לתרומות לחץ כאן

חפץ שנמצא ליד האשפה

שאלה:

בס״ד לכבוד הרב, מישהו השאיר כיסא משרד ליד פח הזבל הכיסא במצב טוב אך אכן משומש שאלתי את מזכירת הבניין והיא אמרה שכל מה שליד הפח מפנים, ולכן מסתמא אני יכול לקחת את הכיסא. לקחתי את הכיסא (כי אם לא היו מפנים אותו מהעירייה עם שאר הזבל בשלב מסויים) והשארתי פתק על הצפרדע זבל שאם הכיסא לא היה זבל בבקשה להתקשר אליי האם עשיתי כשורה?

תשובה:

שלום וברכה,

חפצים שמונחים ליד פח האשפה דינם כהפקר. ומותר ליטול אותם. ומסתבר שגם לדעת הרמב"ם נחשב להפקר. ולכן מותר לך ליטול את הכיסא מהאשפה, ואין צורך להשאיר פתק ליד אשפה.

בהצלחה.

מקורות:

נחלקו הראשונים בדין אבדה מדעת. לדעת הרמב"ם אבדה מדעת אינה הפקר, אך המוצא לא חייב לטרוח להשיבה לבעליה. ומה שאמרו בגמרא אבדה מדעת פירושו שאין חובת השבה, אבל המוצא אינו יכול לזכות בה. ואילו הטור התפלא על דברי הרמב"ם וכתב: "ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר". וכתב הב"י על תמיהתו של הטור: "לאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה".

דברי הראשונים הובאו להלכה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסא סעיף ד: "השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, ה"ז איבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: אשר תאבד (דברים כב, ג), פרט למאבד לדעתו. (וי"א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה) (טור)".

הש"ך הוכיח כדעת הרמ"א והביא מקורות מהתלמוד שאבדה מדעת פירושו שהוא הפקר ויכול לזכות בו, ולא כדעת הרמב"ם שלא חייב להשיב. שהרי אמרו בגמרא במכנשתא דבי דרא, ושם מדובר שיוכל המוצא לזכות בו.

מאידך הקצות הביא ראיות נגדו שיש מקומות בגמרא שכתוב אבדה מדעת ואין הכוונה שנעשה הפקר, כמו שאמרו שאם נתן צלוחית ופונדיון ביד קטן הרי זו אבדה מדעת, ושם אין הכוונה שנעשה הפקר. ולכן הסיק כדעת הרמב"ם שאדם שהשליך את חפציו ברשות הרבים אין זה הפקר, ולכן המוצא לא יוכל לזכות בהם לעצמו.

מאידך בשולחן ערוך סימן שקודם לזה (סימן רס סעיף יא) כתב: מצא באשפה כלי מכוסה, הרי זה לא יגע בו. הגה: במה דברים אמורים, באשפה שאינו עשוי לפנות כלל, אבל אם מתחלה עשוי לפנות, המטמין בה דבר אבידה מדעת היא והרי הוא של מוצאה (טור). ותמה הסמ"ע על הרמ"א שהגיה בדברי המחבר ולא כתב וי"א כיון שהמחבר בסימן שאח"כ חולק וסובר כדעת הרמב"ם שאבדה מדעת איננה הפקר, וממילא באשפה העשויה להיפנות שאמרו בגמרא אבדה מדעת אין הכוונה שיוכל לזכות בה לעצמו.

הנתיבות (סימן רסא ס"ק א) מחלק בין משליך כיסו לרשות הרבים שאינו מתכוון להפקיר אלא שלא משגיח על ממונו שבזה סובר הרמב"ם שאינו הפקר ואין עליו חובת השבה. אך במשליך לאשפה העשויה להיפנות ודאי ייטלו ולא יחזירו ונעשה הפקר.

ציטוט של דברי הקצות לתועלת ההבנה:

קצות החושן סימן רסא
דאבידה מדעת הוי הפקר. והוא מדברי הטור. והבית יוסף כתב על דברי הטור דלאו מלתא היא, שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם ופסק כדברי רמב"ם (פי"א מגזילה הי"א) ע"ש. ובש"ך (סק"ג) כתב וז"ל, ולפי עניות דעתי לא ירדו לסוף דעת הטור, דאין כוונת הטור להשיג בסברא דמסתמא כיון דאינו מפקח על נכסיו מפקירם, אלא כוונתו להשיג דאבידה מדעת דאמרינן בש"ס בכל דוכתי פירושו דהוי הפקר, וכמו שמוכח גבי אשפה (שאינה עשויה) [שעשויה] לפנות דקאמר בש"ס (ב"מ כה, ב) אבידה מדעת היא, והיינו על כרחך דהוי הפקר והוא שלו. והכי נמי מוכח בש"ס ריש פרק אלו מציאות (שם כא, ב) דקאמר תא שמע פירות מפוזרין הרי אלו שלו, הא לא ידע דנפל מיניה, אמר מר עוקבא הכא במכנשתא דבי דרי עסקינן דאבידה מדעת היא, אלמא דאבידה מדעת פירושו בכל דוכתי שהוא הפקר. ולהרמב"ם צריך לומר דאבידה מדעת דהכא אין פירושו כמו אבידה מדעת דהתם, והוא דוחק גדול עכ"ל.
ולענ"ד אין זה מן המדה במה דכייל הש"ך דאבידה מדעת כיון דאשכחן בחד דוכתא דהוי הפקר דהכי הוא בכל מקום, דהא אשכחן אבידה מדעת בפרק הספינה (ב"ב) דף פ"ז (ע"ב) והתם ודאי אינו הפקר, ע"ש דאמרו בשלמא באיסר ושמן פליגי דרבנן סברי לאודועיה שדריה ורבי יהודא סבר לשדורי ליה שדריה, אלא שיבר צלוחית אבידה מדעת היא, ומסקינן שנטלה למוד בה לאחרים ושואל שלא מדעת גזלן הוא. וקיימא לן כרבנן וכמבואר בטור ושו"ע סימן קפ"ח (סעיף ב') דעל הפונדיון חייב ועל הצלוחית פטור משום דאבידה מדעת היא ולא היה צריך לשומרו יותר מבעל הבית, ועל הפונדיון דחייב היינו משום דהאיסר נשאר ביד חנוני, ואם מחזיר אותו האיסר בעצמו גם באיסר פטור כיון דהוא נמי אבידה מדעת. וכל זה מבואר שם מן הגמרא ובפוסקים. ואי נימא דאבידה מדעת הוי הפקר א"כ למה יתחייב על הפונדיון כיון דהאיסר גופיה הפקר וכל מה דיהיב בעד האיסר אינו אלא מתנת חנם, וכן בצלוחית כשנטלה למוד בה הוי ליה גזלן כיון דהוא אבידה מדעת הרי הצלוחית לגמרי שלו. ואם כן ע"כ צריך לומר דהך אבידה מדעת דהתם אינו לשון הפקר, וכיון דפירושו מתחלף אם כן ראיית הש"ך אינו. ולפי עניות דעתי נראה דאם ראוי לומר שלא יתחלף לשון אבידה מדעת פעם בלשון הפקר ופעם לא וכמ"ש הש"ך, אם כן נראה מוכח כדברי הרמב"ם דאבידה מדעת בכל דוכתי בש"ס אינו לשון הפקר, דהא מדאשכחן בש"ס פרק הספינה שם דודאי אינו לשון הפקר וכמ"ש אם כן ראוי לומר בכל דוכתי דאינו לשון הפקר. ומ"ש הש"ך מאשפה (שאינה עשויה) [שעשויה] לפנות, אינו ראיה לפי מ"ש בסמ"ע סימן ר"ס (סקכ"ד) [סקנ"ד] דגם שם לדעת הרמב"ם אינו הפקר ע"ש.
ומ"ש ראיה מריש פרק אלו מציאות הכא במכנשתא דבי דרי כו' דאבידה מדעת הוא, נראה דהתם פריך לאביי דסבירא ליה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואף על גב דמייאש לבסוף ומשום דאתי לידיה באיסורא, תא שמע פירות מפוזרין הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל, ומשני במכנשתא דבי דרי עסקינן דאבידה מדעת היא, והיינו כיון דהשתא מייאש לבתר דידע אלא דלא ידע בשעה שנפל ובאיסורא אתי לידיה, לזה קאמר (דהיינו) [דהתם] באבידה מדעת מיירי ובאבידה מדעת לא שייך באיסורא אתי לידיה דטעמא דהיכא דאתי לידיה באיסורא תו לא קני ביאוש כתבו תוס' במרובה (ב"ק) דף ס"ו (ע"א ד"ה הכא נמי) משום דכבר נתחייב בהשבה ע"ש, ובאבידה מדעת שאינו מחויב בהשבה דכתיב (דברים כב, ג) אשר תאבד פרט למאבד מדעת, א"כ קני לה ביאוש אח"כ אף על גב דאתי לידיה קודם יאוש. ויותר נכון לפי מ"ש הרמב"ן בספר המלחמות (ב"מ יד, ב בדפי הרי"ף) בהא דאמר רבא [ראה] סלע שנפלה כו' ואף על גב דאהדריה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב, ע"ש שכתב דאבידה שנטלה שלא על מנת להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש כמו אבידה, ודוקא נטלה על מנת להשיבה דהוי שומר אבידה ושומר שכר של הבעלים והוי ידו כיד בעלים ע"ש, הובא דבריו בסימן רנ"ט סק"א ע"ש, וא"כ באבידה מדעת שאינו שומר אבידה דאבידה מדעת אינו מחויב בהשבה הרי הוא כמונח בקרקע ונקנית ביאוש בתר דתיתי לידיה, ומש"ה במכנשתא דבי דרי דאבידה מדעת וקונה ביאוש אח"כ ודו"ק.

וז"ל הנתיבות: ולפענ"ד נראה דאבידה מדעת שם אבידה עליו ובעינן יאוש, ומשו"ה באשפה העשויה לפנות [ב"מ כ"ה ע"ב] הפקר גמור הוא, דיאוש גמור איכא, דהא מי שימצאנו ודאי לא יכריז, דאבידה מדעת אין צריך להכריז כמ"ש הסמ"ע ס"ק י', והתוס' בב"מ דף כ"ד [ע"א] בד"ה כי קאמר ר"ש כתבו, דכל שאין המוצא צריך להכריז מייאש נפשיה בעל האבידה, א"כ ה"נ כיון שבאבידה מדעת אין צריך המוצא להכריז, בודאי הבעל אבידה מייאש נפשיה ושפיר הוי הפקר גמור. וכן במכנשתא דביזרי [שם כ"א ע"ב] אומד חכמים הוא דאפקורי מפקר להו כמו גללים. משא"כ בהשליך כיסו ברשות הרבים, שיש בו סימן, סובר הרמב"ם [המובא בציונים אות ח'] דליכא יאוש, דאף שכו"ע לא ידעי הא דלא יגע וחשיב שבודאי יטלנו אדם כמ"ש הרא"ש ריש פרק אלו מציאות גבי כריכות ע"ש, מ"מ לא מייאש נפשיה, כיון דדבר שיש בו סימן הוא, כל אחד מי שלא ראה שהיא אבידה מדעת, יכריז, ומי שראה ויודע של מי הוא, א"כ נהי שא"צ להכריז באבידה מדעת, מ"מ כשיודע של מי הוא ודאי יחזיר לו, דמהיכי תיתי לא יחזיר לו כיון שאסור להשתמש בו, ועוד, דלא מייאש נפשיה שחושב (אלו) [אולי] ימצאנו אחר שלא ראה ויכריז.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל