לקחתי הלוואה מבנק בחו”ל והתברר שיש להם בעלות יהודיים

רבני בית הדין
כ"ו תמוז ה'תשע"ט

שאלה:

מי שנכנס לעסקה עם תשלומי ריבית מבנק פרטי וחתם על כך אחרי שבירר דרך יעוץ פיננסי שאין הבנק תחת ידם של יהודים , ולאחר מכן נודע לו שיהודי הוא העמוד התווך של הבנק שממנו לוה, מה על האנוס לעשות מצד ההלכה?

תשובה:

תלוי במה היהודי עמוד התווך של הבנק,  אם בבחינה ניהולית בלבד ללא בעלות מיוחדת (למשל, שהוא מנהל בכיר וכדו’),  המנהג לסמוך על כך שהבעלות העיקרית של גויים,  ומותר. אך אם הוא עמוד התווך מצד חלקו במניות הבנק, זו בעיה, ומה שכבר שילם עד היום, אין מה לעשות, ולגבי מכאן ואילך,  באם אפשר לעשות הית”ע עם החברה, מה טוב. ואם לא, יש עצה קצת מורכבת, עי’ בהערות.

בהצלחה.

מקורות:

נידון הלואה מבנקים של גויים אשר משקיעים בהם יהודים נפתח כבר לפני למעלה ממאה שנה והיה בו פולמוס גדול בין גדולי הדור ההוא, עי’ בהרחבה בספר ברית יהודה פרק ל הערה מג, ולמעשה בפוסקי זמנינו הדעה הרווחת בזה שכאשר בעלי השליטה בבנק הינם גויים מותר ללוות אף שישנם בעלי מניות יהודיים, עי’ נתיבות שלום עמ’ תפ, ושכן נהגו בכל תפוצות ישראל ללוות מבנקים. אכן בנידון שלפנינו יתכן ששונה לקולא או לחומרא, כי כתבת שהיהודי הוא ‘עמוד התווך’ של הבנק,  מה כוונתך, אם רק מבחינה ניהולית, איננו מפריע כלל, וככל שבעלי החברה הינם גויים, יש היתר בדבר. אך אם הכוונה שיש ליהודי החזקת שליטה בחברה מתוך שיש לו אחוז גדול במניות החרבה, בזה חמור יותר, ורבים הם האוסרים.  

 

וכאשר נודע לו זה [שיש ליהודי שליטה בבעלות הבנק]  בשלב מאוחר, אם יש באפשרותו יעשה עכשיו הית”ע,  אך כפי הנראה שזה לא מציאותי,  ויש עצה קצת מורכבת, וזו היא: יפנה לידיד הקרוב אליו שסומך עליו וירצה לעזור לו לצאת מהמבוכה,  ויבקש ממנו שיסכים לשלם עבורו את עלויות הריבית לבנק, וזה מותר כיון שהידיד איננו לוה וכל ריבית שאיננה מן לוה למלוה מותרת, ובתנאי שלא יתחייב להחזיר לידיד את תשלומי הריבית שישלם עבורו, כי אם יתחייב בזה, שוב יש איסור  [ולכן עצה זו איננה מעשית במצבים בהם הריביות גדולות, כי מי הוא שיתנדב לשלם כ”כ הרבה לחבירו בחינם,  אבל יש לזה קצת פיתרון, ראה בהמשך].  אלא שכמובן יש בעיה טכנית גדולה, שהבנק איננו מכיר את החבר וימשיך לגבות רק מהלוה,  לצורך כך צריכים הם לסכם ביניהם, שאותו ידיד המדובר, יבקש ‘טובה’ מחבירו הזה,  שיסכים להיות שליח שלו להעביר את כספי הריבית לבנק, וכך נמצא, שכל תשלומי הריבית שמשלם הלוה לבנק, אינם תשלומים ממנו לבנק אלא רק מעביר מתנה שחבירו נותן לבנק, ואינו אלא שליח בלבד, ובכך נפתרה הבעיה בכך איסור. וכאן יש להוסיף תוספת חשובה, שכאשר ירצה אח”כ אותו לוה ליתן מרצונו בתורת מתנה לזה ששילם עבורו, תגמול כספי על כך (ויכול להיות זה כשווי מה ששילם עבורו), רשאי, רק שיהיה אמיתי עם זה, ולא יסכמו מפורש מראש שיתן לו מתנה על דעת שיחזיר לו מתנה, אלא שאם הם ידידים טובים, וחכמים, יכולים להבין כך מראש. כעין שעושים בזמן ביעור מעשרות שמוציאים את היין בפני קרוביו ומפקיר בפניהם,  וסומך עליהם שלא יקחו….

 

2 תגובות

    שמעון משולם וינגרטן:

    תודה רבה עבור התשובה. במקרה הנ”ל התברר שליהודי יש רוב מניות בחברה ואיננו מסכים להית”ע והיה שייך לבצע עצתם של הרבנים שליט”א לסלק את הריבית דרך מתנה מחבר טוב, אילו במציאות היה הלוה משלם באופן ישיר לבנק באופן רגיל. אולם המצב הוא קצת שונה. הלוה השתמש בהלוואה לקנות דירה, ולאחר מכן מכר את דירתו הקודמת. קונה הדירה הקודמת עדיין לא שילם, וכשיבוא יום הנקוב לפרעון ישלם דרך העורך דין של הלוה, לא ישר ליד הלוה הנ”ל עצמו. סכום של הקנייה עבור הדירה הוא יותר מסכום ההלוואה הנ”ל, כך שאולי ניתן להציע שהעורך דין, שהוא חרדי וידיד של הלוה ובודאי רוצה להציל את חבירו מהאיסור החמור של תשלומי ריבית, יעביר את סכום ההלואה לבנק וגם סכום הריבית, באשר הלוה עדיין לא קיבל כלום מכסף מכירת דירתו, ועל ידי כניסת הכסף לחשבון בנק של העורך דין, נעשה העורך דין בעלים על הכסף כי טרם סילק הלוה את הנושה לא נקרא בעלים על כסף מכירת דירתו, ויסכים הלוה עם העורך דין בכנות וע”י שטר וקנין סודר וכל דבר המועיל שהסך הכל של הריבית מתוך כסף קנין הדירה הקודמת שייך לחלוטין לעורך דין. ומכיון שלא העורך דין הוא זה שלווה ,מסירת סכום הריבית על ידו לבנק לא מהווה איסור. ברם, האם לא נקרא העורך דין מסייע לעוברי עבירה ע”י הערמה הנ”ל?

    רבני בית הדין:

    לאחר העיון היטב שוב בכל הענין, והתייעצות עם כמה ת”ח, נראה להורות כדלהלן:
    העצה שהוזכרה להעביר את הריביות דרך אדם אחר, איננה טובה במקרה דנן מכמה סיבות (עי’ בהערה), ויש כאן בעיה חמורה של ריבית, על כן צריך לעשות כל האפשר כדי לסגור את ההלואה הזו. [ולבינתיים, רצוי מאד אם אפשרי למצוא אחר שישלם ישירות מחשבונו הפרטי לבנק את התשלומים, ובאופן שהזכרנו לעיל]
    מקורות:
    א, ראשית, עיקר העצה שכתבנו שנויה בויכוח בין פוסקים בזמנינו, על כן, למרות שבמקום הצורך ניתן להקל כיון שיש גדולים הסומכים על זה, אך עדיף ככל האפשר להימנע מכך.
    ב, בנידון דידן ישנם חסרונות נוספים שמחמתם א”א כלל להקל בזה,
    ונבאר בקצרה:
    בשו”ע סימן קס’ יש שני דעות האם מותר ללוה לפייס אדם שלישי שישלם למלוה כדי שילוה לו, ובש”ך מצדד להקל וכן נוקט בחכמת אדם (כלל קלב אות א) . עוד מבואר בשו”ע שם שאסור לאותו אחר לקבל את מה שנתן למלוה מן הלוה, והטעם משום מיחזי כשלוחו, אמנם בחכמ”א כתב להתיר לקבל ממנו אח”כ בתורת מתנה כאשר לא התנה כך מפורש מראש [ומפרש, דזה שכתב השו”ע שאין לו לקבל מן הלוה את הכסף, היינו דוקא כשהתנו על כך וכדבריו הללו משמע גם בחוו”ד קס’ סק”ו]. כך שמבואר צד ההיתר בדבר שלבקש מאחר שישלם עבורו את הרבית, ואח”כ להחזיר לו על דעת עצמו בתורת מתנה, וללא התחייבות מראש. וכך מקובל אצל הרבה בני תורה אם אירע להם בטעות איחור בתשלומים לחשבון חשמל וכדו’ ומחייבים אותם בריבית, שמבקשים מאחר לשלם עבורם (אלא ששם יש כמה קולות נוספות, ובפרט, שישנו הית”ע לחברת החשמל וכן לרוב החברות הגדולות במשק הישראלי שמתעסקות עם הציבור החרדי).
    אכן בנידון דידן גרע מהדין המבואר בפוסקים הללו מחמת שני שינויים; א, כיון שמדובר בהלואה קיימת שכבר נקצץ עליה ריבית ודנים אנו להתיר לשלם את הרבית שנקצצה [בשונה מנידון הפוסקים, שמדברים על תשלום חד פעמי לפני ההלואה כדי לקבל את ההלואה]. ב, מפני שבפועל מעביר את התשלומים דרך חשבון בנק של עצמו, ולא ישירות מחבירו לבנק,
    בנוגע לשינוי הראשון-
    בנתיבות שלום (הרב גלבר, עמ’ קיז’) הזכיר שתי חסרונות במצב כזה ולכן דעתו לדינא להחמיר בזה: א. דעת החזו”א שבכה”ג יש משום רבית דעבד כנעני. ב. ע”פ שערי יושר, דכאשר נעשתה כבר הלואה בריבית, יש איסור על כל ישראל לפרוע חוב הריבית, וכל מה שהוזכר היתר לאחר לשלם, זהו דוקא קודם ההלואה, שמשלם כדי לקבל הלואה. גם בספר שערי הלכה (הרב שיינלזון- ספר חשוב בהלכות ריבית) מחמיר בזה לדינא, אכן, בחוט שני מזכיר את העצה הזו למי שאיחר בתשלומי חשמל שיספר לחבירו על כך והלה ישלם מעצמו לחברת החשמל ולא יקבל החזר ממנו [ובכך מרויח את השיטות שאוסרות לפייס את חבירו וכן את השיטות שאין ליקח בחזרה מהלוה, ומה שכתבנו להקל יותר מזה, הוא ע”פ החכמ”א הנ”ל שמיקל כשיטת הש”ך], ומוכח שלא חשש לדברי הנתיבות שלום. על כן יש מקום להקל בזה ע”פ דברי החוט שני.
    בנוגע לשינוי השני-
    אין פתרון ראוי, ולכן לדינא צריך לעשות כל מאמץ כדי לסגור את ההלואה.
    ואבאר יותר:
    האופן המעשי שהצענו, יש בו פרט בעייתי מאד, כך שכנראה כולם יודו לאסור בזה, והוא, כיון שהריביות עוברות בפועל לבנק דרך החשבון של הלוה בדיוק כפי שסוכם ביניהם בשעת קבלת ההלואה בריבית, לפיכך ככל שהוא ממשיך להעביר תשלומים תמידין כסדרן מחשבונו לבנק, אין כל משמעות על פי הלכה למה שמסכם עם חבירו שתשלומים אלו יהיו עבור חבירו, מכיון שהבנק איננו יודע מכך , א”א לשנות את הגדרת התשלומים באופן חד צדדי בלי להודיע זאת לבנק כאשר גם הוא צד בענין, [ולהציע אפשרות להודיע לבנק שתשלומי הריבית מכאן ואילך הם אינם ממנו רק בשליחות חבירו- זה נראה רעיון לא מעשי, כי אין די שיודיע זאת לפקיד סתם, וגם אם יודיע למנהל הסניף וכדו’, נראה שאין שום תוקף לדבר, אא”כ יתאפשר להוציא מסמך רשמי מהבנק שמודע לכך שהלוה איננו אחראי על תשלומי הריביות אלא רק חבירו של הלוה, וכמדו’ שזה לא מעשי כלל] ומשום כך נחשב הדבר שהלוה עצמו ממשיך לשלם ריביות.
    ג, מה שהוספתם שהכסף יעבור דרך עו”ד, היה בזה דוקא קצת צד קולא כלפי החסרון שכתבתי כעת, כי הכסף יעבור דרך העו”ד ולא מחשבונו של הלוה, אבל לדינא א”א להתיר בזה, כיון שהעו”ד נחשב אצל הבנק כנאמן וב”כ של הלוה, הרי זה ממש כמו שהלוה עצמו ממשיך להעביר את תשלומי הריבית ויש בכך איסור.
    [בעיה נוספת שלא התבררה לי מספיק, האם לאחר שכבר עברו על ‘לא תשימון’ מחמת טעות, יש איסור כל רגע ורגע שממשיכה ההלואה, או לא, כי אם כן, זו עוד סיבה למהר לסגור את ההלואה, וכל הפתרון שהוזכר לא יועיל לזה כמובן, כי הוא מועיל רק על תשלומי הריבית. אכן שאלתי כמה ת”ח ולא מצאו מקור לומר שיש איסור כל רגע]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *