שאלה:
שלום וברכה, להלן כתבה שפורסמה כעת: מאבטח בבית החולים סורוקה שבבאר שבע מצא אבידה יקרה – תיק שבתוכו לא פחות מ-85 אלף שקל מונח על הכביש מחוץ לשער הבית החולים. המאבטח, אופיר הלפרין, גילה אזרחות טובה ופנה כנדרש על פי "חוק השבת אבידה" למשטרה על מנת שזו תאתר את המאבד ותשיב לו את אבדתו. חלפו חודשים, ובעל האבידה לא הגיע על מנת לבקש את כספו. הלפרין פנה שנית למשטרה וביקש לקבל לידיו את האבידה, כפי שקובע סעיף 2 לחוק. אלא שהלפרין לא היה היחיד שטען לבעלות על האבידה. הנהלת בית החולים פנתה למשטרה, וטענה כי היא זכאית לקבלו לידיה. ביה"ח התבסס על סעיף 3 לחוק לפיו "המוצא אבידה ברשותו של אדם אחר חייב להודיע עליה לבעל הרשות ולמסרה לו לפי דרישתו". המשטרה ביקשה את התערבות בית המשפט על מנת שיכריע למי יש להעביר את האבידה. המאבטח טען כי אמנם האבידה נמצאה בשטח בית החולים, אך כיוון שהיא נמצאה מחוץ לשער ולגדר, מדובר בשטח שיש לראותו כרשות הרבים או "חצר שאינה משתמרת". הלפרין התבסס, בין היתר, על מדיניות בית החולים להרחיק אנשים לא רצויים מתוך בית החולים אל מעבר לשער, ולא מחוץ לשטח הגיאוגרפי שבבעלות בית החולים. שופט בימ"ש השלום בבאר שבע, מנחם שח"ק, פסק לטובת בית החולים, ואף חייב את המאבטח בסכום של 15 אלף שקל הוצאות משפט, כשישית מהסכום שבמחלוקת. הוצאות המשפט חריגות אף מהסיבה שהתקיים בסך הכול דיון קצר אחד, שארך כשעה. השופט קבע כי אין לקבל את גרסת המאבטח, שמצא את האבידה בזמן ששהה בהפסקה מעבודתו, במרחק 15 מטר משער ביה"ח. לדברי שח"ק, "המציאה נמצאה על ידי הטוען בעבודתו בעמדת בידוק הרכבים, כשהיא נמצאת סמוך מאוד למחסום. אין חולק כי מקום מציאת המציאה מצוי בשטח השייך לטוענת. מקום זה, אין ספק, הוא חלק מהאזור שמאבטחי סורוקה העומדים בעמדת הבידוק, והטוען בכללם, מפקחים עליו". בית החולים טען בסיכומיו כי המאבטח "פעל תחילה תחת יצר הטוב. מתוך מקום ראוי לשבח, מכובד ומכבד, פנה ודיווח על מציאת האבידה בתחומו של בית החולים, הלא יכול היה גם שלא לדווח עליה. אלא שלאחר זמן, ואולי תחת השפעה זרה, החל לפעול בתוכו יצר הרע שהניע אותו לייצר גרסה כוזבת ובדיונית לפיה נמצא הכסף במרחב הציבורי. יש לדחות את מעלליו של יצר הרע לטובת יצרו הטוב של הטוען. נטילת כסף שלא כדין, לא תשרת אותו לטובה, אדם צעיר לימים שעתידו לפניו". השופט הוסיף: "בהתחשב בעובדה שהטוען מצא את המציאה תוך כדי עבודתו עבור הטוענת, מטעמה ובשליחותה, לא מופרכת היא הדעה שמלכתחילה הגיעה המציאה לידיה של סורוקה וכי היא למעשה הייתה 'המוצא' של המציאה כבר מן הרגע הראשון, שהרי נמצאה על ידי מי שעבד מטעמה ובשליחותה בעמדת בידוק וביטחון ובמהלך עבודתו זו". מה דעת ההלכה במקרה זה?
תשובה:
שלום וברכה,
לפי הלכה בית החולים לא זכה בכסף, ויש להשיבו לידי המוצא – המאבטח.
א. בית חולים דינו כחצר שאינה משתמרת, ולא זוכה לבעליה. וגם אם הכסף היה נמצא בתוך מסדרונות בית החולים במקומות שעוברים ושבים בני אדם לא זוכה בו הבית חולים, ושייך למוצא. בנוסף גם את המעות נמצאו ברשות המשתמרת בתוך הבית חולים, מציאה לא קונה בדבר שאינו אמור להגיע ולא ידעו שיגיע. ובוודאי סכום גבוה כזה אינו אמור להימצא, ולא זכה הבית חולים.
ב. עובד שמצא מציאה תוך כדי עבודתו, זכה העובד במציאה ולא המעביד. יש כלל בידינו 'יד פועל כיד בעל הבית' כלל זה נאמר לדבר שהושכר הפועל, יד פועל כיד בעל הבית. ולכן אם נשכר הפועל להרוויח בעבודה, הרווח שייך לבעל הבית. אבל פעולה צדדית – להגביה מציאה- לזה לא נשכר הפועל, ועל כך לא נאמר הכלל שיד פועל כיד בעל הבית. אכן אם נשכר הפועל להגביה מציאות, כל מציאות שמגביה שייכים לבעל הבית, משום שעל הגבהת מציאות יד פועל כיד בעה"ב ולמטרה זו הושכר. אבל אם הגבהת המציאה הייתה דבר צדדי שייכת המציאה לעובד.
ג. לפי הלכה אין מושג שהצד שהפסיד משלם הוצאות משפט של הצד שהרוויח – שונה מהפסיקה המקובלת בבית משפט. ההגיון שבזה, לכל אדם יש לו זכות להגיש תביעה על חברו ולברר את האמת, ומוטל על הצד השני להגיע ולהתדיין את התובע, ולהשיב לו על טענותיו. ואם בית הדין דחו את תביעת התובע, אין סיבה שישלם את ההוצאות תביעה של הצד השני, מאחר ותבע בתום לב, וזכותו הייתה לתבוע. וכן מאידך גיסא, אם הנתבע יצא חייב אין סיבה שישלם על תביעתו של התובע – זכותו של הנתבע לדרוש דיון על התביעה ולכן אין סיבה שיפסיד וישלם על תביעתו של התובע.
בהצלחה.
מקורות:
א. ראה שו"ע חו"מ סימן רסח.
ב. ראה שו"ע סימן ער סעיף ג.
ג. ראה שו"ע סימן יד סעיף ה.
