לתרומות לחץ כאן

מכירת קרקע בארץ ישראל לגויים

בפרשת השבוע, פרשת וירא, אנו למדים על לידת ישמעאל לאברהם אבינו. פוסקי ההלכה לאורך כל הדורות התייחסו לאומה הערבית כבני ישמעאל, וזקפו את אמונתה הכנה בא-ל אחד לכך שהם בני אברהם אבינו. כפי שנראה בהמשך הדברים, אמונה זו קובעת מעמד ההלכתי מיוחד לבני ישמעאל.

במאמר הנוכחי נבקש לדון בהלכה מסוימת הקשורה לבני ישמעאל, והאקטואלית מאד במדינת ישראל של העידן המודרני, קל וחומר בשנה הנוכחית, שנת השמיטה: מכירת קרקעות לישמעאלים.

מעבר לשאלת השימוש ב"היתר המכירה" של מכירת קרקעות לערבים כדי להתיר את עבודת הקרקע (לשיטה המתירה), ישנן גם השלכות יומיומיות לשאלה. לדוגמה, לעתים כניסת אוכלוסיית ערבית גדולה לאזור מסוים הופכת את פני השכונה, ונשאלת השאלה: האם מותר ליהודי למכור את ביתו לערבי המבקש להתגורר בשכונה?

נתמקד אפוא בשאלה של מכירה פרטית של קרקע לאינם-יהודים: מהי הגדרתו של האיסור למכור קרקעות בארץ ישראל לאינם-יהודים? האם יש הבדל בין ישמעאלים לבין שאר גויים? מהם השיקולים שניתן לשקול להקל בנידון זה? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

שורש האיסור של מכירת בתים לגויים

בדברים (ז, א-ב) נאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גויים רבים מפניך… ונתנם ה' לפניך והכיתם, החרם תחרים אתם, לא תכרת להם ברית ולא תחנם".

הגמרא (ע"ז כ, א) למדה אזהרה זו (של המילים "לא תחנם") בשלושה אופנים. הלימוד הראשון הוא: "לא תחנם" – "לא תיתן להם חניה בקרקע". כלומר, מפסוק זה למדנו איסור מכירת קרקעות ארץ ישראל לגוי.

מדברי כמה מפרשים מבואר שמדובר באיסור תורה: כך מנה הסמ"ג בספר מצוותיו (לא תעשה מח), כך נאמר בתוספות (ע"ז כא, א), וכן נקט הרע"ב (עבו"ז א, ח) כדבר פשוט. כך משמע אף מדברי הגמרא (ע"ז כא, א), שם נאמר שאסרו חכמים שכירות בתים, גזירה משום מכירתם: מכאן שלמכור בית לעכו"ם מהווה איסור תורה, שאלמלא כן לא היו חכמים ז"ל גוזרים גזירה מחמתו.

לעומת זאת, יש שכתבו על-פי דברי הירושלמי שאיסור מכירת בית לגוי אינו איסור תורה, אלא איסור דרבנן בלבד (כן הביא בספר 'כפתור ופרח' בשם בעל העיטור ובעל השלמה).

לפי דרך זו, עיקר צו הפסוק מתייחס לאיסור לחמול על עובדי עבודה זרה, כלשון הרמב"ם (לא תעשה נ): "שהזהירנו מחמול על עובדי ע"ז ומיפות דבר מכל מה שיוחד להם, והוא אמרו ולא תחנם". דרשת הגמרא (לפי זה) אינה דרשה גמורה אלא אסמכתא, כמו שביאר הרדב"ז (ח"ה, סימן שא): "ואסמכוה אקרא דלא תחנם".

מעניין לציין שהרמב"ם מונה איסור מכירת קרקע לעכו"ם בספר המצוות (לא תעשה נא), אך מציין לפסוק אחר: "שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמוד כפירתם, והוא אמרו (שמות כג, לג): 'לא ישבו בארצכם פן יחטיאו אותך לי'. ואילו רצה העכו"ם לעמוד בארצנו אינו מותר לנו זה עד שיקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ואז יהיה אפשר לו לשכון, וזה יקרא גר תושב".

איסור לא תחנם בז' אומות בלבד?

