שאלה:
שלום רב! אישתי מעבירה שיעורים לנשים בענייני טהרת המשפחה. בשיעור האחרון,אחת מהנשים הראתה לה,ארגון חדש של אנשי דתיים -לאומיים,הדוגל לבטל את ימי השבעה נקיים-בסיבות שונות ומשונות למשל : שזה כבר לא רלוונטי היום וזה החמרה וכו' ועוד אומרים שישנם רבנים שמסכימים איתם, והוא צובר תאוצה לצערנו. "להחזיר טהרה ליושנה"- זה שם הארגון ותוכלו לראות עליהם מידע ברשת. השם יצילנו! מבקש באם ניתן שתענו לנו בהרחבה ,כדי שהיא תעביר לנשים -מה המקור לשבעה נקיים? ומה החשיבות שלו? ואיזו היא סכנה להקל בזה ושוב נודה באם תרחיבו,כדי שתסביר לנשים. בברכה, אלרואי
תשובה:
שלום וברכה
אינני יודע אם מה שישכנע את אותן נשים זה דוקא מקורות הדין של שבעה נקיים, אין ספק שמעיקר דין תורה חיוב שבעה נקיים הוא רק בזבה ולא בנדה [ההבדל בין זבה לנדה הוא הימים בהם היא רואה את הדם, ולא בסוג הדם כמובן], אלא שכבר בימי הגמרא העידו חז"ל שמחמת הקושי הרב לחשב מה הם ימי נדה ומה הם ימי זיבה [נראה שזו הסוגיא הכי קשה בהל' נדה, ראה בית יוסף סי' קפג בהרחבה], סוגיא קשה הלכתית ומרובה במחלוקות וגישות שונות, וקשה מאוד טכנית למוסרה לציבור הרחב, אמרו בגמרא "אמר רבי זירא, בנות ישראל קיבלו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל [גודל קטן מאוד] יושבות עליו שבעה נקיים", כלומר החמרה על החמרה, לא רק חשש טעות במנין הימים, אלא גם בשיעור הדם, שכן שבעה נקיים מדין תורה יש רק לאשה שראתה דם שלושה ימים ברצף, וכאן אפילו על טיפה אחת נקבע לשבת שבעה נקיים. ממילא מדובר בדין דרבנן וכדי שלא להכשל ולבוא לאיסורי תורה ממש. ומי שבביתה מדליקים נרות חנוכה ושומעים קריאת מגילה בפורים, ונוטלים לולב שבוע שלם ולא רק ביום הראשון, ושומעים שופר ביום השני של ראש השנה, ומתפללים שלוש תפילות ביום, ועושים קידוש בשבת בבוקר, ועוד ועוד מצוות דרבנן, חלילה לו להקל ראש בחיוב דרבנן זה שהוא נוגע לקדושת וטהרת ישראל דבר חמור הרבה יותר!
בשורות טובות.
למרות חומרת הדבר .
לכאורה יש לחשוב בנושא זה פעמיים.
התורה הינה תורת חיים ומחוברת לחיים .
אמרו חז”ל שברית ביום השמיני כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים . כי מדאורייתא יולדת טהורה ביום השמיני בלידת בן
כמה צער ואיסורים חמורים גורמת חומרא זו שאיננה אפילו תקנה דרבנן .
כמה אנשים עוברים איסורים דאוריתא בגללה .
בגמרא יש מחלוקת האם תקנה זו הינה מחייבת דעת אביי שזו תקנה מחייבת ודעת רבא במסכת נדה שזה מנהג בלבד ותלוי היכן שנהגו .
כלל ברור בפסיקה . אביי ורבא הלכה כרבא ואם כן מצינו בבירור שהלכה זו הינה מנהג בלבד .
וכדברי רבא היכן שנהגו נהגו .
ואם היום נראה שמנהג זה גורם לסבל נורא וגורם לאיסורים חמורים ודאי שעל דעת כן לא נהגו .
למעשה זה התקבל באופן פשוט על כל הראשונים והאחרונים כחיוב גמור, וכך זה מופיע גם בשולחן ערוך באופן מורחב ומפורט, אי אפשר לבוא עכשיו אחרי 800 שנה ולומר שלפי הכללים זה רק מנהג. זה מוגדר כדין גמור ללא עוררין על כל שדרת הפסיקה היהודית במשך כל הדורות.
השאר תגובה