דרישת תשלום על דבר שפרוץ לכל וביאור הלכתי באיסור הפרת זכויות יוצרים

שאלה:

שלום לרבנים, בדיני ממונות:
א. אדם שהעלה תכני שמע באתר שלו וכותב שעל כל שמיעה לשלם סכום מסויים. ומאידך, העלה את אותם תכנים במקור חינמי (כמו יוטיוב) האם צריך לשלם שאני רואה ביוטיוב?
ב. כנ"ל כשכתב ביוטיוב עצמו לשלם לו – זה תופס?

תשובה:

שלום וברכה,

בהצלחה.

אדם שטרח ואסף חומר על נושא מסוים ביוטיוב – אני לא מכיר את התקנון שם – אבל אם מבחינה משפטית לא יוכל לדרוש כסף מאנשים שנהנים מהיצירה שעשה, גם לפי הלכה אין איסור להביט ביצירה, למרות שדורש תשלום על הכניסה לאתר שלו – היות ואין על כך קניין. אבל אם מבחינה משפטית יש לו זכות לדרוש כסף על הצופים באתר שבנה, נחשב שיש לו קניין על היצירה, ולפי הלכה חייבים לשלם לו.

בהצלחה.

מקורות:

עלינו להגדיר את האיסור ההלכתי של זכויות יוצרים.

אדם שטרח והוציא הוצאות ובנה יצירה, תוכנה, פטנט וכדו' ורוצה לאסור את העתקת היצירה על אחרים, כדי שרק הוא ימכור את היצירה. יש לדון איך נוכל מצד ההלכה להגן על היצירה ולאסור על אחרים להעתיק. יש שרצו להגן שהמכירה תהיה על תנאי שמשייר לעצמו את הזכות של העתקה, ונמצא שזכות העתקה לא רכש הקונה. ואם עובר ומעתיק נחשב שמשתמש בחפץ שלא שלו. אלא שדרך זו בעייתית, כאשר אדם מעתיק מתוכנה פרוצה, או מהאינטרנט, שלא תועיל ההגנה של שיור בקניין, כיון שלא רכש מהבעלים כלל, ואין לו חובה כלפיו.

דרך נוספת יש שכתבו משום יורד לאומנות של חברו. וגם דרך זו בעייתי שיורד לאומנות היינו דווקא אם סוחר בחוכמה של החבר. אבל אם מעתיק לעצמו לא יהיה איסור.

הדרך המרווחת ומסתברת מצאנו בשו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק א סימן מד וז"ל:
"ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים ע"פ תבל פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם והרי בלא"ה אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו והרי נודע שר' אברהם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין כל ימיו קבל שכרו מהקיר"ה בווארשא ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם וזה דבר שהשכל מכחישו ומעשים בכל יום שהמדפיס חבור יש לו ולב"כ זכות"

השואל ומשיב לא הביא מקורות מהפוסקים על האיסור, ואסר זאת מהמנהג וההיגיון. ונבאר דבריו בעזהשי"ת: כתב הרב הנ"ל 'ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם' נראה שכוונתו שאם העולם סוחר בהמצאת חוכמה, ונותנים בעלות לממציא, יש לראות הבעלות כחפץ גשמי, והבעלות על היצירה היא בעלות קניינית, ככל רכוש שיש לאדם שאסור לגזול ממנו. בזמנים עברו המושג של המצאת יצירה היה נחשב לדבר שאין בו ממש. כיום שהעולם סובב סביב סחר בהמצאות וחוכמות, יש לראות את היצירה כדבר שיש בו ממש. ולכן אם מפר את הזכויות של החבר ומשתמש בהמצאת החוכמה שלא כנהוג נחשב לגזלן. [ולן הראיה שמביאים מפוסקים שהיו לפני קרוב למאתיים שנה לא רלוונטי, מאחר והסחר בשוק השתנה, וגם לשיטות שהתירו יתכן שכיום ההגדרה ההלכתית תשתנה].

מרן הרב אלישיב זצ"ל וכן הגאון הרב מנדל שפרן שליט"א נוקטים את שיטתו של השואל ומשיב להלכה פסוקה. ולפי דעתם יש בעלות על קניין רוחני. ואוסרים לפגוע בזכויות יוצרים. ואין הבדל אם מעתיקים לצורך אישי או לצורך מסחרי. וכן אין הבדל אם מעתיקים מתוכנה שנרכשה, או שמתוכנה פרוצה.

השיטה המחמירה הזו יש בה גם קולות מסוימות: כאשר החוק לא רואה את הטרחה לזכויות יוצרים – סוג של יצירה שלפי החוק מותר להעתיק, או שאין כאן יצירה לפי החוק, גם לפי הלכה לא יוכל הבעלים להגן על הטרחה שלו. מאחר וכדי ליצור קניין על בעלות רוחנית צריך שבעולם יסחרו ביצירה הזו, אך אם לא סוחרים ביצירה כזו, ולא נהוג לשלם על טרחה מסוג כזה, לא נחשב לבעלות קניינית, ולכן אין איסור להעתיק. למשל: להעתיק בגד שאין לו גזרה ייחודית, אין אפשרות על הבעלים לאסור. מאחר ואין איסור להעתיק גזרה של בגד, אל אם כן יש גזרה מיוחדת שניכר שהוא של חברה מסוימת.

כמו כן בהעתקת שירים רבים מפרשים את החוק שאין איסור הפרה בהעתקת שירים כאשר העתקה נעשית לצורך אישי, ולכן יהיה מתר להעתיק, ולא יוכל המשורר להגן על העתקת שירים.

ולפ"ז נחזור לשאלה הנ"ל אדם שטרח ואסף חומר על נושא מסוים ביוטיוב – אני לא מכיר את התקנון שם – אבל אם מבחינה משפטית לא יוכל לדרוש כסף מאנשים שנהנים מהיצירה שעשה, גם לפי הלכה אין איסור להביט ביצירה, למרות שדורש תשלום על הכניסה לאתר שלו – היות ואין על כך קניין. אבל אם מבחינה משפטית יש לו זכות לדרוש כסף על הצופים באתר שבנה, נחשב שיש לו קניין על היצירה, ולפי הלכה חייבים לשלם לו.