פדיון הבן: תשלום או פדיון?

הרב יהושע פפר
כ"ד סיון ה'תשע"ט

ב’ הבנות בפדיון הבן

פרשת קרח כוללת את מצוות התורה של פדיון הבן הבכור: “כל פטור רחם לכל בשר אשר יקריבו לה’ באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה” (במדבר יח, טו).

ישנן שתי הבנות יסודיות שבהן ניתן להבין את מהותה של מצוות פדיון הבן. הבנה אחת מגידרה את המצווה לאור פשטות לשונה: מעשה פדיון. על ידי תשלום חמשה סלעים לכהן, משחררים את הבן הבכור מכבלי הכהונה שעליו, והוא “נפדה”. ברוח זו, מצאנו בדברי הספרנו (שמות יד, ב; במדבר ג, יג) שעד שלא נפדה הבכור אסור לעשות בו מלאכה של חול. לדבריו, מעיקרא הבן נמצא ברשות הכהן, ורק על-ידי הפדיון הוא יוצא לרשות האב.

אולם, דברי הספורנו אינם מובאים בספרי הפוסקים, ובגמרא (בכורות ט, ב) מבואר בפירוש שמותר לעשות מלאכה בבן הבכור (אם שניתן ליישב שהכוונה היא לאחר פדיון). מכאן עולה קושי בפירוש הנ”ל במהות פדיון הבן.

הבנה אחרת במהות המצוות היא אפוא שמדובר במצווה של תשלום, פרעון חוב, על דרך שאר מצנות כהונה: האב חייב חוב ממוני לכהן, ומצווה עליו לשלמו. לפי הבנה זו, תתפרש לשון “פדיון הבן” לא כמעשה פדיון ממש. האב מקבל את בנו גם בלי קיום המצווה, אך הוא חייב בכל אופן לשלם לכהן חמשה סלעים כסף.

להלן נדון בהבנות הללו, ובהשלכות מעשיות העולות מהן. האם ניתן לקיים את מצוות פדיון הבן על-ידי שליח? האם חובה לפדות אפילו ילד שנהרג טרם מלאו לו שלושים יום? למה מברכים על מצוות פדיון הבן? וכיצד שאלות אלו קשורות למהותה של המצווה?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

פדיון בשליחות

בפסק הלכה שרבים מהאחרונים התקשו בו, כתב הרמ”א (יו”ד סימן שה, י, בשם ריב”ש) שאין לקיים מצוות פדיון הבן על-ידי שליח (ועי’ בפתחי תשובה שם שהאריך בהבנת הדין; הש”ך והט”ז חלקו על דברי השולחן ערוך).

בביאור הגר”א לשולחן ערוך (שם, אות יז) כתב לתמוה, שהרי כלל הוא בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו, ולמה נדחה הכלל במצוות פדיון הבן. יתרה מזו, הרי שניתן לפדות בן בכור שלא מדעת אביו, כמו בפדיון הקדש ומעשר שני שאחד יכול לפדותו שלא מדעת הבעלים, וכל שכן בפדיון הבן שאינו אלא חוב בלבד, שבודאי יוכל לשלם שלא מדעת האב, ככל פורע חובו של חבירו.

למדנו מדברי הגר”א שגדר מצוות פדיון הבן אינו אלא כגדר פריעת בעל חוב. כלומר, התורה הטילה על האדם לשלם חמשה סלעים לכהן, וכך הוא המצווה לפרוע את חובו לכהן. והוסיף הגר”א ראיה לדבר, שהרי מצאנו בכמה מקומות (בכורות מט, א; קידושין כט, ב; שבועות ד, א) שנכסי האב משועבדים לתשלום חוב פדיון הבן, ומכאן שאין כאן גדר של פדיון אלא של תשלום חוב. על דרך דברי הגר”א כתב במחנה אפרים (זכייה ומתנה, סימן ז, עיי”ש בדין פדיון בן חבירו).

כדעת הגר”א עולה גם מדברי הקצות החושן (רמג, סק”ד), שכתב שבאופן עקרוני יכול אדם לפדות את בנו על-ידי נתינה לכהן בעל-כורחו של הכהן. הטעם לכך הוא שהכהן אינו צריך “להקנות” את בן אל האב – הבן אינו שייך לכהן, וקיום המצוות אינו תלוי אלא בקבלת הכהן. בפועל, כתב הקצה”ח שיש צורך בקבלת הכהן מדעתו, משום שכוונת לשון “נתינה” היא לרצונו, וכן הוא מבאר את דעת התוספות שתובא להלן.

בניגוד לדעות אלו, ניתן לבאר את דעת הרמ”א שסובר שיש בפדיון הבן צד של פדיון אמתי, ולכן אין המצווה מתקיימת אלא באב בעצמו ולא על-ידי שליח (עי’ בפתחי תשובה שם, שהאריך בהבנת דברי הרמ”א שאין הפדיון נעשה בשליחות, ועי’ בשו”ת חת”ם סופר, יורה דעה רצב). בשו”ת חמדת שלמה (סימן לב) הבין את פסק הרמ”א באופן אחר.

בן שנהרג טרם מלאו לו שלושים יום

על-פי שתי ההבנות הנ”ל, ניתן להבין את מה שנחלקו רש”י ותוספות (בבא קמא יא, ב) בדין בן שנהרג (ולא מת מוות טבעית) קודם הגיעו לבן שלושים. בן שנולד נפל, ומת קודם שלושים יום, אינו חייב בפדיון הבן. אך מה הדין בבן שנולד בריא, אך נהרג קודם שלושים יום?

לדעת רש”י (עי’ בדברי התוספות בביאור דברי רש”י), עולה שבן שכלו לו חודשיו (כלומר, שנולד לאחר תשעה ירחי לידה מלאים), אך נהרג קודם היותו בן שלושים, חייב האב לתת חמישה סלעים לכהן לשם מצוות פדיון הבן. כיון שהבן נולד בריא, חל בו חובת פדיון הבן, ועל האב לשלם לכהן את הסך המחויב.

מנגד, דעת התוספות היא שכיון שמת הבן קודם שלושים יום, שוב אינו חייב לשלם לכהן.

דעת רש”י מובנת לפי הצד שמצוות פדיון הבן אינו אלא חובת תשלום לכהן. מכאן שעם לידת הבן התחייב האב לשלם חובת תשלום לכהן (וזמן הפרעון הוא ביום השלושים), וכיון שחל שוב אין החוב פוקע עם מיתת הבן, אלא חייב לשלם אפילו לאחר שנהרג.

מנגד, דעת התוספות תהיה כדעת הרמ”א שמצוות הפדיון אינו תשלום חוב בעלמא, אלא מהות המצווה היא לפדות את הבן. לפי זה מובן היטב שמאחר שמת הבן, בודאי שלא שייך מצוות לפדותו.

דעה זו תתאים גם לשיטת התוספות בקידושין (דף ח, א), הסוברת שלא ניתן לשלם את כסף פדיון הבן שלא מדעת הכהן. בעצמות יוסף (שם) ביאר שהכהן הוא (במובן מסוים) “אדונו של הבכור”, ולכן הוא חייב להיות מודע לתשלום, כמו שעל אישה המקבלת את הקידושין להיות מודעת לסכום שהיא מקבלת (אך עי’ בחזון איש, אבן העזר קמח, שגורס אחרת בדברי התוספות).

קדימת הפודה את עצמה

מצאנו בגמרא (קידושין כט, ב) חקירה בעניין קדימה במצוות פדיון הבן: מי שמוטל עליו לפדות את בנו בכורו, ומאידך אף הוא בכור שלא פדאו אביו מעולם, את פדיון מי עליו להקדים – פדיון עצמו, או פדיון בנו? הגמרא מסיקה שיש לו לפדות את עצמו קודם, משום שמצווה שבגופו עדיף.

מכאן משמע שמדובר במצווה של פדיון, ולא בפרעון חוב בלבד. שכן, אם מצוות פדיון הבן אינה אלא פרעון חוב ממוני, קשה להבין מדוע יש להקדים פרעון חוב של פדיון עצמו על פני פרעון חוב של פדיון בנו. אם שניהם אינם אלא חוב ממוני, קשה להניח שאחד קודם לשני משום ש”פדיון עצמו עדיף”? משמע אפוא שמדובר במעשה פדיון, ולא בפרעון חוב בלבד, ולכן יש קדימה לפדיון עצמו.

במשנה ברורה (ביאור הלכה, סימן תרנו) אכן מקשה על דברי הגמרא הנ”ל מהעיקרון שאין אדם חייב להוציא יותר מחומש על קיום מצווה. אם אין לאדם יותר מחמשה סלעים, ועליו לבחור בין פדיון עצמו לבין פדיון בנו, מדוע הוא חייב בכלל לקיים את מצווה פדיון הבן – שהרי מדובר ביותר מחומש ממונו? מתוך הקושיה עצמה משמע שלא מדובר בפרעון חוב פשוט, שכן במצווה שכל עניינה פרעון חוב לא שייך להגביל את קיום המצווה בחומש ממונו (אדם חייב לשלם את חובותיו גם אם הם יותר מחומש ממונו). מבואר אפוא שמדובר בפדיון ולא בפרעון חוב בלבד (החזו”א אכן מיישב על דרך זו את קושיית המשנה ברורה).

אכן, מצאנו בפירוש בדברי הרשב”א (ח”א, סימן יח) שכתב לבאר את הטעם שמברכים על קיום מצוות פדיון הבן, ואילו על שאר מצוות של מתנות כהונה אין אנו מברכים. לדבירו, הסיבה לכך היא משום שפדיון הבן אינו רק מצוות נתינה לכהן, ואינה דומה לשאר מצוות נתינה לכהן. מתוך דבריו למדנו שמצוות פדיון הבן אינו מצוות פרעון חוב בלבד, אלא מהות המצווה היא “לפדות” את הבכור.

טיב הפדיון

המקורות דלעיל מציעים על כך שפדיון הבן כולל צד של פדיון, ואינו אלא חוב ממוני. אבל כיצד יש להבין את אופי הפדיון?

הרדב”ז (חלק א, סימן תצו) פוסק שהאב שומר על זכותו למסור את הבן הבכור לכהן – הגם שהכהן לא יוכל להשתמש בילד בתור עבד. אך מדובר בהחלט בדעת יחיד, שלא מצאנו בפוסקים אחרים. איזה פדיון יש אפוא כאן?

תשובה לכך מצאנו בדברי הרמב”ם בספר המצוות, שביאר שיש מצוות עשה לפדות את הבן הבכור, כלשונו: “כאילו זכה בו הכהן ונקנהו ממנו” (עשין, מצווה ס). המילה להדגשה היא “כאילו”. כאמור, אין השלכה מעשית בפדיון הבן, ולמרות זאת, טרם פדיונו יש לבן הבכור איזשהו קשר פנימי לשבת הכהונה. קשר זה אינו ניתר אלא בקיום מצוות הפדיון (ועי’ בפתחי תשובה סימן שה, בשם שו”ת חוות יאיר, שבן שלא נפדה מוטל במצב של סכנה בשל הזיקה לשבט הכהונה).

גם בספר החינוך (מצוות שצב) כתב שהכהן מצהיר “זה תחת זה… זה [הכסף] ילך לכהן וזה [הבן] יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים”. מדבריו ניכר היטב שיש כאן מעשה פדיון ולא פרעון חוב בלבד. גם מהניסוח של טקס פדיון הבן, כאשר הכהן שואל את האב מה הוא מעדיף – את בנו או חמשה סלעים – מבואר שמדובר בפדיון.

מהות המצווה

בעורך השולחן (שה, לה) כתב: “… אך גם להיפך תמוה, דמהו זה לשון פדיון? דבכל הפדיונות כהקדש ומעשר שני ופטר חמור, הפדיון הוי תמורה מהדבר עצמו דאם לא פדה נשאר הדבר הקדש והמעשר שני מוליך לירושלים והחמור עורפין וכן באמה עבריה דכתיב ‘והפדה’ הוי תמורת גופה שלא תשתעבד עוד אבל בבכור אדם מה שייך לשון פדיון?”.

אכן, קשה להבין את צד הפדיון במצוות פדיון הבן, ונראה שאופיה המעורפל של המצווה הוא שגרם למחלות באשר אם המצווה היא פרעון חוב פשוט, או שמדובר במצווה של פדיון. ייתכן גם שלכל הדעות מדובר במצווה שכוללת את שני הצדדים, אלא השאלה היא מה העיקר: האם העיקר הוא תשלום חוב, או שהעיקר הוא פדיון.

נסיים בתפילה שנראה בקרוב את מהותה של המצווה – מהות שקשורה לעבודת המקדש – מתגשמת בגאולה קרובה ובבניין המקדש, במהרה בימינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *