חניה לא משומשת

שאלה:

שלום הרבנים יש בבניין שלנו חניון ואין לי מקום חניה שלי שמה, אבל יש לאדם אחר (חוץ מהבנין) מקום שם. אך כמה זמן כבר אין לו רכב ולא חונה שם, והוא רוצה להשכיר את המקום אבל אינו מוצא. שאלתי האם מותר לי לחנות שם בינתיים עד שימצא שוכר קבוע, מדין זה נהנה וזה לא חסר, או שאין כלל היתר בדבר? יש לציין שיש הרבה חניה ברחוב אבל אני "מעדיף" חניון מקורה…וגם בחניון יש מקום של מישהו אחר חבר שלי שאני כמעט בטוח שאינו מקפיד, שהוא נסע לחו"ל לתקופה ארוכה והוא לא מבקש להשכיר את המקום (גם על זה אני שואל אותכם אולי גם צריך לבקש ממנו אישור מכל מקום או שאני יכול לסמוך על אומדן דעתי שלא מקפיד), רק שקצת מסובך יותר לחנות שם ולהוציא את הדברים כשאני חונה שם, לכן אני שואל אם אני יכול לחנות בחניה של האחר (שאולי עכשיו אין משתרשי כיון שאני יכול להסתדר אחרת) ? תודה מראש (ואם אפשר להגיד מקורות. תודה).

תשובה:

שלום וברכה,

החנייה שקרובה לביתך, והבעלים מפרסמים את החנייה להשכרה, נחשב לעבידא לאגרא – עשוי להשכיר, ומי שחונה שם חייב לשלם. ולמרות שיש לך מקום אחר לחנות בחינם, ואינך נהנה מהחנייה הזו, השולחן ערוך פסק כדעת הראשונים שזה לא נהנה וזה חסר – חייב.

חנייה שרחוקה מביתך ובעלי החנייה שוהים בארץ אחרת, אם החנייה הינה מקום שבדרך כלל אנשים לא מקפידים שיחנו שם כאשר הם לא נמצאים בביתם, מותר לחנות שם. ואם החנייה הינה מקום שבעליו מקפיד שלא יחנו, אלא שלך אישית אילו יודע היה מסכים לך, נחלקו בזה התוספות והש"ך, ויש להקל בזה.

בהצלחה.

מקורות:

הגמרא ב"ק דף כ ע"א אומרת: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר" פירוש אם הבית אינו עומד להשכרה והאדם שבא לדור אינו חפץ להשכיר ויש לו בית אחר לדור בחינם – זה לא נהנה וזה לא חסר – ופטור מתשלום שכירות. ואם הבית עומד להשכרה והאדם מחפש בית לשכור – חייב השוכר.

וכתבו התוספות שם ד"ה זה נהנה, שגם במקרה שהבית עומד להשכרה, והאדם אינו חפץ בבית שכור, ויש לו בית אחר לדון – פטור השוכר כיון שאינו נהנה מהדיור בבית. ולמרות שהפסיד לבעל הבית ומנע ממנו שלא יכול להשכירו לאחרים, אין זה אלא מניעת רווח, וכדין גירש חברו מביתו ומנע ממנו לדור בו שהרי זה גרמא.

אמנם הראשונים חולקים על דינו של התוספות, וכ"כ הרא"ש (שם פרק ב סימן ו): ורב אלפס ז"ל כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בי רבי אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנםנ מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד וכן נראה. עכ"ל.

השולחן ערוך חו"מ סימן שסג סעיף ו פסק כדברי הרי"ף והרא"ש שאם הבית עומד להשכרה חייב אותו אחד שדר שם, גם אם לא נהנה.

במקרה שלך, החנייה שנמצאת סמוך לביתך שבעליה מכריזים עליה להשכרה, נחשב עומד לשכר, גם אם עדיין לא מוצא שוכר, שכיון שמכריז עליה ודורש שכר עבור השימוש נחשב קיימא לאגרא. ואתה שיש לך מקום אחר לחנות, נחשב גברא דלא עביד למיגר, ומחלוקת הראשונים האם אתה חייב לשלם על השימוש בחנייה. ולהלכה פסק השלחן ערוך שאתה חייב לשלם.

על החנייה הרחוקה מביתך שהלה נסע לחו"ל: נקדים בשימוש בחפצי החבר ללא רשות, יש בזה שלושה דרגות. א. שואל שלא מדעת – אם משתמש בחפץ חברו ללא רשות, על דעת להשיב, דינו כגזלן.

ב. שימוש שאין רגילות לשום אדם להקפיד – כגון שימוש בטישו של חבר, מותר. ומדת חסידות להחמיר בזה. וכמבואר בשו"ע סימן רנט סעיף א. והסיבה שיש להחמיר משום מדת חסידות, משום שיש חשש שמא יבוא כל אחד וייטול קיסם לחצוץ שיניו וייגמר לו התבן. ובחזו"א ביאר באופן אחר, כדי שלא ילמד אדם להשתמש בממון חברו ללא רשות.

ג. דבר שבדרך כלל העולם נוהג להקפיד שלא ישתמשו ללא רשות, אלא שלמשתמש הזה ספציפי, אילו היה יודע שהלה רוצה להשתמש היה מסכים לו, מאחר והם מכרים או ידידים. כאן יש הסכמה בכוח אבל לא בפועל – אם היה יודע היה מסכים. ונחלקו בזה הפוסקים. דעת התוספות ב"מ דף כב שאסור, משום שאנו פוסקים כאביי שיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. שגם שם אילו היו הבעלים יודעים מהאבידה היו מתייאשים, ונחשב ליאוש בכוח אבל לא בפועל. אמנם דעת הש"ך סימן שנח שמותר, ואין זה תלוי במחלוקת של ייאוש שלא מדעת.

ולכן בחנייה שהלה נסע לחו"ל, אם מדובר בסוג של חנייה שכל אדם מסכים שיחנו שם כשאינו נמצא, מותר לחנות שם כדין דבר שאין מקפידים עליו. ובזה גם מדת חסידות לא יהיה כאן, לפי דעת הסמ"ע, כיון שאין חשש שיגמר. ולדעת החזו"א יתכן ומצד מדת חסידות להחמיר בדבר. אך ודאי שמעיקר הדין מותר.

אם מדובר בחנייה שמקפידים לחנות שם, אלא שלך יסכים אם יידע שאתה רוצה לחנות שם, לדעת הש"ך מותר והנתיבות והמחנה אפרים מקילים כדעת הש"ך. והקצות חולק וסובר כדעת התוספות. ויש להקל בזה.