לתרומות לחץ כאן

כיצד משמיעים קול שופר

 

התורה מלמדת שראש השנה הוא יום של השמעת קול שופר: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). במקום אחר מבואר כי המילה "תרועה" פירושה לשופר: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי". חז"ל הסיקו אפוא שה"תרועה" של דברי הכתוב היא קול שופר (ראש השנה לג, ב).

אך כיצד יש להשמיע את קול השופר? איך ראוי לקיים מצווה דאורייתא זו? כפי שנראה, התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, וכרוכה בכמה מחלוקות, הן בדברי חז"ל והן בפוסקי ההלכה.

למה אנו נוהגים להשמיע קולות שופר כה רבים? מה המקור לקולות השונים שאותם אנו משמיעים? מה האורך של תרועה, ומה האורך של תקיעה? מה ההלכות של הפסקות בין הקולות? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

סדר משולש של תקיעות

במשנה (ר"ה לג, ב) נאמר: "סדר תקיעות שלש של שלש שלש". הכוונה היא שכאשר תוקעים את השופר של ראש השנה יש לתקוע שלש סדרות של קולות, ובכל אחת שלש תקיעות: תקיעה, תרועה ותקיעה.

הסדר של תקיעה-תרועה-תקיעה – כלומר, החובה להקדים את התרועה של התורה בתקיעה וכך לתקוע תקיעה אחריה – נלמד על-ידי חכמים מדברי הפסוק (ויקרא כה, ט): "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי… תעבירו שופר בכל ארצכם". המילה "תעבירו" נדרשת כקול ארוך, והיא מופיעה הן לפני זכרה של התרועה, והן לאחריה. מכאן למדו חז"ל שיש לתקוע את התרועה בין שתי תקיעות (או "פשוטות").

סדר זה נקרא תר"ת – תקיעה-תרועה-תקיעה. במקום אחר נחלקו חכמים (סוכה נג, ב) אם הסדרה של תר"ת הינה מצווה אחת (רבי יהודה), או שמא כל תקיעה ותרועה היא מצווה בפני עצמה (חכמים).

את הסדרה תקיעה-תרועה-תקיעה יש לכפול שלש פעמים. הלכה זו נדרשת בברייתא מהופעתה המשולשת של המילה "תרועה" בכתובים: "והעברת שופר תרועה", "שבתון זכרון תרועה", "יום תרועה יהיה לכם".

על-פי שתי ברייתות שונות המובאות בגמרא, נחלקו הראשונים אם כל תשעת הקולות הם חובה מן התורה (עי' רי"ף, ר"ה י, א; רמב"ם, הלכות שופר, פרק ג, הלכה א), או שמא רק שלשה קולות הם מן התורה (עי' תוס', ר"ה שם, ד"ה שיעור).

קול בכייה של תרועה

המילה "תרועה" מיתרגמת על-ידי התרגום כקול בכייה. מכאן שמדובר בקול שבור, מעין קול של בכי. ואולם, נחלקו התנאים אם הכוונה היא ל"גנוחי גנח" – השברים שלנו, דהיינו קולות ארוכים שעולים ויורדים, או ל"ילולי יליל" – התרועה שלנו, קולות או "כוחות" מהירים וחדים.

צד שלישי הוא האפשרות שקול התרועה מהווה שניהם – מעבר מגניחה ליללה. צד רביעי, מעבר מיללה לגניחה, נשלל בדברי חז"ל, שכן אין דרכו של האדם הבוכה לעבור מקול יללה לקול גניחה.

מפני הספק תיקן רבי אבהו לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת, כדי לצאת ידי הדעה שתרועה שלנו היא תרועה של התורה, ודעה ששברים שלנו היא תרועה של תורה, ודעה ששברים תרועה הם תרועה של התורה. את הסדר הזה אנו מקיימים שלש פעמים, דהיינו סך הכל שלושים קולות.

לדעת הרמב"ם (שופר ג, ב) נראה שרק אחת מן הדרכים היא הנכונה, ואנו מקיימים את כולם כדי לצאת ידי ספק: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל". כך גם מובא בשולחן ערוך (תקצ, א-ב).

מנגד, רב האי גאון (מובא בר"ן, דף י, א מדפי הרי"ף) מפרש שדברי התנאים משקפים שתי מסורות שונות לגבי תקיעת שופר. יש מקומות שתקעו שברים, ויש מקומות שתקעו תרועה. שתי המסורות אינן חולקות זו על זו, ולשתיהן ניתן לצאת ידי חובה – גם בשברים וגם בתרועה. רבי אבהו לא רצה שיראה שכביכול עם ישראל נחלק בתקיעת שופר, ולכן תיקן תקנה אחידה לכל ישראל.

הפסק בתקיעות השופר

לכאורה יש דרך קלה יותר לקיים את מצוות תקיעת השופר, גם בהינתן ספק ביחס לאופייה המדויק של התרועה. ניתן, לכאורה, לתקוע שלש סדרות של תשר"ת – תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה – ובכך לצאת ידי כולם, שכן בתשר"ת יש גם שברים, גם תרועה, וגם שניהם יחד?

בגמרא מוסבר שאין לעשות כן, מפני שאם המצווה היא לתקוע שברים לבד, אזי קול התרועה מהווה הפסק ופוסל את הסדר. כך אם המצווה היא להשמיע קול תרועה לבד, קול השברים מפסיק ופוסל. לכן, יש לתקוע שלש סדרות של קולות, שלש פעמים. מכאן אנו למדים שקול תקיעה עלול להוות הפסק ולפסול את סדר התקיעות (אולם עי' דעת רבנו תם בר"ן, שם).

ואולם, פרטי הדין של הפסקה בין התקיעות תלויים במחלוקת בין הראשונים, שהתפתחה מתוך מעשה שהיה בשנת 1144 (למניינם) – כארבעים שנה לאחר פטירת רש"י.

לאחר שתקע שני סדרים כשרים של תשר"ת, בעל התוקע בעיר מיינץ (מגנצא) עשה טעות: במקום לתקוע שברים-תרועה, הוא תקע שני כוחות של שברים, ולאחר מכן תקע קול תרועה. השאלה הייתה כיצד יש להמשיך – שאלה שגררה ויכוח בין המתפללים ואף בין הפוסקים.

היו כאלה שצידדו שעליו לתקוע סדר תשר"ת מלא, כיון שהקול שהשמיע אינו קול נכון של שברים-תרועה. מנגד, דעת הרב אליקים והראב"ן היא שעליו לתקוע קול שברים בלבד, כיון שרק קול השברים הוא הקול החסר.

מחלוקת נוספת שהתגלעה היא שבהנחה שעליו לתקוע את כל התשר"ת, האם עליו לחזור לתחילת הסדר כולו, ולתקוע מחדש את כל שלשת סדרי התשר"ת, או שמא די בתקיעת סדר אחד של תשר"ת בלבד.

דעת הרא"ש (ראש השנה ד, יא) במחלוקת הראשונה היא שאין על בעל התוקע לחזור על התקיעה שתקע, ורשאי הוא להמשיך לפי סדרו (ואם השלים את התרועה עליו לחזור רק על השבר). הסיבה לכך היא שרק קול שאינו דומה לתרועה מהווה הפסק. אם בעל התוקע מנסה לתקוע את הקול הנכון, אך הקול אינו יוצא כדין, אין בכך כל הפסק. רק כאשר תוקע בעל התוקע שאינו מעניין התקיעות – כגון התוקע תרועה פעמיים, כאשר התרועה השנייה אינה מעניין המצווה – נפסל בכך הסדר.

מנגד, דעת הרמב"ן (דרשה, עמ' רלח) היא שהפסק בשהייה או הפסק בדיבור אינו מהווה הפסק בתקיעות, אבל הפסק בקול שופר – כל קול – נחשב להפסק. הסברא בדעה זו היא שיש להקפיד שלא יהיה שום הפסק בין התרועה (או השברים) לבין התקיעה שלפניה ואחריה.

להלכה, פסק השולחן ערוך (תקצ, ז-ח) כשיטת הרא"ש שקול שנועד לצאת ידי חובה אינו מפסיק. המשנה ברורה (ס"ק כז) מביא שיש המחמירים שכל קול באמצע התקיעה פוסל, ויש לחזור עליה (עי' שם גם לעניין השלמת קול שברים דווקא כשהוא עדיין באותה נשימה).

אורך התרועה

לדעת רש"י אורך התרועה צריך להיות רק כאורך שלשה כוחות. בעלי התוספות (הריב"א והריב"ם) חולקים לעניין זה וסבורים שהתרועה חייבת להיות לפחות בעלת תשעה כוחות. כיון שלכל הדעות מותר להאריך את התרועה ואין לה שיעור מלמעלה, נוהגים לתקוע תרועה בת לפחות תשעה כוחות המקיימת את המצווה לפי כל הדעות.

אם תקע תרועה בת פחות מתשעה כוחות קיים את המצווה לדעת רש"י (בתנאי שיש בה לפחות שלשה כוחות). המשנה ברורה (תקצ, יב) פוסק שאמנם לכתחילה חובה לנהוג לחומרא כדעת הריב"א והריב"ם, אך בדיעבד אין צורך לחזור.

אם כן חוזר בעל התוקע על התרועה, יש לחזור אף על התקיעה שלפניה. הסיבה לכך היא שלפי דעת רש"י, התקיעה הקצרה (בת שלשה כוחות ומעלה) היא קול כשר, כך שאם לא יתקע שוב קול תקיעה, נמצא שתקע שתי תרועות ברצף.

קול השברים

קול השברים חייב לכלול לפחות שלשה קולות שבורים, כל אחד "שבר". לאור המחלוקת דלעיל, נולדת מחלוקת נוספת לעניין אורך קול השבר. לדעת הריב"א, על השבר להיות לכל הפחות באורך של שלשה כוחות (של תרועה) – כך שקול השברים הוא סך הכל באורך של תשעה כוחות (משנה ברורה תקצ, יג).

מגד, לשיטת רש"י על השברים להיות קצרים מכך (עי' תוספות, ר"ה לב, ב; שולחן ערוך תקצ, ג), ויש קהילות שנהגו שברים באורך של ששה כוחות.

יש פוסקים הסבורים שקול השברים צריך להיות בעל צליל עולה ויורד. בכך נבדל קול השברים מקול התקיעה לא רק באורכו, אלא אף במהותו – כך שגם אם יתקע שבר ארוך, לא יהיה בכך חשש לתקיעת קול תקיעה במקום קול שבר. שברים אלו נקראים בתואר "טו-או-טו", "או-או-טו" או "טו-או-או". רבים מבין קהילות אשכנז כיום נוהגים כך.

ואולם אחרים כתבו שהשבר צריך להיות חלק, ללא שינוי בצליל, ומהווה בפועל "תקיעה קצרה". כל קהילה תנהג בכך כפי מנהג הקהילה.

התקיעה

מהו אורכה של תקיעה? לדעת רובם של ראשונים אורך התקיעה צריך להיות כאורך התרועה (או השברים, או שברים-תרועה) הסמוך לו.

למשל, ניתן לתקוע קול שברים-תרועה תוך בערך שלש וחצי שניות. מכאן שהתקיעה הקודמת לשברים-תרועה צריכה להיות באותו אורך (עי' מטה אפרים; משנה ברורה תקצ, יד-טו).

כיון שנחלקו הדעות באורכם של קול שברים וקול תרועה, כפי שנתבאר בדעות רש"י והריב"א, גם אורכה של התקיעה תהיה תלויה במחלוקת. לדעת הריב"א, אורכם של שברים-תרועה הוא כ-18 כוחות (או טיפה יותר כדי לכלול את ההפסק שביניהם), ואילו לדעת רש"י אורך יהיה קצר בהרבה: 12-9 כוחות בלבד.

להלכה, נקטו הפוסקים שקול התקיעה בסדר תשר"ת יהיה לכתחילה קצת יותר מי"ח כוחות, ואילו בסדרי תש"ת ותר"ת יהיה קול התקיעה באורך תשעה כוחות.

הפסק בין שברים לבין תרועה

הר"ן (י, א מדפי הרי"ף) מביא את מה שנחלקו ראשונים בדין שברים-תרועה: האם היא חייבת להיות בנשימה אחת, או שהיא חייבת להיות דווקא בשתי נשימות.

רבנו תם סובר שאין דרכו של אדם לגנוח ולילל בנשימה אחת, ולפיכך חייבים להפסיק בנשימה בין שברים לבין תרועה (לדעת הבית יוסף מודה מודה שאם תקע בנשימה אחת יצא ידי חובתו). כך דעת רוב הראשונים (משנה ברורה תקצ, יח). מנגד, הרמב"ן חולק וסובר ששברים-תרועה הוא קול אחד, ואין להפסיק ביניהם בנשימה.

בשולחן ערוך (תקצ, ד) נפסק: "שלשה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת. אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת יש אומרים שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהא בהפסקה יותר מכדי נשימה, ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת. וירא שמים יצא ידי כולם ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות".

יצוין שלדעת כמה פוסקים הפסק משמעותי בין השברים לבין התרועה פוסל את התקיעה (עי' משנה ברורה תקצ, טז ושער הציון; לדעת החזון איש, או"ח קלו, א, אין להספיק כלל בין השברים לבין התרועה, אך בפועל קשה מאד לבצע את שיטתו).

הרמ"א מוסיף: "והמנהג הפשוט לעשות הכל בב' נשימות ואין לשנות". ואולם, רוב הקהילות נהגו כדעת השולחן ערוך, דהיינו שבתשר"ת שלפני מוסף (מיושב) תוקעים בלי הפסק נשימה, ואילו בתשר"ת שבתפילת מוסף (מעומד) תוקעים בשתי נשימות – וכן פסק בחיי אדם.

רוגע ובכי

קול השופר משלב בין התקיעה הפשוטה לבין התרועה השבורה. יחדיו, השופר מגלם רוגע ופשטות מצד אחד, ודאגה ובכי מאידך.

מצד אחד, יום ראש השנה הוא יום של שמחה, יום של קרבה לה', יום של אתחול מחדש של הקשר שבינינו לבין הקב"ה. מהצד השני, מדובר ביום הדין, יום שבו אנו נשפטים לשנה הפותחת, הן על-פי מעשינו והן על-פי עמידתנו לפני ה'.

השמעת קול השופר משקפת את האופי הכפול של היום. מצד אחד קול השופר קורא לנו להתעורר משנתנו, כלשון הרמב"ם הידועה, ולחזור בתשובה. אך מהצד השני יש גם את המשמעות הפשוטה של היותנו יחד עם הקב"ה, של מענה להזמנה, כביכול, למפגש שנתי.

הלוואי שננצל את ההזדמנות הנפלאה של ימי הדין והרחמים, ולזכור לשנה טובה ומתוקה.

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. שלום,
    האם מותר (מעיקר הדין) לעשות את קול התרועה ע"י הזזת/הטיית השופר בשפה(כיוון שהעיקר צריך שמהשופר יצא קול התרועה) או חייב שזה כבר יבוא בעזרת הלשון?

  2. זו המסורת בידם מדורי דורות יש הרבה פרטים בתקיעת שופר שיש בהם חילוקי מנהגים, כמו אופן עשיית השברים. הגרי"ש אלישיב אגב הקפיד לשמוע אחרי התפילה גם תרועה תימנית.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *