מגורים ביחד בתהליך הגירושין כאשר האישה נאסרה לבעלה

שאלה:

שלום וברכה. זוג שהחליטו להתגרש בגלל שהאישה שכבה עם גבר אחר. האם יכולים להמשיך לגור באותו בית בחדרים נפרדים או שחייבים לגור בבתים נפרדים? יש להם בן ובת בגיל ארבע עשרה. בברכה, ויקטור בוחניק רחובות.

תשובה:

שלום רב,

כאשר האישה מודה שזינתה עם אחר והיא אסורה לו, והבעל מאמין לה והחליטו להתגרש ודאי שהם אסורים זה לזה. 

ראה בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קעח שנשאל לגבי אישה שלא רצתה ללכת לטבול, פסק המהרש"ם שיש לבעל בעיה של ייחוד, משום שהסיבה שאין ייחוד בנדה הוא משום שפת בסלו ע"י שהולכת לטבול. אולם אם היא אינה הולכת לטבול ממילא יש בעיה של ייחוד שאסור להתייחד עימה רק בעדים. אולם הגרי"ש אלישיב כתב שאין כל בעיה כזו, משום שהחשש בייחוד שהיא תתפתה לו, ואם היא תתפתה היא גם יכולה ללכת ולטבול, לכן לדעתו אין כל בעיה של מגורים ביחד בסיטואציה הזו. אבל במקרה זה שאין לה אפשרות לטבול משום שהם אסורים זה לזה, לכאורה אכן יש בעיה של ייחוד במקרה שהם תחת קורת גג אחת. 

ראה בתוס' זבחים ב,ב שכתבו לגבי הגמרא שם סתם אישה לאו לגירושין עומדת: "ואפילו זינתה תחת בעלה מכל מקום לאו להתגרש בגט זה עומדת וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו". משמע שישנה אפשרות כזו שהיא תמשיך לשמש אותו למרות שהיא אסורה לו ולא חוששים שמא יבואו לידי קירבה האסורה להם. אלא שמאידך י"ל שכוונת התוס' לומר שאינו זקוק לגרשה, והיא יכולה להמשיך לשמשו כאשר יש עדים ונזהרים בדיני ייחוד.

ראה בתשובת הרשב"א ח"א סי' תתמ שהביא את דברי התוס' כפי הדרך הראשונה שביארנו: "ואף על גב דבריש מסכת זבחים (דף ב' ב') גבי אשה ולאו לגירושין עומדת. כתב ר"י אשה לאו לגרושין עומדת דאפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא. שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה. דכיון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו".   

ועי' עוד בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן פח שנשאל על אישה שהתגרשה מחמת שזינתה תחת בעלה ואח"כ התייחדו שבבני זוג רגילים שהתגרשו אנו מצריכים גט נוסף משום שלנה עמו בפונדקי (ראה סי' קמט). אבל בנידון זה פסק מהר"ם אלשקר שאינה צריכה גט ואין חוששים שמא בא עליה: "כל שכן בעובדא דילן שזנת תחתיו דהיא אסורה עליו עולמית דהיא מוזהמת ומוזהמת דאינו חשוד עליה ואינה צריכה גט שני לכולי עלמא ואפילו לב"ה כלום הצריכוהו גט שני אלא מטעמא דמגרש אדם את אשתו משום דהקדיחה תבשילו דאינה מוזהמת עליו אבל הכא שגרשה בהדיא לפי שזנת תחתיו לא דינא ולא דיינא דאינו חשוד עליה ולא בעיא גט שני".

אולם ראה בסוף ספר דרוש וחידוש להגרע"א שם הובא תשובה שנשאל האם כופין על בעלה לגרש את אשתו שנאסרה עליו. והרחיב בדברי הרמב"ם ממנו הוכיח שאסור להמשיך לחיות עם אישה שהיא אסורה עליו ויש חיוב הפרשה ביניהם. כלומר, אסור להם להמשיך לחיות ביחד. וכך כתב על דברי התוס' הנ"ל שהם רק כתבו שיכולה להמשיך ולשמשו, אבל אין ראיה מדבריהם כדברי הרשב"א. 

נמצא שהשאלה בנידון זה האם לאחר שהיא נאסרה עליו יש חשש ייחוד עד שהתגרשו ויכולים לחיות בבית אחד, תלויה במחלוקת זו, האם היא נחשבת למאוסה עליו ואז אין חשש ייחוד. או שמא כהרמב"ם ויש חיוב הפרשה ביניהם. 

לענ"ד, מאחר שממילא הם עומדים להתגרש ולחיות בנפרד עליהם להשתדל לעשות זאת כבר עכשיו ולמנוע חשש לאיסור. (לדעת הרמב"ם מן הסתם ייחוד כזה הוא מדאורייתא, משום שאם אין סברא של מאוסה, נותר הדין שבייחוד האסורים זה לזה מדאורייתא, יש חשש ייחוד מן התורה). 

נ.ב. לענ"ד אין טעם לדון כאן האם אכן האישה נאסרה לבעלה או לא. משום שאם הבעל מאמין לאשתו, ושניהם החליטו להתגרש, ודאי מצווה רבה לסייע להם להתגרש והם אסורים זה לזה. סוגיית הגמרא בנדרים צ' אינה קשורה באופן זה. ובפרט אם יש לו רגלים לדבר ואין כאן המקום להאריך.