נשא: נזיר, קדוש או חוטא?

מערכת האתר
ג' סיון ה'תשע"ט

הרב יגאל גרוס

פתיחה

בפרשת השבוע, פרשת נשא, נאסר אדם שקיבל על עצמו נזירות בשתיית יין. נחלקו הראשונים בעקבות הגמרא במסכת נזיר (ג ע”ב), האם מותר לנזיר לשתות יין של קידוש. בתחילת הסוגיא משמע שאסור לנזיר לשתות מיין הקידוש, אולם מהמשך הסוגיא משמע שהגמרא דוחה הבנה זו, מכיוון שהנזיר ‘מושבע ועומד מהר סיני’. נחלקו הראשונים כיצד לפרש את דברי הגמרא:

א. המפרש בנזיר (ד”ה והרי) פירש, שאכן הגמרא דוחה את ההבנה הקודמת שאסור לנזיר לקדש על יין. מכיוון שעל כל אדם מישראל חל החיוב לקדש על היין משעת הציווי בהר סיני, הנזירות, שמאוחרת מההתחייבות בהר סיני, לא יכול על היין הנצרך לקידוש. כשם שאדם לא יכול להישבע שלא לקרוא קריאת שמע, מכיוון שהחיוב בקריאת שמע הוא קדום יותר וחל כבר ממתן תורה.

ב.  רבינו תם (ספר הישר סב), חלק על דבריו וכתב, שהגמרא כותבת את דבריה בלשון תמיהה, דהיינו: וכי הנזיר מושבע ועומד מהר סיני לשתות יין בקידוש, שזה ידחה את נזירותו?! בוודאי שלא, לכן גם את יין הקידוש נאסר עליו לשתות. גם הרא”ש הסכים עם דברי רבינו תם וכתב שמדאורייתא אין מצווה לקדש על היין, אלא רק להזכיר בדיבור את קדושת השבת (והקידוש על היין הוא מדרבנן).

בעקבות האיסור בדיני נזיר בפרשה, נעסוק השבוע בשאלה האם מצווה להיות נזיר ויש בכך קדושה, או שמא זה חטא. כפי שנראה, המחלוקת משליכה על היחס לגוף ולחומר, ובכלל על מטרת האדם בעולם הזה.

קדושה או חטא

האם יש עניין להיות נזיר? הגמרא במסכת נדרים מביאה מחלוקת בשאלה זו בין רבי שמעון לרבי יהודה:

א. דעת רבי שמעון, שיש בכך חטא. ראיה לשיטתו הוא מביא מדברי התורה האומרת, שכאשר הנזיר מפסיק את נזירותו בעקבות טומאה, עליו להביא קרבן: ”וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש”, עולה מהכתוב שהנזיר חטא במעשיו. מה חטאו? כפי שמביא שמואל המצדד בשיטת רבי שמעון, הסיבה לכך היא, שהוא אסר על עצמו דבר שהתורה התירה, ובלשון הגמרא בתענית (יא ע”ב):

”אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה.”

ב. רבי יהודה לעומת זאת, סובר שהנזיר הוא קדוש ולא חוטא. סיוע לדבריו הוא מביא מהפסוק ‘קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו’, משמע שיש קדושה במעשיו. כיצד הוא מתמודד עם הפסוק שהביא ר’ שמעון? ר’ יהודה סובר, שהנזיר נחשב חוטא רק במקרה שנטמא ובעקבות כך מפסיק את נזירותו, אבל כל עוד הוא לא נטמא, הוא נחשב קדוש.

מחלוקת הראשונים

להלכה נחלקו הרמב”ם והרמב”ן, כיצד יש להתייחס לנזירות:

א. הרמב”ם (דעות ג, א) פסק כדברי שמואל, שאין עניין לאדם להיות נזיר והוא נחשב חוטא. אמנם כפי שהוא פסק בהלכות נדרים (יג, כג), כאשר אדם רואה שהוא סטה מהדרך הישרה, למשל נמשך מאוד אחרי שתיית יין וכדומה, אז יש עליו מצווה לנדור נזירות,              אבל כאשר הכל מתנהל בצורה נורמאלית והגיונית, אין מצווה להיות נזיר, ואדרבה יש בכך מימד של חטא.

