לתרומות לחץ כאן

פנחס: האם צריך לברך ברכת המזון על קוגל

הרב יגאל גרוס                               

פתיחה

בפרשת השבוע אנו קוראים על הציווי לא לעשות מלאכה ביום הראשון של החודש השביעי (חודש תשרי). הגמרא במסכת ראש השנה (כט ע"ב) לומדת מלשון הפסוק, שרק מלאכה אסורה, אבל תקיעה בשופר ורדיית הפת מהתנור מותרים, מכיוון שהדבר לא מוגדר כמלאכה, אלא כחכמה. נחלקו הראשונים בביאור הגמרא:

א. הרשב"א (שם ד"ה יצאת) כתב, שכוונת הגמרא לומר שלא מדובר במלאכה מדאורייתא, אבל איסור דרבנן ישנו. ראייה לדבריו מהגמרא במסכת שבת (ד ע"א) הכותבת, שבמידה ואדם הכניס לחם לתנור בשבת, מותר לו להוציא אותו לפני שייאפה והוא יעבור על איסור בישול. אם אין איסור ברדיית הפת אומר הרשב"א, מדוע צריכה הגמרא לציין שמותר לרדות את הלחם לפני האפייה?! פשיטא, הרי אין בכך שום איסור! מוכח מכאן שיש איסור כלשהו, ובלשונו:

"יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. ומיהו (= ומכל מקום) מדרבנן אסורין וכדאמרינן בריש פרק קמא דשבת: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, דאלמא (= הרי) שמדרבנן אסירא."

ב. רבינו חננאל (שבת ד ע"ב) חלק על ביאור הרשב"א וכתב, שאין שום איסור ברדיית פת בשבת. את הראייה ממסכת שבת הוא דוחה, ומסביר שהגמרא הייתה צריכה לציין שמותר לרדות את הפת מהתנור, מכיוון שיש חשש שתוך כדי הוצאת העיסה המוציא ילוש אותה ויעבור על איסור, אך בעצם הרדייה אין איסור.

בעקבות העיסוק ברדיית הפת ובדיני פת, נעסוק השבוע בשתי שאלות הקשורות אחת לשנייה הקשורות לפת: א. האם צריך להפריש חלה כאשר אופים קוגל אטריות או סופגנייה. ב. האם צריך לברך על אכילת קוגל המוציא לחם מן הארץ (עיין הערה[1]).

  1. הפרשת חלה

איזו עיסה חייבת בחלה? בפרשת שלח (טו, יט) מוזכר שכאשר אוכלים 'מלחם הארץ' יש חובה להפריש חלה. לכן רק עיסה שנעשתה מחמשת מיני דגן חייבת בחלה, ואילו עיסה שנעשתה מאורז וכדומה פטורה מחלה: "חמישה דברים חייבים בחלה החיטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון".

אמנם, לא כל עיסה שנעשתה בחמשת דיני דגן חייבת בהפרשת חלה. המשנה במסכת חלה (א, ד) מבארת, שכל עיסה שאינה מוגדרת כלחם פטורה מחלה. למשל, עיסה שטיגנו אותה עם דבש ('דובשנין') פטורה מהפרשת חלה. כמו כן, עיסה דלילה כמו ספוג ('סופגנין') פטורה מחלה, כי גם היא לא נחשבת לחם.

עיסת המסרת

חלה נוספת שפטורה מעיסה היא חלת המסרת (פסחים לז, א). מה הכוונה עיסת המסרת? הגמרא מביאה את דברי ר' יהושע בן לוי המפרש, שהכוונה לבצק שבושל באמצעות מים רותחים או שמן. מכיוון שבדרך כלל עיסה מכינים בתנור, במידה וטיגנו אותה במחבת היא לא נחשבת לחם, ופטורה מהפרשת חלה. נחלקו הראשונים על איזה סוג של עיסה דיברה הגמרא:

א. דעת רבינו תם (רא"ש שם ב, טז), שהגמרא בפסחים עוסקת בעיסה רכה, כמו של בלינצ'ס, אבל בעיסה עבה כמו של לחם, סופגניות ופסטה, אז למרות שמטגנים אותה לבסוף בשמן או מבשלים במים, היא תהיה חייבת בחלה. סברתו היא, שבהפרשת חלה מתחייבים בשעת גלגול הבצק, ומכיוון שבשעת הגלגול מדובר בעיסה עבה שחייבת בחלה, אז גם אם אחר כך יטגנו אותה או יבשלו במים, הדבר לא יפקיע ממנה את החיוב שנקבע כבר בשעת היותה העיסה.

ראייה לדבריו מביא רבינו תם מהמשנה במסכת חלה (א, ה) הכותבת, שעיסה נפטרת מהפרשת חלה רק כאשר 'תחילתה סופגנין וסופה סופגנין', כלומר, שבמשך כל תהליך האפייה אינה נחשבת לחם, אבל במידה ויש שלב שבו העיסה כן נחשבת לחם, כמו במקרה של עיסה עבה, אז היא חייבת בחלה. כדבריו פסקו גם הסמ"ג והסמ"ק (בית יוסף שכט), ובלשון המרדכי (רמז תקצב):

"פירש רבינו ורבינו אליעזר ממיץ דמיירי (= שמדובר) בתחלתו סופגנין, אבל תחלתו עיסה אפילו לא אפייה בתנור הוי לחם דתנן במסכת חלה (א, ה) וכולן שתחילתו עיסה וסופו סופגנין תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה, ואותה עיסה שלשין לקרעפלי"ך ולפשט"ד ורמזל"ש היינו תחילתו עיסה וסופו סופגנין וחייבים בחלה."

ב. ר' שמשון משאנץ (חלה א, ה) חלק על רבינו תם וכתב, שהגמרא בפסחים הפוטרת מהפרשת חלה עיסה שטוגנה בשמן או בושלה במים, עוסקת גם בעיסה עבה. ראייה לדבריו הוא מביא מדברי הגמרא במסכת ברכות (לז ע"ב) הפוסקת, שעיסה המיועדת לבישול בשמש (כותח), פטורה מחלה. מוכח שלמרות שהעיסה עבה, אם לא מבשלים אותה בתנור היא פטורה מחלה[2].

כיצד הוא מתמודד עם ראיית רבינו תם מהמשנה, שרק עיסה שהיא סופגנין מתחילה ועד סוף פטורה מחלה? לדעתו המשנה עוסקת במקרה שבשעת הלישה יועדה העיסה לאפיה בתנור, ולאחר מכן החליטו לשנות את יעודה ולבשלה במים או בשמן, לכן היא חייבת בחלה. אבל עיסה שמלכתחילה יועדה לבישול או לטיגון – פטורה מחלה.

הלכה למעשה

להלכה פסק השולחן ערוך (שכט, ג) כדעת הר"ש משאנץ, שסופגנייה ופסטה פטורים מחלה, מכיוון שגם הרמב"ם (ביכורים ו, יב) והרא"ש (שם) הלכו בשיטתו. הש"ך (ס"ק ד) חלק על דבריו וכתב, שמכיוון שהרבה פוסקים סוברים שיש להפריש חלה גם מעיסה כזאת כשיטת רבינו תם, לכן יש להחמיר ולהפריש חלה ללא ברכה, וכך נוהגים למעשה, ובלשונו של הילקוט יוסף (יו"ד שכט, ב):

"אין חיוב להפריש חלה אלא מעיסה העומדת לאפייה, אבל עיסה שבלילתה עבה, אך מיועדת לטיגון בשמן, כסופגניות וכדומה, או מיועדת לבישול במים, כמו אטריות, מעיקר הדין פטורה מהפרשת חלה. אולם יש אומרים, שמאחר ועיסה זו

בלילתה עבה, הרי היא חייבת בהפרשת חלה, ועל כן יש להחמיר ולהפריש חלה מעיסה זו בלא ברכה."

אפשרות נוספת לצאת ידי חובת כל הדעות, שגם נפסקה להלכה בשולחן ערוך (יו"ד שכט, ד) מופיעה במהר"ם (מובא ברא"ש שם ומקור הדברים בירושלמי). המהר"ם הורה לבני ביתו, שבמידה והם מטגנים עיסה במים או בשמן, שייקחו חלק (אפילו קטן) מהעיסה שיועדה לבישול ויאפו אותה בתנור, במקרה כזה כל העיסה מתחייבת בהפרשת חלה. הסיבה לכך היא, שחששו שמא יימלך האופה ויאפה את כל העיסה, לכן כדי לצאת מכל ספק תקנו לו להפריש חלה[3].

יש לציין, שלדעת רבינו תם מי שאוכל סופגניות צריך לברך עליהם המוציא, בדיוק מאותה סיבה שהוא צריך להפריש חלה. למעשה נפסק בשולחן ערוך (קסח, יג), שכמו שסופניות פטורות מהפרשת חלה כפי שראינו לעיל, כך הן פטורות מברכת המוציא. מכל מקום הוסיף השולחן ערוך, שמי שרוצה לצאת ידי חובה גם לשיטת רבינו תם, שיאכל לחם, ואז יאכל את הסופגניות.

הפרשת חלה מקוגל

האם צריך להפריש חלה מקוגל? מצד אחד, כאשר הקוגל עוד היה אטריות הפירשו ממנו חלה ללא ברכה כפי שראינו לעיל בדברי הש"ך לעיל. מצד שני ההפרשה אז הייתה רק בתורת ספק כדי לצאת ידי חובת רבינו תם, אבל לדעת רבים מהראשונים כפי שפסק השולחן ערוך לא צריך להפריש חלה, ואולי אחרי שאפו את האטריות יש חובה להפריש חלה מחדש, ולמעשה נחלקו האחרונים:

א. המנחת יצחק  (ח, קח) טען, שאין צורך להפריש חלה מהקוגל. כפי שראינו לעיל בדברי המהר"ם, כאשר חלק מהעיסה מיועדת לאפייה, יש להפריש חלה מכל העיסה בודאי. אומר המנחת יצחק, בבית חרושת (בו מפרישים את החלה), מייעדים חלק מהפסטה לאפייה, ואם כן יוצא שמפרישים חלה על כל העיסה בודאי, ואין צורך להפריש חלה כאשר הופכים את הפסטה לקוגל.

ב. דעה חולקת מובאת בשם הרב אלישיב (ג, ל) שטען, שמכיוון שהקוגל נאפה ונהפך ללחם (לשיטתו), לכן יש להפריש ממנו חלה.

  1. ברכה על אכילת קוגל

כפי שהארכנו בעבר (עיין 'בהלכה בפרשה' בדף לפרשת בהעלותך שנה א'), במידה ואדם אוכל פת הבאה בכיסנין, דהיינו שמתקיים בו אחד משלושה תנאים: א. רוב העיסה שלו מתבלינים וטעמם מורגש (כמו עוגה). ב. שהוא עשוי כעין כיס (כמו בורקס). ג. שהוא עשוי כקרקר, בשיעור קביעת סעודה[4], חייבים לברך אחריו המוציא[5] (ואם הוא יודע שהוא הולך לאכול כמות כזאת, הוא חייב ליטול ידיים לפני ולברך המוציא).

לעומת זאת, גם אם אדם יאכל כמות גדולה מאוד של פסטה הוא לא יתחייב בברכת המזון, מכיוון שהפסטה טוגנה במים או בשמן,                    והוא הדין לכל מאכל שבושל כך.

מה דינו של הקוגל? מצד אחד, במקור מדובר באטריות שבושלו במים, כך שגם אם יאכלו ממנו הרבה לא יצטרכו לברך ברכת המזון. מצד שני, ייתכן שבעקבות כך שלבסוף אפו את הקוגל, הוא כבר לא נחשב דבר שטוגן במים, ובמידה ואדם יאכל קוגל בשיעור קביעת סעודה הוא יתחייב בנטילת ידיים, ברכת המוציא וברכת המזון, וכך הציג את הספק הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי ב, טו):

"אך יש שאלה מורכבת יותר, כיצד ינהג מי שאכל קוגל בשיעור קביעת סעודה, שהרי הקוגל הוא מאפה אטריות                שבתחילה מבשלים אותו ולבסוף אופים אותו, אם נאמר שיש הבדל בין מאפה מזונות לתבשיל מזונות האם הקוגל נחשב לתבשיל או למאפה."

מחלוקת האחרונים

א. דעה ראשונה, מובאת בשם הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, ל). פסקה הגמרא במסכת שבת (קנה ע"א), שאין בישול אחרי בישול. דהיינו במידה ואדם בישל למשל שניצל לפני שבת, מותר לו להניח אותו בשבת על הפלטה (בתנאי שיש את כל תנאי ההחזרה וכו') ואין בחימומו איסור. מרק לעומת זאת, מכיוון שהוא נוזלי, במידה והוא התקרר, אסור להניח אותו על הפלטה בשבת (למעט חלק מהתימנים).

נחלקו הפוסקים, האם כמו שמותר לבשל מאכל שבושל, כך מותר לאפות מאכל שבושל, או לבשל מאכל שנקלה. דעת היראים (רעד), וכך פסקו להלכה הרמ"א (שיח, ה) והבן איש חי (בא), שיש בכך איסור, ויש בישול אחרי אפייה. לכן לדוגמא, יהיה אסור לערות מים חמים על קפה שחור, כי למרות שהוא נקלה בעבר, המים החמים מבשלים אותו, ויהיה מותר לשתותו רק בכלי שלישי (למקילים בכך).

אומר הרב אלישיב, הוא הדין בנידון דידן. למרות שהאטריות שבקוגל כבר בושלו בעבר, מכיוון שמאכל שבושל אפשר לאפות אותו אחר כך ויש בכך משמעות כפי שנפסק בהלכות שבת, אז כאשר אפו את האטריות והפכו אותם לקוגל הם נחשבות עכשיו כמו מאכל שנאפה, ולכן מי שיאכל מהם שיעור של קביעת סעודה, יתחייב בברכת המזון.

ב. דעה חולקת, מופיעה בשמירת שבת כהלכתה בשם הגרש"ז אויערבך (חלק ג' עמ' עג). הוא סבר, שמכיוון שבישלו את האטריות פעם אחת, נקבע שמם כמבושלים, וגם אם יאפו אותם אחר כך מעמדם לא ישתנה וכך פסק גם הרב בן ציון אבא שאול (ב, יב) שכתב: "למרות שהאטריות נאפו לאחר הבישול, אינו מברך עליהם המוציא וברכת המזון, אף כשאוכל מהם שיעור קביעות סעודה".

את ראיית הרב אלישיב מהלכות שבת ניתן לדחות בכך שנפרש, שהסיבה שחייבים בשבת על אפייה אחרי בישול היא שבישול של מאכל קלוי מוסיף טעם במאכל המבושל (סברת האשל אברהם שיח, יז). האיסור להוסיף טעם אמנם מהווה איסור בשבת, אבל לא מפקיע את המאכל משמו כמבושל, ולכן גם אם אדם יאכל כמות גדולה של קוגל עדיין הוא יהיה פטור מברכת המזון[6].

ג. דעה ממוצעת מופיעה בדבריו של הרב אליהו (שם). הוא כתב, שמכיוון יש ספק מה דינו של קוגל  ויש מקום לומר שברכתו המוציא, אין לאכול ממנו יותר משיעור קביעת סעודה (שיעור ג' ביצים לשיטתו עיין הערה 2). אמנם, במידה ובכל זאת מישהו אכל יותר משיעור קביעת סעודה, עליו לברך ברכת על המחיה ולא ברכת המזון, מכיוון שספק ברכות להקל:

"ולכן דרכי לומר, שמי שאוכל קוגל בקידוש בבית הכנסת לאחר התפילה בשיעור קביעת סעודה, נוהג שלא כהלכה.                  שהרי הקוגל משביעו ולא יאכל את הפת בבית לתאבון כמצות עונג שבת, וכן הוא מכניס עצמו לספק גדול אם יברך ברכת המזון, לכן אין לאכול קוגל מעל 170 גרם  בשבת לפני הסעודה."

שבת שלום!

[1] מקור השם קוגל הוא במילה הגרמנית 'Kugel' שפירושה כדור, והוא נקרא כך על שם צורתו של הקוגל הנאפה בדרך כלל בתוך סיר עגול.

[2] כיצד רבינו תם יתמודד עם הקושיה? רבינו יונה (כו ע"ב בדה"ר ד"ה לחם) כתב שהכותח: "לא נעשית לדעת אכילה אלא לחרך אותה באש", ומשום כך היא פטורה מחלה, כמו כל עיסה שמתחייבת בחלה רק בתנאי שהיא מיועדת לאכילה כפי שכותבת המשנה בחלה (א, ח).

[3] הפרישה (יו"ד שכט) טען, שמכיוון שחיוב הפרשת החלה הוא רק מספק, אין צורך לברך על ההפרשה. הב"ח (שם) חלק וכתב שמכיוון שהעצה מובאת בירושלמי בשם רב מונא, אז למרות שההפרשה היא רק מספק יש לברך, הקדים את הב"ח המהרי"ל (הל' פסח) וכן פסק גם הט"ז (שם).

[4] נחלקו הפוסקים כמה הוא שיעור קביעת סעודה. א. בכף החיים (קסח, מה) כתב, שבמידה ואדם אכל שיעור של ד' ביצים (כ: 230 גרם), הוא נחשב כקובע סעודה ויתחייב בברכת המוציא (והוסיף שיש להיזהר אפילו מג' ביצים). ב. שולחן ערוך הרב (שם ס"ק ו) כתב, שרק אדם שאכל שיעור של ו' ביצים, נחשב כקובע סעודה. ג. בפניני הלכה (ברכות, שיעור קביעת סעודה) כתב, שאין שיעור מוגדר, אלא כמות שרוב בני אדם שבעים.

[5] יש חילוקי דינים בשאלה זו, כמה בדיוק שיעור התבלינים שצריכים להיות בעיסה, האם שאר המאכלים מצטרפים לשיעור קביעת סעודה ועוד. מכל מקום הדברים הובאו כאן בקצרה, רק כדי לחדד את ההבנה ביחס לשאלת הברכה על הקוגל.

[6] יש לציין, שמקור דברי הרמ"א הם ספר היראים, שלא כתב מה הסברא לחייב בבישול אחרי אפייה. אמנם הסמ"ג (מובא בבית יוסף שיח) כתב, "שהבישול אחר כן מבטל האפייה" וכדברי הרב אלישיב.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *