שאלה:
אדם שמאיים עלי ומשבש את מהלך חיי התקינים מחמת יראתו – האם מותר לי לאיים עליו חזרה כשאין בדעתי לממש את איומי אלא רק למנוע ממנו את הרגשת העליונות בתקווה שיניח לי? האין בזה משום איסור גניבת-דעת?
תשובה:
שלום וברכה,
גנבת דעת פירושה שעושה מעשים כדי שחברו יחזיק לו טובה, בחינם, כגון שמראה לו שנותן לו מתנה יקרה, ובאמת המתנה היא זולה. וכמו שאמרו בגמרא שמראה לו כאילו פותח חבית עבורו, בעוד שהחבית כבר הייתה פתוחה, או שהיה פותח גם בלעדיו. אך אדם שמראה כעס על חברו אין איסור של גנבת דעת. ולכן איום שמאיים על חברו, למרות שלא מתכנן לבצע את האיום, הרי שחברו לא יחזיק לו טובה כנגד, לא נאמר בזה איסור גנבת דעת. בקיצור: גנבת דעת שגונב את דעתו – שחברו יחזיר לו הכרת הטוב, על דבר שלא מגיע לו. וזה לא שייך רק בדברים טובים, ולא באיומים.
השאלה האם אכן מורת לאיים על החבר. לאיים שיזיק אותו מותר כאשר מטרת המאיים שיפסיק להזיק אותו. שהרי להציל את עצמו מותר גם על ידי שמכה אותו, וכנפסק בשו"ע חו"מ סימן ד שעביד איניש דינא לנפשיה וגם על ידי הכאה מותר. וכ"ש לאיים בהכאה שיהיה מותר. ובשו"ע שם כתב שלמוסרו לגוי שיכה אותו אסור. וכתב בכסף הקודשים (שם) שלאיים שימסור אותו לגוי מותר, הרי לנו שמותר לאיים גם בדבר אסור לעשותו. כמו כן מותר לאיים על חברו שיתבע אותו לבית משפט, למרות שבפועל אסור לתבוע בבית משפט.
בהצלחה.
מקורות:
בהלכה הובאו דוגמאות שונות לגבי איסור גנבת דעת, והצד השווה שבהם שהמקבל מחזיק טובה על לא דבר. וכדלהלן: שולחן ערוך חושן משפט סימן רכח סעיף ו
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה. ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד, לא יסרהב (בחבירו) שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו.
סעיף ז
לא יאמר לו: סוך שמן מפך זה, והוא ריקן. ולא ילך לבית האבל ובידו כלי ריקן, וסובר האבל שהוא מלא (יין); ואם הוא עושה כדי לכבדו, מותר.
סעיף ח
לא ימכור לו עור של בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה, ולא ישלח לו חבית של יין ושמן צף על פיו.
סעיף ט
אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה. וכן אין מקרדין (פירוש קרוד במגרדת או מסרקת ששניו דקים) ולא מקרצפין (פי' קרצוף מגרדת או מסרק ששניו עבים) אותה כדי לזקוף שערותיה, ולצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.
סעיף י
אין מערבין מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים, אפילו חדשים בחדשים, ואצ"ל (חדשים בישנים, ואפילו) (טור) ישנים עם חדשים, אפילו הישנים ביוקר מחדשים, מפני שהלוקח רוצה לישנן.
בשולחן ערוך סימן ד נפסק שעביד איניש דינא לנפשיה ואפילו הכאה מותר, וכדלהלן: יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, אם לא יוכל להציל בענין אחר (טור), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין… ודווקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה, אבל אסור לעשות על ידי עובדי כוכבים (ת"ה סי' ש"ד).
בקובץ הישר והטוב ח”ד עמוד נד מובא מאמר של הגאון הרב סילמן שכתב שאסור לאיים בהליכה לערכאות, וראייתו מדברי השו”ע (חו”מ שפח ס”ח): “ואפילו לא מסרו עדיין רק שאומר אלך ואמסור, אם אומר כן בפרהסיה, נפסל לעדות”. וכן בסימן לד ס”כ: “השונא לחברו ואמר לו בפני רבים אלך ואמסור ממונך, פסול לעדות” והוכיח מכאן שיש איסור בעצם המסירה. [ניתן להתווכח עם ראייתו, ששם מוחזק שמסר לכן נפסל, אבל הוא בעצמו יודע שלא ימסור אינו עובר באיסור]. וכותב הגאון הנ”ל שיכול לשלוח מכתב או באמצעות עו”ד שאפעל בכל כוחות והאפשרויות העומדים לרשותי. ונוסח זה מותר כיון שהליכה לערכאות אינו אפשרות העומדת לצידו. ואחר דברי קודשו נראה שהאיסור נאמר רק כאשר מאיים ברבים. ושו”ר בקובץ הישר והטוב חלק יח מאמר של הרב לוינגר שדן בזה, וכתב שמהשו”ע הנ”ל מוכח שבפרהסיא אסור. ובצינעא נטה להקל. ושוחחתי בזה עם כמה ת”ח, וכולם היו פה אחד שלא רואים מדוע יהיה אסור לאיים אם לא עושה ברבים, וכוונתו רק לאיים ותו לא. וראה בכסף הקדשים סימן ד ד”ה עביד איניש, על הדין שאסור לעשות דין לעצמו על ידי גוי, כתב שאם רק מגזם – מאיים שיעשה על ידי גוי מותר.