מפשטות הכתובים עולה לכאורה שהאיסור על מכירת בתים וקרקעות הוא רק כלפי גויים משבעת העמים, שעליהם מדובר בהקשר הרחב של הפרשה. כך למד מן פשט הפסוק הרב ברוך אפשטיין, ב'תורה תמימה' בפרוש הפסוק (אות א): "ואיירי בשבעה עממים וכפשטות הכתוב הקודם".

אולם, גדולי הראשונים והפוסקים לא סברו כן, וביארו שהאיסור מתייחס לכל הגויים. כך כתבו התוספות (ע"ז כ, א ד"ה דאמר קרא): "דוודאי בכל הנך קראי איכא טעמא רבא דלא מצינן לאוקמינן אלא בז' אומות… אבל מתנת חינם ונתינת חן וחניה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים לז' עממים". לדעת התוספות, אין טעם לחלק בין ז' עמים לבין שאר גויים, וממילא אין להגביל את צו הפסוק לאותן האומות בלבד.

כך נראה לכאורה בדעת הרמב"ם, שפסק הלכה זו בהלכות עכו"ם (הלכות הנוגעות לכל האומות), כמו שדייק ב'כנסת הגדולה', וכן כתב ה'מנחת חינוך' (מצוה תכו) בדעת ה'חינוך'.

נימוק נוסף שנאמר על-ידי הראשונים להשוות בין שבעת העמים לבין שאר אומות העולם הוא שבנוגע לשבעת העמים נאמר "החרם תחרימם", וכיון שיש מצווה להמיתם בוודאי שאין היתר לתת להם חנייה בקרקע – ולכן צריך לומר שאיסור מתן חנייה מתייחס לכל הגויים, ולא רק לז' עמים (ספר האשכול, הלכות עבו"ז אות מו; סמ"ג, לאווין מח).

מכירת קרקעות לנכרים שאינם עובדי עבודה זרה

גם לאחר שנתברר שאיסור מכירת קרקעות לגויים נאמר אפילו על אומות שאינן משבעת העמים, עדיין יש לדון שמא כל האיסור לא נאמר אלא בעובדי עבודה זרה, ואילו באומות שאינן עובדות ע"ז לא נאמר האיסור.

מלשון הרמב"ם משמע לכאורה שלא נאמר האיסור אלא בעובדי עבו"ז, שכן ב'ספר המצוות' כתב "שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם". ייתכן אפוא שהאיסור נאמר רק בעובדי עבו"ז, כדי שלא נבוא ללמוד ממעשיהם המקולקלים (ועי' עוד להלן בדעת הרמב"ם, שמהמשך דבריו נראה שאין היתר אלא בגר תושב).

כן כתב ב'ספר החינוך' (מצוה צד): "שלא לשכן עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי". כך משמע אף מלשון הטור (חו"מ סימן רמט) בנוגע לאיסור לתת מתנת חינם לעובד כוכבים, ולכאורה הוא הדין לעניין איסור נתינת חנייה.

הדברים באים בפירוש בדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א סימן ח) שבדיון על מתנת חינם פסק שאפשר לתת מתנת חינם לגוי שאינו עובד עבודה זרה, משום שאין הוא בגדר הנאסרים מדין "לא תחנם": "ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם וכך לנכרי איך יתיישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חינם… או בגוי שאינו עובד עבודה זרה".

ואולם, גם בדבריו ייתכן שהכוונה לחברת עובדי כוכבים, כאשר גוי הפורש מהם ונמנע מעבודה זרה נחשב לגר תושב.

ההשלכה המרכזית לענייננו היא במכירת בתים וקרקעות לישמעאלים. כבר פסק הרמב"ם שמוסלמים אינם עובדי עבודה זרה, כדבריו (הלכות מאכלות אסורות פרק יא, ה"ז): "וכן כל עכו"ם שאינו עובד כוכבים ומזלות, כגון אלו הישמעאלים". כך נמצא גם בתשובות הרמב"ם (תשובה שסט): "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל… והם מייחדים לא-ל יתעלה ייחוד כראוי, יחוד, שאין בו דופי".

[בניגוד לכך דעת הרמב"ם בנוגע לנוצרים הוא שיש להם דין עובדי עבו"ז (הלכות עבודת כוכבים פ"ט ה"ד): "אדומים עובדי עבודה זרה הן ויום ראשון הוא יום אידם".]

גם המאירי (עבודה זרה, שם) כתב שאין איסור מכירת קרקעות נוהג ב"אומות הגדורות בגדרי הדתות ומודות באלקות". יש שפקפקו בדברי המאירי, וכתבו שיש למוחקם "כי לא יצא מפה קדשו, והיא דעת האומרים לרשע צדיק באמונתו יחיה" (שו"ת חת"ס; ראה בשו"ת עטרת חכמים, חו"מ סימן יד) אבל ב'שיטה מקובצת' הביא את דבריו ללא פקפוק.

על-פי כל זה אכן היו מבני ירושלים (הספרדים) שנהגו למכור בתים לישמעאלים. בספר 'מזבח אדמה' (הלכות יין נסך, סימן קנא), כשהוא מתייחס לדברי ה'שולחן ערוך' (סעיף ח) "אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י", כותב ר' רפאל מיוחס: "והאידנא שראינו גדולי ישראל מו"ה, מוהרש"א ומהר"מ [מגדולי ירושלים הספרדים] וכמה וכמה חצרות ובתים וכיוצא [שנמכרו לעכו"ם] נראה וודאי דהיינו משום דלאו דלא ישבו בארצך לעניין חניה בקרקע, היינו על גויים עובדי עבודה זרה דווקא".

דעת המחמירים בנידון הנ"ל ודין 'היתר מכירה' של שנת השמיטה

מנגד, ה'בית יוסף' (חו"מ סימן רמט) ביאר שדברי הטור שאסור לתת לעובד כוכבים אין הכוונה למעט ישמעלים, אלא רק למעט גר תושב.

הב"ח הקשה על דבריו שאם כך כוונת הטור, למה נקט דווקא עובדי כוכבים, אבל הסכים עמו להלכה, וביאר שמה שכתב הטור "עובד כוכבים" הוא רק מפני הצנזורה. כך הורה גם הש"ך (יו"ד סימן קנא ס"ק יח).

יש שדייקו כן (עי' שו"ת אור לציון על שביעית) אף מסוף דברי הרמב"ם (שם, הלכה ו) שכתב שרק כאשר יקבל עליו שבע מצוות בני נח מותר לו לעבור בארצנו (ומשמע שלא די בכך שאינו עובד עבו"ז – וראה שם בראב"ד שחלק בזה).

הנידון של מכירת קרקעות לאינם-יהודים עלה בחריפות יתרה בנוגע ל'היתר מכירה' של קרקעות ישראל בשנת השמיטה. בשו"ת משיב דבר (ח"ב סימן נו, בקונטרס דבר השמיטה) כתב הנצי"ב מוולוז'ין שמלבד גר תושב נוהג איסור מכירת קרקעות לגויים בכל האומות, ומכאן כתב בתוקף נגד מכירת קרקעות לגויים בשנת השמיטה.

כך כתב גם ה'חזון איש' באריכות (שביעית סימן כד, ס"ק ג; יו"ד סימן סה) שכל שאינו גר תושב ולא קיבל עליו מצוות בפני ב"ד, אסור למכור לו קרקע בארץ ישראל (והוסיף שאפילו לדעת הראב"ד שחלק על הרמב"ם, אין להקל אלא בגויים שקיבלו על עצמם אמונת ישראל, כלומר שישראלים נצטוו בתרי"ג מצוות, וגויים בשבע מצוות).

אולם, הפוסקים הנ"ל לא הזכירו את דברי הרשב"א הנ"ל הקובעים, לפי פשטות הבנת דבריו, שאין האיסור נוהג אלא בעובדי עבודה זרה. וכבר תמה בכך הרב חיים פלאגי (שו"ת נשמת כל חי, סימן נד) ופסק להלכה שיש להקל כדעת הרשב"א. בנידון של מכירת קרקעות לגויים בשביעית, הרב קוק (שו"ת משפט כהן סימן נח, ס, סג) הסתמך על דעת הרשב"א כדי להתיר את מכירת הקרקעות לישמעאלים.

דעה אמצעית בשאלה זו נאמרה על-ידי ר' אשתורי הפרחי (כפתור ופרח, פרק י), שם כתב להלכה שאמנם מותר להשכיר בתים לישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה, אבל לא למכור להם: "ומסתברא שעכשיו שהארץ היא ביד הישמעאלים בחטאינו, שמשכיר אפילו מקום שהוא ראוי לדירה לישמעאל שהרי אינו עובד עבודה זרה… אבל למכור להם בתים או שדות בא"י כלל כלל לא משום לא תחנם" (אך ראה ב'מזבח אדמה' שפירש את דברי ה'כפתור ופרח' באופן אחר). על דרך זו פסק ר' ישראל משקלוב בספר 'פאת השולחן' (הלכות א"י, סימן א, אות יז).[1]

מכירת בית לגוי מפני הפסד ממון

בספר 'כפתור ופרח' (פרק י) הביא את דברי הירושלמי (ע"ז ח, א), שם נאמר: "הא במקום שנהגו למכור, מוכר לו אפילו בית דירה, ומשכיר לו אפילו בית דירה". בתוספות (ע"ב כא, ב) כתבו שדברי הירושלמי מתייחסים למכירת בתים בחו"ל, ולא למכירת בתים בארץ ישראל.

ב'כפתור ופרח' הבין שמדובר על ארץ ישראל, ולכן כתב: "מסתברא דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית שיכול למוכרה לגוים, כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול. וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמה בדליתא לחדא מהני תנאי. וברייתא דגוי שאנס ביתו של ישראל, והירושלמי דמקום שנהגו למכור מסייע לן".

לכאורה יש בדברים אלו חידוש עצום, שכן הוא מתיר מכירת בתים בארץ ישראל בשל שיקולים כלכליים, כבר תמה על דבריו ב'פאת השולחן' (סימן א, סעיף יט, אות מ). גם בשו"ת תורת חסד (הו"ד בשו"ת זכר שמחה לרבי שמחה הלוי באמבערגער, סימן רטו) דחה דבריו וכתב ש"אין להתיר איסור דאורייתא במקום פסידא".

אולם, על דרך דברי ה'כפתור ופרח' אנו מוצאים בדברי שו"ת מעשה איש (לבעל 'ישא ברכה', יו"ד סימן ב, הו"ד בשו"ת זכר שמחה סימן ריד בשם רבי שמואל סלנט שהביא דבריו), שכתב אודות שאלה "מחברת אנשים… שאספו סך מסוים לבניין בית חולים בירושלים וקנו בית מפואר מעכו"ם אחד, ועתה שרצו לפותחו קמו עוררים והחשש שיצטרכו למכור את הבניין בכדי לקנות בניין אחר. והשאלה האם יש התר למכור הבית הזה לעכו"ם, שקופצים לקנותו ולהרבות במחירו יותר ממה שנתנה החברה בעדו, באופן שירוויחו בו הרבה, ואם אין התר למוכרו רק לישראל, יהיו מוכרחים להוזיל המיקח הרבה בפחות".

באורח מפתיע, כתב שם להתיר, כשהשיקול הוא "להציל מידם" (גיטין מד, א) – להציל ממון ישראל.

ייתכן לפרש שדעה זו סוברת שיסוד האיסור של 'לא תחנם' הוא דרישת 'טובת הגויים', על דרך האיסור לתת לאינו-יהודי מתנת חינם. במקום שהמעשה אינו נעשה לטובת הגוי, אלא לטובת ישראל, סברו פוסקים אלו שאין בו איסור, ורק במקום שאין לישראל הפסד, ולמרות זאת מוכר או נותן לגוי, אז עובר באיסור 'לא תחנם'.

נראה שבכך יפורשו דברי ר' יהושע מקוטנא (בשו"ת ישועת מלכו, סימן נה), שכתב: "כל שמוכר לטובת הישוב פשיטא שאין כאן איסור לא תחנם". התפיסה היא שמכירת בית שיסודה היא טובת המוכר, ובפרט טובת היישוב כולו (יש להדגיש שלא דן בתועלת של אדם פרטי, אלא במקום הפסד גדול של היישוב כולו), לא יהיה בו משום איסור 'לא תחנם'. דברים אלו נאמרו בהקשר של מכירת קרקעות לצורך 'היתר מכירה', והמחמירים בכך (כגון הנצי"ב והחזו"א) כמובן חולקים על הנחת היסוד.

יש להעיר בהקשר זה שהמתירים דיברו בתקופה שהמצב ביישוב היהודי היה קשה מנשוא, והתלות בחקלאות איימה על הישרדותה. כיום, המצב שונה מאד.

החלפת בית ישראל עם בית גוי

בכרם ציון (שביעית סימן א) הביא הרב צבי פסח פרנק פסקו של בעל ה'תורת חסד' שמותר להחליף בית עם גוי בארץ ישראל. הסיבה לכך היא שבלאו-הכי מתגורר הגוי בארץ ישראל, והחלפת הבתים אינה מעלה ולא מורדת. ואלו דבריו:

"דודאי שרי להחליף בתים בא"י עם העכו"ם, דאם היה כתוב בקרא לשון מכירה שאסור למכור לו אז היה שייך לדון בזה אי חליפין הוי כמו"מ, אבל הכא כתיב בקרא 'לא תחנם' ודרשינן 'לא תתן להם חנייה בקרקע', ומטעם שכ' הרמב"ם דמתחילה כשלא היתה לו קרקע להעכו"ם היתה ישיבתו עראי ועתה נותן לו חנייה בקרקע ותהיה מעכשיו ישיבתו קבע בארץ, משא"כ בחליפין שהעכו"ם כבר היה לו מקודם ישיבה קבועה בארץ וחניה בקרקע, מה לי בית זה או זה שמחליף עמו ואין שום סברא שיהא איסור בדבר".

ואולם, אין להקל על-פי סברא דומה במכירת נכס לגוי שכבר גר בארץ ישראל, כמו שכתב ה'חזון איש' (שביעית סימן כד, ס"ק א): "ואין חילוק אם כבר יש לו להעכו"ם קרקע בארץ או לא, דבכל בית ושדה שמוסר להם הרי הוא נותן חנייה לעכו"ם בקרקע זה, ואף אם היה מקום להסתפק סתימת המשנה והגמ' והפוסקים מכרעת שאין חילוק… אבל בלא"ה אין כאן מקום להסתפק כלל, וח"ו לנהוג קלות ראש בל"ת דאורייתא".

סיכום

לסיכום, קשה לקבוע כלל ברזל מתי אפשר להקל במכירת בתים לאינם-יהודים, ומתי יש להחמיר בכך, וכל שאלה ניתנת לשיקול הדעת של פוסק ההלכה. נזכיר את השיקולים שהוזכרו:

  • הקונה אינו עובד עבודה זרה (ישמעאלי; לא נכנסו במסגרת מאמר זה למעמדם של נוצרים). באופן זה נחלקו הפוסקים אם עדיין חל האיסור על מכירת בית לאינו-יהודי.
  • מטרת המכירה: אם מטרת המכירה היא לטובת היישוב, יש שהקילו במכירה; כך אם המכירה היא לטובת יחיד (המוכר היהודי) יש לצרף צד לקולא.
  • האם מדובר בהחלפת בית או מכירתו: אם מדובר בהחלפה, יש יותר מקום להקל, שכן הגוי כבר דר בארץ ישראל.
  • שיקול שלא דנו בו במאמר זה הוא שאלת השכנים: במקום שיש שכנים יהודיים, ההיתר למכור את הבית לאינו-יהודי תלוי בפרטי המקרה, ובס"ד נאריך בנידון זה בהזדמנות עתידית.


[1] יש לציין שכבר מצאנו שלגוי שאינו עובד עבודה זרה יש דינים מיוחדים, גם אם אינו גר תושב, כמבואר בגמרא (ע"ז סד, ב): "רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידם – אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים". כיון שידע שאינו עובד עבודה זרה, לא חשש רב יהודה מלשלוח מתנה לגוי ביום אידו. הגמרא ממשיכה לספר שרב יוסף מיד שאל את רב יהודה: והרי גר תושב שהוא רק מי "שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים"? הגמרא מתרצת: "כי תניא ההיא להחיותו". לדעת המתירים, יש לומר שכמו שיש הבדל בין 'להחיותו' לבין דין נתינת מתנות, כך בנוגע לנתינת קרקע לגוי.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *