פרשת חקת: ברכה על מים וגלידה בסעודה

מערכת האתר
א' תמוז ה'תשע"ט

הרב יגאל גרוס   

פתיחה

בפרשת השבוע, באו בני ישראל למשה בתלונות שאין להם מים. הגמרא במסכת תענית (ט ע”א) כותבת, שהסיבה למחסור במים הייתה המוות של מרים, שבזכותה נהנו בני ישראל מבאר מים. המהרש”א הקשה על דברי הגמרא בתענית, שהרי הגמרא בבבא מציעא (פו ע”ב) כותבת, שעם ישראל זכו לבאר במדבר בזכות המים שנתן אברהם אבינו למלאכים שבאו לבקרו.

א. המהרש”א תירץ (שם), שהחסד של אברהם למלאכים, היה מספיק לתקופה קצרה של מים במדבר. בזכות מרים, היה באר במשך כל שהותם שם. ב. בתורה תמימה (כ, ב) הקשה על דבריו, למה זכותה של מרים גדולה משל אברהם?! לכן פירש, שהיה שילוב כוחות, דהיינו, בזכות החסד של אברהם אבינו, נולדה מרים שבזכותה היה לעם ישראל באר.

בעקבות כך נעסוק השבוע בשתי שאלות הקשורות למים: א. האם אדם ששותה מים במהלך הסעודה צריך לברך עליהם, או שהם נפטרים בברכת הלחם. ב. מתי צריך לברך ברכה אחרונה על שתיית מים, והאם צריך לברך ברכה אחרונה על אכילת גלידה.

דברים הבאים מחמת הסעודה

הגמרא במסכת ברכות (מא ע”ב) דנה בשאלה, אלו מאכלים נפטרים מחמת הסעודה. כלומר, כאשר מברכים למשל ‘בורא פרי האדמה’ על ירק מסויים, אז אם מונח לפני האדם ירק נוסף שברכתו היא אדמה, הוא לא צריך לברך עליו, שכן הוא נפטר בברכה על הירק הראשון. דנו האמוראים, איזה סוגי מאכלים נפטרים בברכת המוציא.

למסקנה פסקו האמוראים, שרק ‘דברים הבאים מחמת הסעודה’ נפטרים בברכת המוציא. נחלקו הראשונים מה כוונתם:

א. רש”י (ד”ה לעומת) וכן בעל הלכות גדולות (פרק ו ד”ה והיכא) פירשו, שהכוונה לדברים שבאים ללפת את הפת, כלומר דברים שאוכלים אותם ביחד עם הלחם: חומוס, טחינה וכדומה. במידה ואדם יאכל בסעודה בשר או דגים בסעודה, הוא יצטרך לברך עליהם ברכה ראשונה, למרות שבירכו המוציא (ברכה אחרונה לא צריך והיא נפטרת בברכת המזון).

ב. התוספות (ד”ה הלכתא) הקשו על דברי רש”י, שהרי דין זה למדים מסוגיית עיקר וטפל. הגמרא בברכות (מד ע”א) כותבת, שכאשר יש שני מאכלים, שאחד עיקר ושני טפל (למשל קרקר שמטרתו להחזיק את הדג), מברכים על העיקר (הדג) ופוטרים בברכתו את הטפל (הקרקר). גם כאן, לא ייתכן לפרש שהגמרא חידשה שחומוס וטחינה פטורים מברכה כי הם באים מחמת הסעודה, מכיוון שאת הפטור שלהם מברכה לומדים מסוגיית עיקר טפל, שהרי הם טפלים ללחם[1].

משום כך הם פירשו, שדברים הבאים מחמת הסעודה שנפטרים בברכת המוציא, הכוונה למאכלים שמטרתם לשביעה. למשל, בשר, סלטים וכדומה. לעומת זאת, דברים שמטרתם רק לתת טעם טוב, כמו אבטיח וגרעינים, טעונים ברכה, כי הם לא נחשבים חלק מהסעודה. כך פירשו גם הרא”ש (ו, כו), הרשב”א (ד”ה וכלל), המאירי (ד”ה והדברים) ועוד, וכך פסק להלכה השולחן ערוך (קעז, א):

”דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה, דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם וללפת בהם את הפת, כגון: בשר, דגים, ביצים, ירקות וגבינה, ברכת המוציא פוטרתן. ואם הם באים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פירות, ברכת המוציא אינה פוטרתן.”

ברכה על מים

הגמרא כותבת (שם), שבמידה ואדם שותה יין בתוך הסעודה, כולם מודים שעליו לברך בורא פרי הגפן, מכיוון ‘שיין גורם ברכה לעצמו”, דהיינו, הוא לא נחשב חלק מהסעודה (כמו אבטיח שראינו לעיל). כמו כן, במידה ואדם שותה קפה או תה, הוא חייב לברך עליהם מכיוון שהם לא נחשבים חלק מהסעודה. מה יהיה הדין כאשר אדם שותה מים בסעודה?

א. דעת רוב הראשונים, שדין מים כמו דין בשר שראינו לעיל, ומכיוון שהם נחשבים חלק מהסעודה, הם נפטרים בברכה על הלחם. כדעה זו נקטו להלכה התוספות (ד”ה אי הכי), הרשב”א (מב ע”א ד”ה יין), רש”י (שם), רבינו תם (שם) המרדכי (סי’ קלה) ועוד.

ב. התוספות רי”ד (שם ד”ה ) ובעל הלכות גדולות (שם) חלקו וכתבו, שבמידה ואדם שותה מים בתוך הסעודה, הוא צריך לברך עליהם. בטעם הדבר נימקו, שברכת המוציא, יכולה לפטור רק מאכלים מזינים שבאים בתוך הסעודה. משקים לעומת זאת נחשבים חטיבה נפרדת, ורק יין, שהוא המשקה החשוב ביותר, יכול לפטור משקים אחרים מברכה (וכפי שכותבת הגמרא ברכות לה ע”ב).

להלכה

להלכה פסק השולחן ערוך (קעד, ז) כדעת רוב הראשונים, שבעיקרון אין צורך לברך על מים במהלך הסעודה. אמנם, הוא הוסיף את דברי הרא”ש. הרא”ש כתב, שכדי לצאת לכתחילה ידי חובת כל הדעות, נכון לשתות מעט מים בברכה קודם הסעודה, ולכוון לפטור את המים שבתוך הסעודה (בשבת אין צורך בכך, מכיוון שהמים נפטרים בברכת היין שבקידוש), ובלשון השולחן ערוך:

”אם שותה מים או שאר משקה, אין לברך עליהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה.                 ויש אומרים שצריך לברך על המים שבסעודה, והרוצה להסתלק מן הספק יישב קודם נטילה במקום סעודתו, וישתה מים, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו.”

הרמ”א (שם) כתב, שהמנהג כדעת התוספות, שאין צורך לברך על מעט מים קודם הסעודה והם נפטרים בברכת הלחם, וכך כתב המשנה ברורה (ס”ק לט). מכל מקום, מי שרוצה להחמיר על עצמו ולשתות קודם הסעודה, צריך לשתות פחות מרביעית מים (חצי כוס חד פעמית), מכיוון שאם ישתה יותר, הוא ייכנס למחלוקת ראשונים אם צריך לברך ברכה אחרונה על המים, וייצא שכרו בהפסדו.

  1. ברכה אחרונה על מים

כדי להתחייב בברכה אחרונה על אכילת מאכל, צריך לאכול ממנו כזית תוך כדי זמן של ‘כדי אכילת פרס’. הטעם לכך הוא, שחז”ל

חייבו ברכה רק על אכילה משמעותית, וכאשר אדם אוכל בקצב איטי מאוד, אין זה נחשב אכילה משמעותית[2].

נחלקו הראשונים, האם הזמן שצריך לשתות משקה בשביל להתחייב בברכה אחרונה, זהה לזמן שצריך לאכול מאכל כדי להתחייב בברכה אחרונה, ובשניהם הזמן יהיה כדי אכילת פרס:

א. הרמב”ם (שביתת עשור ב, ד) טען, שיש חילוק בין הדינים. בעוד שבכדי להתחייב בברכה על מאכל צריך לאכול אותו בזמן של אכילת פרס, בשביל להתחייב בברכה אחרונה על משקה לשיטתו, צריך לשתות אותו תוך ‘כדי שיעור שתיית רביעית’, כלומר תוך זמן שבו אדם שותה רביעית משקה (2 – 3 שניות), זמן קצר בהרבה.

המגיד משנה (שם) כתב, שמקורו של הרמב”ם בדברי התוספתא (יומא ד, ג) שכותבת, שבשביל שאדם יתחייב ביום כיפור כרת על כך שהוא שתה, הוא צריך לשתות את המשקה בשיעור זמן של רביעית. כדברי הרמב”ם פסקו להלכה הרי”ץ גיאות (הל’ יום כיפור) המאירי (חיבור התשובה), וכך נוהגים רוב הספרדים בעקבות פסיקת השולחן ערוך (תריב, י), ובלשון הרב עובדיה (יבי”ע ה, יח):

”ומכללם של דברים למדנו, שהשותה מרק חם על ידי כף אינו מברך בורא נפשות, הואיל ושהה בשתייתו יותר מכדי שיעור שתיית רביעית. וכן מי ששותה משקה שיש בו חתיכות קרח מרוסקים, ושותהו בסירוגין, שאינו מברך אחריו, כל ששהה בשתייתו יותר מכדי שתיית רביעית, אבל כששותה לצמאו רביעית בבת אחת מים מברך בורא נפשות רבות.”

ב. הראב”ד (תרומות י, ג) חלק על דברי הרמב”ם וכתב, ששיעור ברכה על משקים זהה לברכה על אוכלים. לכן, במידה ואדם שתה רביעית נוזל תוך כדי זמן אכילת פרס, הוא יתחייב בברכה אחרונה. כדברי הראב”ד נקטו להלכה הגר”א (תריב, י), הפרי חדש (שם).

הם הסכימו שמדברי התוספתא יוצא כדברי הרמב”ם, אבל מדברי הגמרא בכריתות (יג ע”א) עולה אחרת, ומקור מהגמרא גובר על מקור מהתוספתא. הגמרא מביאה בשם שמואל, שבשביל להתחייב מלקות על שתיית משקים טמאים (כמו דם), צריך לשתות אותם בזמן של אכילת פרס, בדיוק כמו אוכלים ושלא כדברי הרמב”ם (ועיין הערה[3]).

גלידה: מים או אוכל

האם גלידה נחשבת מוצק או נוזל? נראה שיש לפחות שתי נפקא מינות לשאלה זו:

נפקא מינה א’: האם צריך לברך על גלידה ברכה אחרונה. במידה וגלידה נחשבת נוזל, אז ניכנס למחלוקת האחרונים שראינו לעיל, כאשר לדעת השולחן ערוך רק אם יאכלו רביעית גלידה תוך שלוש שניות, יתחייבו בברכה אחרונה, ואילו לדעת הגר”א אם יאכלו רביעית תוך כדי זמן אכילת פרס יתחייבו בברכה. במידה והיא נחשבת מוצק, כולם יודו שמספיק לאכול כזית בכדי אכילת פרס.

נפקא מינה ב’: האם צריך לברך על גלידה בסעודה. אם דין גלידה כדין נוזל, אז נכנסים למחלוקת הראשונים שראינו לעיל, האם צריך לברך על שתיית מים במהלך הסעודה, ומכיוון שנפסק שלא צריך – גם על גלידה בסיום הסעודה לא יצטרכו לברך, למרות שהיא לא נחשבת חלק מהסעודה (כמו אבטיח שראינו לעיל). לעומת זאת, אם גלידה היא מוצק, אז דינה ככל המאכלים שלא באים מחמת הסעודה (אבטיח גרעינים וכו’), ויצטרכו לברך עליה. למעשה, נחלקו בכך האחרונים:

א. הגמרא במסכת נידה (יז ע”א) דנה בדיני טומאה וטהרה וכותבת, ששלג נחשב כמים (כי סופו להיות מים), ולכן הוא מטמא טומאת משקים. מתוך כך הבין בשו”ת באר משה (א, יב), שהוא הדין לגלידה, כי כמו שהשלג למרות שהוא לא נוזלי עדיין הוא נחשב נוזל, ככה הגלידה למרות שהיא לא נוזלית, בעצם נחשבת נוזל (עם כל ההשלכות הנ”ל).

ב. אחיו הרב שטרן (בצל החכמה ג, קטו) חלק על שיטתו, וחילק בין שני סוגי גלידות. במידה ומדובר בגלידה שמערבים בה ביצים, סוכר, חלב וכדומה, אז אותה הגלידה כבר לא נחשבת נוזל ולא דומה כלל לשלג. כמו כן, גלידה כזאת לועסים ולא שותים. מכיוון שדינה כאוכל, צריך לברך עליה בסעודה ככל מנה אחרונה, ויברכו ברכה אחרונה על אכילת כזית תוך כדי אכילת פרס.

לעומת זאת, במידה והגלידה מורכבת רק ממים שהקפיאו עם מעט תרכיז (כמעט ולא קיימת גלידה כזאת), אז דינה כנוזל, והיא תהיה פטורה מברכה בסעודה כמו מים כפי שראינו לעיל. אמנם גם סוג גלידה כזאת לא שותים, אבל אפשר לומר שליקוק גם נחשב דרך שתייה, וכך פסק גם הרב בן ציון אבא שאול (אור לציון ב, יב).

ג. דעה ממוצעת מופיעה בילקוט יוסף (קעז, י) בעקבות הרב עובדיה (יביע אומר ה, יח). הוא פסק, שמכיוון שיש מחלוקת אחרונים בעניין, לכתחילה עדיף שלא לאכול גלידה בתוך הסעודה, אלא רק לאחר ברכת המזון שאז בוודאי יש לברך עליה. מכל מקום, במידה ובכל זאת אדם בחר לאכול אותה בתוך הסעודה, אז אין לו לברך עליה ברכה ראשונה כמו מים, ובלשונו:

”לכתחילה אין ראוי לאכול גלידה בתוך הסעודה או בסיומה, אלא יניחנה לאחר ברכת המזון, ואז יברך ברכת שהכל, שהרי יש מי שכתב שאין לברך על הגלידה באמצע הסעודה, שדינה כמשקה. ואין הבדל בזה בין גלידה בתערובת חלב, לגלידה שאין בה תערובת חלב (וכפי שרצה לחלק הרב בן ציון אבא שאול). ואם בכל זאת אוכל מהגלידה בסוף הסעודה, לא יברך.”

כמו כן לפי שיטתו, במידה ואדם אוכל גלידה, רוב הפעמים אין לו לברך עליה ברכה אחרונה. מכיוון שכפי שראינו לעיל בדברי השולחן ערוך (וכך פסק הילקוט יוסף), רק מי ששותה רביעית משקה תוך שלוש שניות יש לו לברך ברכה אחרונה (שלא כדעת הגר”א),               מציאות של שתיית רביעית גלידה תוך שלוש שניות היא רחוקה מאד.

שבת שלום!

[1] ניתן לתרץ, שכאשר הגמרא דנה בדיני עיקר וטפל, רק אם הטפל הוא טפל לגמרי (כמו הקרקר, שכל מטרתו להחזיק את הדג), אז לא מברכים עליו, אבל אם יש לו משמעות עצמית כן מברכים עליו. בסוגייה דידן התחדש, שגם אם לממרח יש חשיבות בפני עצמו למשל בגלל טעמו, עדיין בעקבות כך שמטרתו ללפת את הפת, לא מברכים עליו, וכך תירץ הפני יהושע.

[2] נחלקו האחרונים מהו שיעור אכילת פרס. החתם סופר כתב, שמדובר בשיעור של תשע דקות. הערוך לנר: שבע וחצי דקות, ר’ חיים נאה כתב שמדובר בשיעור של ארבע דקות, והמנחת חינוך כתב, שכל מאכל צריך לשער את זמנו בנפרד (עיין בפניני הלכה לפסח, שיעור אכילת פרס).                         בגלל שמדובר בספק ברכות, בפשטות יש לפסוק כדעת ר’ חיים נאה (אם כי דעת המנחת חינוך מסתברת מאוד).

[3] עד כה דנו בשתיית מים וכדומה, מה יהיה הדין בשתיית משקאות חמים? לדעת הגר”א ודעימיה, במידה וישתו רביעית תוך זמן אכילת פרס כפי שקורה בדרך כלל, בוודאי שחובה לברך ברכה אחרונה. אך יש שנקטו (עיין למשל גינת ורדים או”ח א, יז), שבמקרה הזה גם השולחן ערוך יודה שצריך לברך ברכה אחרונה גם אם לא שתו רביעית תוך מספר שניות, מכיוון שדרך לשתות משקאות חמים לאט. מכל מקום, יש לא מעט שחלקו על סברא זו, וביניהם הבן איש חי (מסעי אות ט) והרב עובדיה (יחווה דעת ה, יח), ולכן לשיטתם לא יברכו ברכה אחרונה על תה והוא הדין מרק חם (אלא אם כן שותים רביעית תוך מספר שניות, דבר שקשה לעשות). הרוצה לדקדק על עצמו, ישתה מעט מים קרים לצד התה, ויצא מידי ספק.

2 תגובות

    שלמה:

    בעקבות הנאמר על קרקר כמצע לדגים.אני שואל פיתה כמצע לתוכן הפלאפל מה יברך?

    רבני בית הוראה:

    הפיתה אינה סתם מצע, היא חלק מעיקר המאכל ונאכלת לשובע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *