האם בירושה חייב לתת פי שתיים לבכור?

רבני בית ההוראה
י' אלול ה'תשע"ט

שאלה:

שלום רב, מה שהבכור מקבל פי שניים לעניין ירושה. כידוע. השאלה , האם האב חייב להוריש לבכור? אם נניח רצונו להוריש לאח ששומר תורה ומצוות את כל הונו וכי אסור לו? ואם מותר , מה הכוונה שהתורה בפרשת כי תצא מצווה להכיר ולתת לבכור פי שנים

תשובה:

שלום וברכה,

אומרת המשנה (מסכת בבא בתרא דף קכו עמוד ב): “האומר: איש פלוני בני בכור לא ייטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו – לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה”. מבואר במשנה שירושה נעשית על ידי התורה, והתורה מורישה את נכסי המת ליורשיו, ולא יכול להתנות שבני הבכור לא ייטול פי שניים, או שבני פלוני לא יירש כלל. ועל כך אמרה תורה שיש להכיר את הבכור לתת לו פי שניים. אמנם יש דרכים שיכול לתת לבנו האחד חלק גדול בירושה, אם נותן מתנה מחיים – שעה אחת קודם מיתתו. או שכיב רע שמחלק ואומר שפלוני בני יירש.

ומצוי לרוב באנשים שמעוניינים שהבנות יחלקו בשווה עם הבנים, ולפי התורה לא מועיל שיאמר שרוצה שהבנות יירשו, ונחשב שמתנה על מה שכתוב בתורה. על כן צריך לתת מתנה מחיים – וזאת על ידי שעורכים צוואה שנכתב בה שמקנה את נכסיו שעה אחת לפני מיתתו, לכל בניו ובנותיו, ובזה יש זכות לבנות בירושה.

בהצלחה.

מקורות:

שולחן ערוך חושן משפט הלכות נחלות סימן רפא
המעביר נכסיו מבניו ליתנם לאחד, ובו י’ סעיפים.
סעיף א
א א] אין אדם יכול {א} להוריש מי שאינו ראוי ליורשו, ב] ולא לעקור הירושה מהיורש, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע, בין על פה בין בכתב. ג] לפיכך האומר: <א> איש פלוני (א) בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום. ד] איש פלוני יירשני, במקום שיש לו בת, בתי תירשני, במקום שיש לו בן, לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם היו לו יורשים רבים, כגון בנים רבים או אחים או בנות, ה] {ב} ואמר כשהוא שכיב מרע: (ב) [א] <ב> פלוני אחי יירשני מכלל אחיי, או: בתי פלונית ירשני מכלל בנותי, (ו] או שריבה לאחד ומיעט לאחד) (טור) (ג) [ב] <ג> דבריו קיימים, [ג] ז] בין שאמר על פה בין שאמר בכתב. אבל אם אמר: פלוני בני יירשני לבדו, אם אמר על פה דבריו קיימים. ב {ג} אבל אם כתב כל נכסיו לבנו, לא עשאו אלא אפוטרופוס, כמו שנתבאר בסימן רמ”ו.
סעיף ב
ח] אמר: פלוני בני {ד} יירש חצי נכסי ושאר בני החצי, דבריו קיימים.
סעיף ג
ט] ג אמר: פלוני בני לא יירש אלא כך וכך, י] או שאמר: ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון, יא] או שאמר: [ד] לא יירש שמעון אלא ראובן, לא אמר כלום. יב] אבל אם אמר: ראובן בני יירשני או יירש כל נכסי יג] {ה} ולא יירש שמעון, דבריו קיימים. הגה: יד] וכן אם אמר: לא יירש שמעון וראובן יירש הכל, דבריו קיימים (המגיד פרק י’ דנחלות).
סעיף ד
טו] במה דברים אמורים, בפשוטים. (ד) אבל בבכור, אם אמר: יירש כפשוט, או שאמר: לא יטול פי שנים, או: לא יירש פי שנים, לא אמר כלום, שנאמר: [ה] לא יוכל לבכר את בן האהובה (דברים כא, טז). הגה: טז] ואפילו במקום שנהגו שאין הבכור נוטל פי שנים, אין לילך אחר המנהג הואיל והוא נגד דין תורה (מהרי”ק שורש ח’).
סעיף ה
ד יז] {ו} אם היה בריא, אינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא לבכור ולא לאחד משאר יורשים.
סעיף ו
יח] שכיב מרע שיש לו בכור ופשוטים, {ז} וריבה לאחד מהפשוטים בלשון ירושה, כגון שאמר: פלוני בני יירש כך וכך, לא אמר כלום. יט] {ח} וי”א שחלוקת הפשוטים קיימת, ומקבצים מכולם לפי חשבון ומשלימים לבכור.
סעיף ז
אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה; ה (ה) [ו] אבל אם אמר [ז] לשון מתנה, דבריו קיימים. <ד> לפיכך המחלק נכסיו על פיו כ] כשהוא שכיב מרע, כא] ו [ח] {ט} וריבה לאחד ומיעט לאחד, <ה> והשוה להם הבכור או שנתן למי שאינו ראוי ליורשו, דבריו קיימים. ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום. כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, כב] {י} אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף, דבריו קיימים. כיצד, תנתן שדה פלונית לפלוני בני ויירשנה, או שאמר: יירשנה ותנתן לו ויירשנה, או: יירשנה ותנתן לו, הואיל ויש שם לשון מתנה, אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף, דבריו קיימים. וכן אם היו שלש שדות לשלשה יורשים, ואמר: יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית, קנו אף על פי שזה שאמר ליה בלשון ירושה אינו זה שאמר ליה בלשון מתנה, והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כג] כדי דבור; אבל אם שהה, {יא} צריך שיהיה לשון המתנה מעורב בשלשתן. הגה: כד] במה דברים אמורים, בשלש שדות לשלשה בני אדם. אבל אם נתנן <ו> לאדם אחד, או שדה אחת לשלשה בני אדם, {יב} אפילו לאחר כדי דיבור מהני (טור). כה] וי”א דדוקא שאמר: ותנתן, בוי”ו. אבל אם אמר: תנתן, בלא ו’, לא מהני לשון ירושה שלפניו (נ”י בשם רשב”א). כו] הכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר, {יג} דינו כירושה בעלמא ובעל חוב וכתובה קודמין למתנה זו וכן עשור נכסי הבת; כז] וכל ימי חיי הנותן יכול למכור הנכסים, אף על פי שכתב לה: מהיום ולאחר מיתה, כח] ואין הבת נוטלת אלא בנכסים שהיו לו בשעת נתינה, אבל לא אח”כ, דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם (מרדכי פ’ יש נוחלין). מיהו נ”ל <ז> דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב, {יד} צריך ליתן לה בכל אשר לו, <ח> דעיקר <ט> הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג. כתב לבתו שטר חצי זכר, (ו) <י> וכתב לה: [ט] כט] ויוצאי חלציה, <יא> בנותיה ובניה נוטלין בשוה, הואיל ולא כתב: יורשים יוצאי חלציה (פסקי מהרא”י). <יב> התנה שלא יהא חלק לבתו בספרים, (ז) והלוה על הספרים ל] ז [י] {טו} אין בעל חוב <יג> קונה משכון, ולכן יש לבת חלק בהן. לא] אבל אם הוחלטו הספרים בידו, אין לבת חלק בהן (מהרי”ו סי’ ק”ט).
סעיף ח
לב] לשון יחזיק בנכסים {טז} <יד> הוי לשון מתנה. לג] וכן לשון יחלקו ח הוי לשון מתנה.
סעיף ט
לד] חלק כל נכסיו לאחרים בלשון מתנה, {יז} אף על פי שלא שייר כלום ליורש, דבריו קיימים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *