל בישוב קושיתו ע”ד ההגהות מימוניות, דלעולם איירי שהיתה בנויה כולה מתחילה כסדר הראוי, אלא שנפלה אחת מן הדפנות ובא לתקנה עתה, דבזה הוא שאמרו דכיון דהויא מחיצה המתרת בעינן שלא ידע חבירו שמשמש הוא כמחיצה. ואין להקשות, דכיון דנפסלה יש להסיר הסכך קודם נתינת הדופן משום תעשה ולא מן העשוי, דמאחר והיתה עשויה מתחילה בהכשר ליכא לדינא ד”תעשה ולא מן העשוי”, וכדכתב הרמ”א גבי סוכה שהוריד עליה את הגג מפני הגשמים שאינו צריך לתקן הסכך, וכ”כ בשו”ת רב פעלים (ח”א סי’ לב). מיהו רבים מן הפוסקים ס”ל לחלק בזה בין אם הדבר הפוסל הוא בגוף הסוכה לבין אם הוא חיצוני לה. דדוקא בגג העשוי מעל בנין הסוכה אמרו דסגי במה שהיתה תחילת עשייתו בהכשר, אבל כאן שעצם דופן הסוכה נפל בטלה כל הסוכה, והסכך המונח עליה הוי כעשוי בפסול. עיין בזה פתחי תשובה (יו”ד סי’ רפו סעי’ יא) בשם פרי חדש גבי בית שהסיר גגו לצורך בנית הסוכה, האם נפסלת בכך המזוזה ויש להסירה אחר החג ולחזור ולקובעה משום תעולמה”ע, דהא בחג אינו חייב במזוזה דסוכה דירת עראי היא, מיהו בשם דרך החיים הביא שם דפליג ולא חילק בזה, וע”ע בגליון הגרעק”א שם בשם מהר”א ששון (סי’ קלב) שהחמיר בזה וסבר דלא דמיא לגג דסוכה, וכן האריך לבאר בשו”ת כתב סופר (יו”ד סי’ קלט) עיי”ש.

[3] כדמות ראיה לדבר מצינו בדברי הגמ’ בערובין (קב ע”א): “אמר רב אסי, הני כיפי דארבא, בזמן שיש בהם טפח, א”נ אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלושה, למחר מביא מחצלת ופורס עליהן, מ”ט מוסיף על אוהל עראי הוא ושרי”. ולכאורה צ”ע, דהא ניחא באוקיתא קמייתא בעינן לדינא דמוסיף על אוהל עראי, שהרי בתחילה היה פרוס רק טפח ועתה הרחיבו הרבה, אבל לאוקימתא בתרייתא מפני מה הוצרך לטעם זה, תיפו”ל שכבר מתחילה היה כסתום מחמת דינא דלבוד ואין בזה אפי’ תוספת בעלמא. ועכצ”ל דהא פשיטא דכיון שבתחילה היה זה גג שאינו מיצל ומדינא בעלמא היה נחשב כאוהל ועתה נעשה מחיצה גמורה דיש בזה תוספת חשובה, אלא דקמ”ל להיפך, שלא תאמר דנעשה עתה אוהל גמור, דמ”מ לא הוי אלא כמוסיף, ודו”ק.

[4] צ”ע דבמשנ”ב ריש סי’ תרלז כתב בשם הפרמ”ג להתיר בזה, וסתרו דבריו למש”כ בס’ תרכו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *