לתרומות לחץ כאן

שומת נזיקין

שאלה:

באופן שחייב לשלם על דליפת מים מביתו לבית השכן (כגון נזק שנגרם לאחר התראה) והמים הרסו חלק מהטפט, ולא ניתן להשיג כיום בשוק כזה סוג טפט, האם יהיה חייב לשלם על החלפת כל הטפט בחדר?

תשובה:

שלום וברכה,

התרו בבעל הצינור שהצינור לא תקין, ולא התייחס להתראה ונגרם נזק, נחלקו הפוסקים האם מים שמחלחלים דינם כבור או כאש, לשיטות שדינם כאש פטור על נזקי הקירות השכן, כדין כלים שפטור בבור. ולפוסקים שדינו כאש חייב המזיק. 

גם לשיטות שחייב אין חובה לשלם על החלק שלא הוזק, אלא על החלק שהוזק ממש. אמנם אם הוזק חלק גדול מהחדר, ודרך בני אדם להחליף את כל הטפט של החדר בנזק כזה, יש להחשיב את כל החדר כיחידה אחת, וחייב המזיק בכל. אבל אם דרך בני אדם לסבול את הנזק, ולא יחליפו את כל הטפט של החדר, אין המזיק חייב לשלם אלא על החלק שהזיק בלבד, למרות שהמראה של החדר לא יפה.

בהצלחה.

מקורות:

מים שחלחלו והזיקו לדירת השכן

קיר רעוע שנפל דינו כ'בור' או כ'אש' – דעת התוספות

בב"ק ו ע"ב "רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם, (אם בית דין ראו שהכותל והאילן עומדים ליפול ודרשו מהבעלים ו…) נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטור, לאחר הזמן חייב, היכי דמי אי דאפקרה בין לרב בין לשמואל היינו בור". בתוספות שם, בע"א ד"ה היינו בור מבארו מה שאמרו בגמ' היינו בור שמדובר גם אם הכותל והאילן הזיקו בשעת נפילה חייב מדין בור. ובהמשך דבריהם כתבו "ודומה לבור כמו לאש שמאש חלוק שאין כח אחר מעורב בו, ומבור חלוק שאין תחילת עשייתו לנזק, אלא לכך דימה לבור משום דבהיזק דלאחר נפילה אין לדמותו כלל לאש אלא לבור". ונחלקו האחרונים בדעת התוספות האם חייב מטעם אש אן מטעם בור. בספר קהילות יעקב סוף סי' ד מבאר כוונת התוספות שבשעת נפילה חייב גם מטעם אש וגם מטעם בור, ונפקא מינה שחייב גם על טמון (שאש פטור) וגם על כלים (שבור פטור), והגמ' שנקטה בור משום אחר נפילה שחייב רק משום בור. אבל בספר פלפולא חריפתא על פסקי הרא"ש שם אות ת כתב בדעת התוספות שחייב רק מטעם בור. וכן כתב בספר אבן האזל הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה יט שלדעת התוספות חייב רק משום בור.

 

 

בביאור דעת הרא"ש שקיר שנפל דינו כ'בור'

בפסקי הרא"ש שם סי' א כתב וז"ל: "אם נפלו אחר הזמן והזיקו בשעת נפילה, נראה דיש להם דין בור, ולא דמי לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן, דהנך נעשו בור על ידי כח אחרים, אבל כותל ואילן מחמת ריעותא נפלו מעצמן כי ראו שלא היו יכולים לעמוד יותר, והזהירו בית דין הבעלים להפילו. ואם משום דהולכין ומזיקין, מה שאין כן בבור, לא גריעי מחמת זה וכל שכן שיש לחייבו יותר, מידי דהוה אקושר אבן ברגלי בהמתו והלכה לרשות הרבים והזיקה, ואי משום דאין תחילת עשייתן לנזק שור יוכיח".

דברי הרא"ש תמוהים במה שכתב שיש לדמות לבור, ואף על גב שהולך ומזיק עדיין בור הוא וחמור מבור שהרי הולך ומזיק. אדרבה נלמד מאש שדומה יותר לאש כיון שהולך ומזיק, ומה שאין כח אחר מעורב בו כל שכן שיהיה חייב. בספר נחלת דוד מבאר שטעם שכותל ואילן שנפלו בשעת נפילה הוא בור ולא אש, משום שאש הולך ומזיק ומשיג את הניזק במקום שהוא, מה שאין כן בור הוא תקלה במקום מסוים. וכותל ואילן גם בשעת הנפילה אינם הולכים למקום אחר אלא נופלים במקומם, וכל השטח הסמוך לכותל הוא כבור גדול.

באבן האזל (שם) הקשה על דבריו הרי אבנו סכינו משאו שהניחן בראש גגו מקום הנפילה הוא גם שטח מסוים, שהרי אין רוח מצויה יכולה להוליכם למרחקים, אלא להפילם מהגג, וגם בהם נאמר שהשטח הסמוך לגג הוא בור גדול.

הקהילות יעקב מבאר את דברי הנחלת דוד, ש'אבנו סכינו ומשאו' אינם נופלים מכח עצמם אלא הרוח מביאה אותם לרשות הרבים, ואינו דומה לכותל ואילן שמחמת עצמם נופלים, וממילא מחמת עצמם תופסים את כל השטח סביבם שהכל יהיה בור אחד גדול. ביאור דבריו נראה, שהרי גם אש פעמים ניתן לקבוע גבולות עד היכן יכולה האש להתפשט, וכי נאמר שכל שטח האש הוא בור גדול, אלא כיון  שהרוח מוליכה את האש חשוב כאש, מה שאין כן בכותל ואילן שנפלו שאינם הולכים על ידי כוח אחר, אלא מחמת עצמם נופלים, וגם ניתן לקבוע את השטח שהם עלולים ליפול, בזה אומרים שהוא בור גדול ואינו אש שהולך ומזיק.

הפלפולא חריפתא באות א מתרץ שכל תקלה יש לדמותה לבור, אפילו שיש לה דמיון גם לשאר מזיקים. (כיון שאם מדמים לבור יהיה לה גם את כל דיני בור שפטור על כלים וכדומה, למרות שיש לדמותו גם לשאר מזיקים).

הקהילות יעקב תירץ שדעת הרא"ש היא כמו שכתב הרשב"א שכוח אחר מעורב בו הוא סיבה לחייב ולא סיבה לפטור, לכן כותל ואילן שהזיקו בדרך הילוכן והזיקו בדרך נפילה ואין כוח אחר מעורב בהם, אין בהם את החומרא של אש.

האבן האזל שם מבאר דברי הרא"ש על פי דברי רבנו ישעיה שהובאו בשיטה מקובצת שם וז"ל: "וקשה אמאי לא דייק אי בהדי דקא אזלי מזקי היינו אש. ויש לומר דלא דמי לאש, דאש מיד שנעשה הוא נזקק לשומרו ולהעלות בדעתו שיזיק על ידי רוח מצויה, וכן באבנו סכינו ומשאו דמדמי לעיל לאש, אבל כותל ואילן ליכא למימר הכי דבשעת נטיעה ובנין לא היה לו להעלות בדעתו שיפלו לזמן מרובה". ומבאר האבן האזל שחיוב של אש הוא על עשיית המזיק ולא על הבעלות על האש, לכן רק אש שהבעיר בעצמו חייב אבל אש שקנה מחברו פטור על האש כיון שלא יצר את המזיק, ובכותל ואילן למרות שעתה עומדים ליפול והתרו בו כיון שהוא לא יצר את הנזק אינו חייב. כל זה כתב בדעת הרא"ש, אבל לדינא מוכיח האבן האזל שם שבאש חייב גם אם לא הבעיר את האש, אלא נפלה אש לרשותו וקנה אותה חייב על נזקיה. ומסקנתו שאם הזיקו הכותל והאילן בשעת נפילה חייב מדין אש.

ועל נידון זה האם חיוב אש הוא רק כשהוא מבעיר את האש ולא כשהוא ממונו, או גם כשהוא ממונו ולא הבעיר חייב, עיין באמרי משה סימן כט אות כב שהוכיח שחיוב אש הוא מדין מבעיר ולא משום שהוא ממונו, ורק בבור חייבים משום שהוא ממונו. וכן בברכת שלמה ב"ק סי' י אות ב מבאר הטעם של כותל ואילן שאינו אש משום שחיוב אש הוא דוקא אם מבעיר וחיוב בור הוא אם פשע על ממונו. ועיין עוד בקונטרס השיעורים שיעור יג שהאריך בזה.

 

האם בקיר שנפל חייבים על כלים

בספר דברי גאונים כלל נא אות טז (הובא בקהילות יעקב שם) מביא בשם ספר חסד לאברהם (תאומים) חו"מ סי' נג שכותל ואילן שהזיקו בשעת נפילה חייבים עליו משום אש אפילו על כלים, ומה שכתבו התוספות והרא"ש שחייב מדין בור הוא לומר שגם חיוב בור יש בו וחייב אף על טמון.

אבל הסמ"ע בסי' תטז סק"ב מבאר שחיוב כותל ואילן שהזיקו בשעת נפילה חייב מדין בור, ועל זה הביא את דברי הרא"ש שכתב כן. ומדבריו נראה שהבין ברא"ש שחייב רק משום בור ולא משום אש ושלא כדברי החסד לאברהם. אולי להוסיף:

שו"ר בשו"ת הרא"ש כלל פז סימן ו וז"ל: לא דמי כותל ואילן לדבר זה, שנתנו התוספות דין בור אף למה שהזיקו דרך נפילתם; משום דהתם אי אפשר לדמותו לסכינו משאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן, דהתם תחלת עשייתם ע"י כח אחר, אבל כותל ואילן, מחמת ריעותן נפלו, אחר שהתרו בו, הילכך מדמה להו לבור. עכ"ל. מבואר שדעת הרא"ש שחיוב כותל ואילן רק משום בור ולא משום אש וא"א לדמותו לאבנו שנפל ברוח מצויה. וכן הבין הרא"ש בדעת התוספות.

קרקע שהוזק מהקיר שנפל דינו ככלים

בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' כא כתב שחיוב כותל ואילן בשעת נפילה הוא מטעם בור ופטור בכלים, והביא את דברי הירושלמי שקרקעות נקראים כלים, ולכן אם הוזקו קרקע בבור בעל הבור פטור, ומצאנו אפשרות שקרקע יוזק בבור, אם כותל ואילן שנפלו והזיקו את הקרקע, כיון שגם דרך נפילה נקרא בור לכן פטור גם על היזק הקרקע.

 

דין מים שחלחלו והזיקו קירות

 

נמצא שבכותל ואילן שנפלו בשעת נפילה יש מחלוקת בדעת הראשונים אם חיובו מטעם אש ובור או רק משום בור. ובמים שמחלחלים ומזיקים את הקירות לדעות שבכותל ואילן הוא חיוב של אש גם מים הוא חיוב של אש, כיון שהולך ומזיק וממילא חייבים גם על קירות. ולסוברים שהוא מטעם בור אם נאמר כביאור הנחלת דוד והקהילות יעקב שכותל ואילן מכח עצמם נופלים ומזיקים במקום נפילתם, לכאורה מים שמתפשטים והולכים דומים לאש, ולא נאמר שהוא בור גדול, ואם כן חייבים על קירות. אבל לדברי הקהילות שמבאר בדעת הרא"ש שסובר כטעם הרשב"א שכוח אחר מעורב הוא חומרא, וכל שאין בו כח אחר מעורב אין דינו כאש, וכן לדברי האבן האזל והברכת שלמה שאין חייבים על אש אם ממונו הזיק והוא לא הבעיר את האש, אם כן מים שמחלחלים מכוח עצמם דינם כבור ולא כאש, ואין חייבים על נזק בקירות כיון שאף קרקע דינו ככלים, וכמו שכתב האמרי יושר.

מזיק חלק אחד וגרם הפסד לחלק שלא הוזק

דנו הפוסקים בשואל זוג נזמים ואבד אחד מהם, ושניהם שווים מאה, ולנזם אחד אין שימוש ולכן נזם אחד מחירו שלושים, נחלקו הפוסקים האם נאמר כיון שאיבד נזם אחד מחיר של אחד שלושים ישלם רק שלושים. או שמא כיון ששניהם נמכרים במאה א"כ כ"א מחירו חמישים וישלם חמישים. או שמא נחייבו גם על פחת הנזם הנשאר, וישלם שבעים.

בספר דברי גאונים (כלל צו סימן נח) הביא שבשו"ת זרע יעקב (סימן סז) פסק דעבדינן מציעתא וישלם חמישים כפי שהיה שווה עם בן זוגו. וראייתו מעובדא דאליעזר זעירא (ב"ק נט, ב). וכן איתא התם, אמר להו האי מאן דקץ כופרא [תמרים בעודם בוסר] מאי משלם. אמרו ליה, משלם דמי כופרא. והא הוו תמרי. אמרו ליה, משלם דמי תמרי. אמר להו, והא לאו תמרי שקל מיניה. אמרו ליה אימא לן את, אמר להו, בששים – רש"י: עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן.

סברו החכמים כיון שהזיק כופרא משלם כופרא. והקשה עליהם שבתשלום כופרא לא הושלם הנזק, כיון שעתידים להיות תמרי. וגם תמרי לא מסתבר שישלם כיון שלא הזיק תמרי. וע"ז ענה להם אליעזר זעירא שמשלם בשישים, ששמים את הנזק עם הקרקע, שהקונה קרקע נותן עיניו על הרווח שעתיד להיות, ולכן המזיק משלם לא רק את ההפסד של עכשיו, אלא מתחשבים גם ברווח שעתיד להיות. ומכאן הוציא בעל הזרע אמת ששואל נזמים ואיבד אחד מהם, לא דנים את הנזם לבדו ששווה שלושים, וגם לא דנים  מחיר את ההפסד בין שני הנזמים שישלם שבעים, אלא שמים את שניהם וכיון ששניהם שווים מאה משלם חמישים.

ובשו"ת קול אליהו (חו"מ ח"א סי יד) חולק ופסק שישלם שבעים, עי"ש. ובדברי גאונים הסכים לדברי הקול אליהו ששואל צריך לשלם שבעים, מאחר ושומר חייב לשלם כל הפסד שיבוא אף בגרמא בעלמא, ומ"ל הפסד בנזם הנאבד ומ"ל הפסד בנזם הנשאר. והביא שכ"כ בספר תועפות ראם.

בערך ש"י (שדמ ס"ב) השיג על הד"ג לפי מה שפסק הש"ך (שסג ס"ק ז) שיכול השומר לומר הש"ל, ודלא כהמהרש"ל, ולכן בעגיל הנשאר למרות שהופחת ערכו יכול השואל לומר הש"ל. ולכן פסק כזרע אמת שמשלם חמישים, ששניהם נמכרים במאה אחד שווה חמישים.

ובד"ג הביא דברי הערך ש"י וכתב עליו, חדא שפוסקים כרש"ל ששומר אינו יכול לומר הש"ל. ועוד שגם לדעת הש"ך זהו דוקא באופן שלא ניכר ההיזק, כגון חמץ שעבר עליו הפסח, אבל כאן שמחזיר לו נזם אחד הנזק ניכר שמחזיר לו חצי כלי, ואין יכול לומר הש"ל.

והרב יוסף שאול נתנזון (בעל השואל ומשיב) בהסכמתו לדברי גאונים הביא ראיה לפסק של הד"ג שהשומר משלם שבעים, מהסוגיא ב"מ צט, ב הגוזל חביצא דתמרי, ואם ימכרו כולם ביחד ימכר במ"ט ואם אחד אחד נמכר בנ', שבמזיק משלם מ"ט כשער הזול, ואילו שומר לא מקילים עליו ומשלם נ'. מבואר ששומר חייב לשלם את כל ההפסד שגרם.

הרי לנו, שכל המחלוקת דוקא בשומר האם משלם את כל ההפסד שנגרם או רק מה שהזיק. אבל במזיק בידיים עגיל אחד לכו"ע משלם רק על העגיל שהזיק, דהיינו חמישים, ולא משלם על ההפסד שהוריד את הערך של הנזם השני.

יש לחלק בין זוג עגילים לזוג נעליים

מסתבר שיש לחלק בין מזיק עגיל אחד מתוך זוג לבין מזיק נעל אחת מתוך זוג נעלים, שמזיק נעל אחת אין שימוש כלל בנעל הנותרת וכן אין אפשרות לעולם לזווגן לאחר, ונחשב שהזיק שניהם בידיים, ולכו"ע חייב על שניהם. ודומה למזיק שרוול של חליפה, שלא נחלק ונאמר שנחשב שהזיק רק שרוול. וכן הדין במכשיר חשמלי, אם הזיק חלק אחד והושבתה המכונה כליל מחמת חסרון החלק, וא"א למצוא חלק חלופי, חייב לשלם מכשיר חדש ולא נשום רק חלק אחד, שנחשב שהזיק את הכל.

וכמו כן בטפט של חדר או במרצפות של בית שאין בנמצא זהה מה שניזוק, אם הנזק הוא משמעותי ודרך בני אדם להחליף את כל המרצפות, יש לראות את כל המרצפות כיחידה אחת – כמזיק נעל מתוך זוג נעליים שחייב על שתיהן. אבל אם דרך האדם לסבול ולא מקובל להחליף את כל המרצפות, למרות שהמראה מפריע לניזק, אין המזיק חייב לשלם על כל הנזק, אלא את החלק שהזיק בלבד.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל