ימי צום מדגישים את החשיבות של אכילה בחיים שלנו. ואמנם, במצווה הראשונה שבה צווה אדם הראשון בגן עדן הייתה מצוות אכילה: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". מדובר אמנם באכילה מסג מיוחד – אבל עדיין באכילה.
הלכות רבות נאמרו ביחס לאוכל ולאכילה: הלכות ברכות; חיוב אכילה של שבתות וחגים; איסורי אכילה של ימי צום; וכן הלכות רבות ביחס לדיני הכשרות. אך בניגוד לדיני אכילה, במאמר הנוכחי נעסוק דווקא באוכל עצמו, ובפרט בהלכות הרלוונטיות לכיבוד המאכלים עצמם.
בתור דבר בסיסי ויסודי בחיי האדם, מצווה עלינו לבד את האוכל, ובעיקר את הפת – מאכלו העיקרי של האדם. אך עד היכן מגיע כבוד זה? כיצד יש להשליך את שאריות הפת? איזה אופני כבוד מוזכרים בפוסקים? ומה הדין בפעולות שונות, שאינן אכילה, שנעשים עם הפת?
בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
כבוד הפת
על-פי דברי הברייתא (ברכות נ, ב), הרמב"ם (הלכות ברכות ז, ט) והשולחן ערוך (אורח חיים קעא, א) קבעו כמה הלכות ביחס לכבוד הפת. וזו לשון השולחן ערוך (שם): עושה אדם צרכיו בפת. והני מילי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא. הילכך אין מניחין עליו בשר חי, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס".
הלכות אלו נאמרו בנוגע לפת, אך כתב המשנה ברורה (קעא, ג) שהן נאמרו גם בנוגע לשאר מאכלים, ולא לפת בלבד.
מבואר בשולחן ערוך שאין לעשות כל מעשה שעלול ללכלך את הפת ולקלקל אותו. בניגוד לכך, מבואר בדבריו שמותר לעשות בו שימוש כאשר אין בשימוש הזה כדי לפגמו ולקלקלו. מכאן שמותר להשתמש בפת בתור כיסוי לאוכל, כאשר גם הפת נאכל כחלק מהמאכל המכוסה – כפי שנהוג לעתים להשתמש בפת בתור כיסוי למרק (עי' פרי מגדים, משבצות זהב קעא, ב; משנה ברורה ז).
על אות הדרך, יהיה מותר להשתמש בפת – את החלק הקשה שבו – בתור כלי שמחזיק את המרק, שכן בדרך כלל הפת עצמו נאכל ביחס עם המרק, ואין בכך בזבוז או ביזוי של הפת.
שימוש שאינו מכובד
על פי דברי הרמב"ם, כתב הערוך השולחן (קעא, ב) שמותר לעשות שימושים שונים בפת, גם כאשר הפת עצמו מתקלקל בכך, ככל שאין בשימוש השחתה או ביזוי של הפת.
וזו לשונו: "וכן כשעושה לצרכי האדם אפילו מאבדו, כיון שאינו עושה דרך בזיון, מותר – כגון שמזלפין הבית ביין וכן סכין הגוף בשמן. וכן אמרינן בשבת (קח, א), 'שורה אדם פת ביין ומניחו על העין משום רפואה' אף על גב דוודאי הפת נמאס מכל מקום כיון שעושה זה דרך רפואה ולא דרך השחתה מותר".
לדעת הערוך השולחן, אף מותר לשטוף ידיים ביין, כאשר נדרש החוזק של היין כדי לנקות את הידיים, או במקום שאין לאדם מים. הוא מגביל בכך את הוראת השולחן ערוך (שם) ש"אין נוטלין הידים ביין בין חי בין מזוג, אפילו נטילה שאינה צורך אכילה". על דרך זו, הוא פוסקים ש"עושין משרה וכבוסה ביין".
מנגד, במשנה ברורה (עי' ביאור הלכה, סימן קעא) מביא דעה דומה בשם המגן אברהם, אך חולק עליה ביחס לנטילת ידיים במאכלים. הוא מבאר שנטילת ידיים נחשבת לדבר שיש בו משום ביזיון, וכי לכן אסור לעשות כן במשקאות, גם כשאין לאדם מים. אפילו בנוגע למים אחרים, שבהם כתב השולחן ערוך (אורח חיים קפא, ט) שמותר להשתמש בכל נוזל (כשאין מים), כתב המשנה ברורה שאין לעשות כן ביין, מפאת החשיבות המיוחדת של יין.
עם זאת, כתב המשנה ברורה שגם מעשים שיש בהם משום ביזיון מותרים כאשר דרך העולם לנהוג כן במאכלים, ויש בכך צורך האדם. מסיבה זו מותר להשתמש במאכלים בתור חומרי ניקיון, כאשר מדובר בדבר שנהוג ואינו חריג. כן, מותר להשתמש בלימון כדי להסיר כתמים, ומותר אף לילדים ליצור "ברבצק" (בצק צבעוני) מקמח ומים, כיון שמנהג העולם לעשות כן, ויש בכך צורך האדם (עי' שו"ת אבני ישפה, חלק א, סימן לד).
כן מזכירים הפוסקים שימושים נרחבים של צורך רפואה שמותרים על-פי אותו העיקרון (עי' מגן אברהם קעא, א; משנה ברורה קעא, ד). יש פוסקים שהזכירו שמן הראוי להימנע מכך היום, כיון שניתן להפיק תרופות ללא צורך במאכלים (עי' פסקי תשובות קעא, ה), אך מנהג העולם להקל בכך, כגון טיפול במלפפון עבור מי שעורו נשרף בשמש, טיפול בשעורה בעין על-ידי ביצה קשה חמש, או טיפול באבוקדו לטיפול בגירוי בעור.
לעקרונות אלו יש השלכות רבות נוספות. לדוגמה, מותר "לנגב" את הצלחת על-ידי לחם כאשר הכוונה היא לאכול את הפת (עי' מגן אברהם קע, כ; משנה ברורה קע, לב-לה), אך אין לעשות כן אם המטרה הבלעדית היא לנקות את הצלחת אך לא לאכול את הפת.
זריקת פת ומאכלים
כתב השולחן ערוך (שם): "ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלים; וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין אוכלין הנמאסים על ידי זריקה; אבל מידי דלא ממאיס, כגון אגוזים ורימונים וחבושים, שרי".
מבואר שבאופן כללי, מותר לזרוק מאכלים, ככל שאינם נמאסים על-ידי הזריקה. מנגד, אסור לזרוק את הפת בכל אופן, שכן יש לפת מעמד וחשיבות מיוחדים. יש פוסקים שכתבו שההגבלה על זריקת פת נאמרה דווקא באופנים שבהם יש אפשרות לקלקול הפת – כן משמע בלשון הרמב"ם, ועי' גם בחיי אדם (מה, ו) – אך הסכמת הפוסקים היא שיש להימנע מזריקת הפת גם כשאין סיכוי לקלקול.
מכאן פסקו המגן אברהם (קסז, לח) והמשנה ברורה (קסז, פח) שיש להימנע מזריקת פרוסות החלה בסעודות השבת לאחר שבעל הבית מברך "המוציא" עבור כולם.
יש לציין שאף כאשר אדם רואה מאכלים על הקרקע, עליו להרים אותם מעל הרצפה ולא להשאיר אותם שם (על-פי עירובין סד, א; עי' מגן אברהם קעא, א; חיי אדם מה, ו; ואחרים). בלבוש (קפ, ג) כתב שעיקרון זה נאמר רק בשיעור כזית של מאכל, ולא בפחות מכן – וכן יש לומר גם ביחס לשאלת זריקת הפת דלעיל.
הגמרא (פסחים קיא, ב) מזכירה שמי ש"תולה" את הפת בא לידי עניות – אך עניין זה שמור לתלייה באופן שיש בו ביזוי, ולא לאופן מכובד כגון בתוך ילקוט בית ספר וכדומה. מנגד, ראוי להימנע מתליית לחם בשקית ניילון פשוטה.
להשליך שאריות פת
מותר להשליך פירורים שנותרו לאחר הסעודה, ככל שאין בהם שיעור כזית. אין איסור בהשלכה זו גם באופן שאינו מכובד, אך יש לציין לדברי השולחן ערוך (קפ, ד; עי' בשבת קמג, א; חולין קה, א; תוספות, ברכות נב, ב) שהשלכה בצורה שאינה מכובדת מביאה לידי עניות (וכן מקפיד הציבור באופן כללי).
במגן אברהם (קפ, ג) ציין שמותר להשליך פירורים לתוך מים, והחשש לעניות נאמר רק בהשלכה בצורה של ביזיון, כגון לדרוך עליהם על הרצפה (כן הזכיר המשנה ברורה קפ, י). יש לציין שבשערי תשובה מביא מדברי מהר"א גלנטי שכתב שכאשר בסך הכל מגיעים כל הפירורים לשיעור כזית, אזי אין להשליך אותם בדרך ביזיון.
על-פי הלכות אלו, יש שהקפידו שלא להשליח פרוסות וחתיכות של לחם, הגדולים משיעור כזית, ישירות לתוך פח אשפה שיש בו זבל נוסף. אלא, יש לעטוף את הלחם בנפרד טרם השלכתו לזבל. יש שמציינים שראוי לעשות כן גם עבור חתיכות לחם הפחותות משיעור כזית (עי' בספר וזאת הברכה, עמ' 18), אך לא נראה שנהגו כן.
מנהג תשליך
כאמור לעיל, מותר להשליך את הפת לתוך מים, שכן אין בכך משום ביזיון. מכאן שמותר לתת לחם לתוך בריכת מים בתור קיום מנהג תשליך. מי שחושש מפני זריקת הלחם – כאמור לעיל, אין לזרוק לחם גם כשאין בכך משום ביזיון – יכול להקפיד להשתמש בלחם מעופש, שאינו ראוי לאכילת אדם, ושממילא אין בו משום ביזיון.
מה לגבי שאריות מאכל בצלחת, כמו חתיכות עוף או אורז וכדומה?
אפשר לזרוק לפח
השאר תגובה