בפרשת חוקת אנו מוצאים את האזכור הראשון בתורה של כיבוש עם אחר על-ידי בני ישראל. מיד לאחר מות אהרון הכהן, התורה מספרת כיצד הכנענים התקיפו את עם ישראל, ואף הצליחו לשבות שבויים: "וישב ממנו שבי". העם התפלל אל ה', שנתן את הכנעני בידיו, הרכוש, כפי שנדר העם בשעת תפילתו, הוחרם לשמים (עי' רש"י, במדבר כא, ג).
האזכור של מלחמה בפרשה מביא אותנו לדון בדיני מלחמה בכלל, ובנושא הספציפי של לוחמה בשבת בפרט. איזה סוג של מלחמה נחשב ל"מלחמת מצווה", ומה ההשלכות בנוגע למלחמה בשבת? האם יש הגבלות על מלחמה הגנתית בשבת? ומה ההלכה ביחס למבצע מנע?
בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
מלחמת מצווה
מלחמה שיש חיוב להילחם נקראת "מלחמת מצווה". המקרה המובהק של מלחמת מצווה היא מלחמה שהקב"ה מצווה עליה בפירוש. עם זאת, יש גם קטגוריות כלליות של מלחמת מצווה, כאשר השכיחה מתוכן היא מלחמת למטרת הגנה על עם ישראל (כמבואר בגמרא, סוטה מד, ב).
הרמב"ם (מלכים ה, א) מזכיר אפוא שלשה סוגים של מלחמת מצווה: "ואי זו היא מלחמת מצוה – זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". סוג נוסף של מלחמת מצווה (שהרמב"ם אינו מזכיר) הוא מלחמה לכיבוש הארץ, כפי שמזכיר הרמב"ן (השגות לספר המצווה, הוספות למצוות עשה ד).
הדוגמה שהרמב"ם מביא למלחמת רשות – מלחמה שאינה מצווה – היא "המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו".
להילחם בשבת
הגמרא (עירובין מה, א) מציינת את ההלכה של הטלת מצור בשבת: "אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל – אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. […] במה דברים אמורים: כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת".
ברור אפוא שמלחמה שיש בה משום פיקוח נפש – הצלת נפשות בכל מובן – יש להילחם אפילו בשבת. כמובן שהדבר נכון הן במלחמה להגנת העם מידי אויב הפולש, והן בנוגע לפעולה חבלנית של טרוריסטים: ככל שיש בדבר פיקוח נפש, נלחמים בכל האמצעים האפשריים, גם תוך חילול שבת.
הגמרא מוסיפה הלכה מיוחדת בנוגע לעיר ספר: "ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן". רש"י מבאר גם אם מטרת האויב הוא לשם ממון ולא לשם הריגה, עדיין מותר לחלל את השבת לשם הגנת העיר, שכן יש בכך צורך אסטרטגי מובהק: "שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם" (עי' גם במאירי ובריטב"א שפירשו בדרך אחרת).
הרמב"ם (הלכות שבת, פרק ב, הלכה כג) והשולחן ערוך (אורח חיים שכט, ו-ז) פוסקים על-פי עקרונות אלו, והשולחן ערוך מוסיף שבכל מקום שהאויב מגיע כשהוא מזוין, יש להניח שהוא בא על עסקי נפשות, ומותר (ואף חובה) להילחם בו בשבת. הוא אף מוסיף כי "יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות"
כלומר, ההנחה היא שיהודים לא יאפשרו לאויבים לגזול מהם את רכושם, ואין אפוא ספק שהדבר יגיע למצב של פיקוח נפש (על דרך הכלל של "בא במחתרת"; עי' בזה במגן אברהם שכט, ה, ובמשנה ברורה שכט, טז). הרמ"א מוסיף ש"מכל מקום הכל לפי הענין" – יש לדון כל מקרה לגופו.
פעילות מנע צבאית
מדינת ישראל נקטה לאחרונה בצעדי מנע שונים, שמטרתם לצמצם את המסוכנות של האויב, המנסה לצבור נשק מתקדם שעשוי להוות איום על המדינה. האם מותר לעסוק בפעילות כזאת בשבת?
הגמרא (שבת יט, א) מציינת את דברי הברייתא בעניין הטלת מצור על האויב: "תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו – אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: עד רדתה – אפילו בשבת".
מכאן מבואר שאסור לפתוח במבצע צבאי בשבת, והדבר נאסר אפילו שלשה ימים קודם השבת. ומנגד, אם כבר נפתח מבצע צבאי, והמלחמה ממשיכה עד השבת, מותר להמשיך להילחם בשבת גם כשאין הדבר כרוך בפיקוח נפש. הריב"ש (סימן קא) מבאר שמדובר בהלכה מיוחדת של דיני מלחמה: מותר לבצע את כל הנדרש במסגרת המלחמה, גם בשבת עצמה (עי' גם בפירוש הרדב"ז לרבמ"ם, מלכים ח, א).
בירושלמי (שבת יג, א) נעשה לעניין הזה אבחנה בין מלחמת מצווה לבין מלחמת רשות: העקרונות הנ"ל נאמרו דווקא לעניין מלחמת רשות. בניגוד לכך, במלחמת מצווה מותר אפילו לפתוח במצבע (הגמרא מתייחסת למצור) אפילו בשבת. כן נראה גם בדעת הרמב"ם (שבת ב, כה).
האם פעולת מנע נחשבת למלחמת מצווה? הגמרא (סוטה שם) מזכירה דיון על מבצע שמטרתו להחליש את האויב, כדי שלא יוכל להילחם עם ישראל. לפי דעה אחת, הדבר נחשב "מלחמת מצווה", ואילו לפי דעה אחרת מדובר במלחמת רשות: "כי פליגי, למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו: מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות".
פוסקים דנים בשאלה כיצד לפסוק. לדעת הלחם משנה (בפירוש לרמב"ם, שם) רק מבצע שהוא הגנתי במהותי נחשב מלחמת מצווה; מבצע להחליש את האויב לא נחשב מלחמת מצווה, ולכן הרמב"ם השמיט הלכה זו מדבריו. מנגד, אחרים חלקו והרחיבו את ההגדרה של "מלחמת מצווה" לכלול גם מבצע מנע.
ואולם, כאשר מדובר במלחמה שענייני כיבוש והחזקה בארץ ישראל, כבר הבאנו את דברי הרמב"ן שלפיהם מדובר במלחמת מצווה. על-פי שיטה זו, כתב הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ג, סימן ט, פרק ב) שלא רק שמותר לפתוח במלחמה הגנתית בשבת, אלא אף במלחמה התקפית, כאשר הנושא כרוך בכיבוש והחזקה באץ ישראל (עי' גם בשו"ת יביע אומר, חלק ח, סימן נד, בשם פנים יפות).
יתרון טקטי
יש לציין שכאשר יש במצבע מסוים אפשרות של רכישת יתרון טקטי משמעותי, הדבר מותר גם בשבת, כי יש בכך משום פיקוח נפש. מסיבה זו הותרה הלוחמה גם על "עסקי תבן וקש" כאשר מדובר בעיר ספר, שכן יש עניין אסטרטגי עמוק בהגנה על עיר ספר, גם אם אין בכך לעת עתה כל סכנה לנפש.
מכאן יעלה שלכל הדעות (גם ללא דברי הרמב"ן הנ"ל), כאשר יש יתרון אסטרטגי או טקטי בפעולה בשבת, באופן שיש כך אפשרות של פיקוח נפש עקיף, מותר לפותח במצבע בשבת.
לחזור ביום השבת
הרמב"ם פוסק: "וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא". מכאן עולה שמותר לחלל שבת (בנסיעה מחוץ לתחום, וכן בטלטול כלי זין) לא רק ביציאה למבצע, אלא גם בחזרה לבסיס.
הלכה זו מבוססת על דברי הגמרא (עירובין מה, א), שם מבואר שלכתחילה אסרו חכמים על לוחמים לחזור מן המצור וכלי זין בידיהם, והם היו משאירים את כלי הזין במקומם. אלא, שהאויב הבין שלוחמי ישראל חוזרים ללא כלי זין, וניצלו זאת כדי לתקוף את ישראל, מה שגרם לאבדות כבדות. מכאן התירו חכמים לחוזרים מן המצור להביא בידיהם את כלי הזין.
יש פוסקים שהיתר זה תקף גם היום. כידוע הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ד, פ) סמך על עיקרון זה ביחס לעובדי בתי חולים (וכן נהגי אמבולנס וכדומה) לחזור בשבת מבית החולים, מחשש שאיסור על חזרה יגרום להם לסרב (או להתמהמה) לצאת לבית החולים בשבת, גם במצב של פיקוח נפש (רבים חלקו על היתר גורף זה; בע"ה נדון בדברי בהזדמנות עתידית).
באשר לשאלה הצבאית, כתב הרב הרצוג (הרב הראשי לישראל; שו"ת היכל יצחק, אורח חיים לב) שההיתר נאמר דווקא לעובדים בהתנדבות, ולא בעובדים בשכר (שאין לגביהם חשש להימנעות במקרה עתידי). כן, לדבריו ההיתר נאמר רק במקום שהלוחמים חוששים לחזור לבסיס ללא כלי הזין בידם, ובלאו הכי לא נאמר ההיתר.
הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר ד, ד) הסכים להחמיר בנושא (אם שהוא דן בהרחבה בהיבטים שונים שלו), ואילו אחרים, כגון הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני, עמ' רי) כתבו שיש להקל בדבר אף כיום.
במחילה מכבוד הרבנים הנכבדים שליט"א – אך מה כל זה קשור ל"מדינה" שהוקמה ע"י אחינו הטועים-תועים למטרת עקירת-הדת כידוע וכמפורסם ונגד דעת כל גדולי-התורה ושכל השאלה על השתתפות בבחירות ובממשלה הינה שאלה של איך להלחם האם ע"י התבדלות מוחלטת או ע"י בחינת ויגזול את החנית מיד המצרי וכו' להציל את מה שניתן
הנושא של הקמת המדינה כן או לא זה נושא היסטורי, כרגע חיים במדינת ישראל יהודים, וכל פעולה שנדרשת להצלתם מאויביהם מבקשי נפשם היא מלחמת מצוה בהגדרתו של הרמב"ם "עזרת ישראל מיד צר". להציל יהודים זה להציל יהודים…
כשעלה נופל מעץ על איזה צד יפול זה הקדטש ברוך הוא משגיח ומחליטט!!!!!! זאת אמונהה
אבל כשהוא מחליט להקים מדינה יהודית זאת כבר לא החלטה שלו של המזכירה?!!
איפו היראת שמים
אינני יודע כלפי מה דבריך אמורים… עכ"פ מי שרואה בהקמת המדינה חטא, מבין שאין כל קשר בין הדברים, אכן, עלה נופל זה יד ה' בלי קשר למעשי האדם, וחטאים, זה מעשה האדם שהוא בעל בחירה, כך בורא העולם ברא את עולמו עם בחירה להרשיע. אינני מביע כאן את דעתי, וגם הנושא מאוד מורכב ורבגווני, יש בזה הסתכלויות שונות וכמעט כל עדה בישראל רואה את הענין באופן שונה ואני מדבר גם בתוך הציבור החרדי עצמו כמובן, אבל הסברתי את העקרון כלפי הדעה הקיצונית בענין זה.
השאר תגובה