ב. הרמב”ן (במדבר ו, יד) חלק על הרמב”ם וסבר, שהתורה קוראת לנזיר חוטא, בגלל שהוא בחר לרדת ממדרגתו כנזיר, ולחזור להיות ככל האדם. צריך לשים לב, שהרמב”ן לא מנמק כדברי ר’ יהודה בגמרא. ר’ יהודה אמר, שהנזיר נחשב חוטא בגלל שהוא נטמא, הרמב”ן אומר, שגם אם הנזיר השלים את נזירותו מבלי להיטמא, עצם סיום הנזירות וחזרה לחיי שיגרה, נחשב לחטא, ובלשונו:

”וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט, כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת ימי הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לא-להיו…                   והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם.”

ביאור מחלוקתם

כדי להבין את שורש מחלוקתם, יש לעיין קודם במחלוקתם ביחס לתחיית המתים:

א. דעת רוב מוחלט של הראשונים כפי שהביא הרמב”ן בסוף שער הגמול היא, שלאחר שהאדם נפרד מהעולם, הוא נמצא בעולם הנשמות, שם הוא מזדכך ומתנקה מחטאיו. כאשר תתרחש תחיית המתים, כל בני האדם שיזכו בדין, יחזרו לעולם הזה בגוף מזוכך וטהור, בו הם יעבדו את הקב”ה[1].

ב. הרמב”ם בהלכות תשובה (ח, ב) חלק על שיטתם וביאר, שהמטרה הסופית של האדם, היא לא בעולם הזה כפי שטען הרמב”ן, אלא בעולם הנשמות שלאחר המוות. לכן לשיטתו כל המתים יקומו לתחיית המתים, יחיו חיים רגילים, ואז ימותו ויעלו לעולם נשמות שם יקבלו את שכרם בהתאם לפועלם בעולם הזה[2].

למה בסופו של דבר חייבים למות לשיטתו? הסיבה לכך היא, שכפי שכתב הרמב”ם במורה נבוכים (למשל ג, י. ג, כה ועוד) גוף האדם ‘הוא חומר אפל ושפל’, שמונע מהאדם את הקשר לקב”ה. כדי להשיג את הקב”ה בצורה המיטבית ביותר, יש להתנתק מהגוף ולהישאר עם נשמה בלבד, וכך הוא כותב בהלכות תשובה (שם):

”העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה… ויודעים ומשיגים מאמיתת הקדוש ברוך הוא, מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.”

הרמב”ן מסכים עקרונית עם דעת הרמב”ם, שהחומר הוא המונע את הקשר לקב”ה, אלא שהוא סובר שאפשר לשנות את החומר ולזכך אותו. לכן בתחיית המתים הגוף יזדכך, וכולם יעבדו את הקב”ה בגוף ובנפש (לשון הרמב”ן). לא זו בלבד, לשיטתו יש מעלה בכך שגם הגוף והחומר יעבדו את הקב”ה, וזהו המצב הנכון והתקין, אלא שהאנושות התדרדרה בעקבות חטאו של אדם הראשון.

הרמב”ם לעומת זאת סובר, שהחומר הוא שפל, זהו טבעו, ואי אפשר לשנות אותו או לזכך אותו, אי אפשר ליצור חומר שיזדכך ויטהר, זהו תרתי דסתרי, ולכן, בכדי להגיע ליחס הקרוב ביותר לקב”ה לעתיד לבוא, חייבים לעזוב את הגוף, ולהגיע לעולם הנשמות.

היחס לחולי ולמוות

כדי לחדד את מחלוקתם, נראה שתי דוגמאות בו כל אחד מהפרשנים הולך לשיטתו, ביחס לחולי וביחס למוות:

  1. היחס לחולי: דעת הרמב”ן, שכאשר עם ישראל הלך בדרכי ה’, המחלות היו תוצר של פגם רוחני. כאשר למשל אדם היה אוכל מבלי לברך, היתה השלכה מיידית לחטא והאדם חלה. משום כך, כאשר אדם היה חולה, הוא לא היה הולך לרופא, הוא היה הולך לנביא שיגיד לו במה הוא פגם, בכדי שיוכל לתקן את דרכיו ולהתרפא, ובלשונו (ויקרא כו, יא):

”והכלל כי בהיות ישראל שלמים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יסיר מחלה מקרבם… וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים… ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם.”

הרמב”ם (פירוש המשנה פסחים ד, י) התנגד לדברי הרמב”ן וכתב על שיטתו, שהיא ‘סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון’. הוא הקשה על הדברים ושאל מדוע כאשר האדם רעב הוא אוכל?! לשיטת הרמב”ן, עדיף שיתפלל לקב”ה שיעשה אותו שבע! וכפי  שאדם רעב צריך לאכול ולא מתפלל, כך כאשר הוא חולה – עליו ללכת לרופא להתרפא, ואלו דברים טבעיים לחלוטין.

מחלוקתם תלויה במחלוקת שראינו לעיל. הרמב”ן טוען, שהחומר בעיקרון יכול להיות מזוכך, ובמצבים מתוקנים (כמו למשל לפני החטא של אדם הראשון) החולי הוא תוצר של קלקול רוחני. הרמב”ם לעומת זאת סובר, שמכיוון שטבע החומר להתפרק ולהתקלקל, אדם נהיה חולה באופן טבעי, ולא תיתכן אפשרות אחרת.

  1. היחס למוות: הוא הדין במחלוקתם ביחס למוות. דעת הרמב”ן, שהאדם היה אמור לחיות לעולם בגופו בעולם הזה ולעבוד את הקב”ה, ורק בעקבות החטא נגזרה מיתה על האדם. לשיטתו הדבר יתכן שהרי ישנה מציאות שהחומר מזוכך ולא נהרס, ואדרבה זו המציאות המתוקנת כפי שראינו לעיל.

הרמב”ם לשיטתו חלק וסבר, שמציאות שבו גוף האדם קיים לעולם אינה הגיונית, טבע החומר הוא להתפרק, ומאז ומעולם נועד האדם למות, ובלשונו במורה נבוכים (ג, יב): ”לא תייחל נפשך בשקר שיהיה אפשר להיות בעל חיים שלא ימות ולא יכאב… כפי מה שנודע מטבעו שהוא, חי, מדבר, מת, ואי אפשר לזה הדבר מבלתי רע שימצא לו[3]”.

  1. היחס לנזירות: לפי דברים אלו, מחלוקתם לגבי היחס לנזירות ברורה: הרמב”ן סובר, שמציאות של קידוש החומר אפשרית, וטוב שהאדם יתנזר מהנאות העולם הזה ויזדכך. ואילו דעת הרמב”ם, שמציאות של זיכוך החומר לא תתכן, וניסיונות לזכך את החומר נועדו לכישלון. לכן, לפי שיטתו, אין לאדם להיות נזיר, ואדרבה הדבר מונע מהאדם להתרכז במושכלות. ורק במקרה שבו אדם נמשך אחרי תאוות גופו, והדבר מונע ממנו להתקרב לה’ כראוי, אז יש צורך להיות נזיר.

מטרת האדם בעולם הזה

כדי להבין את שיטתם בצורה טובה יותר, יש לעסוק בשאלה מה מטרת האדם בעולם הזה, ובזכות מה האדם זוכה לעולם הבא:

א. הרמב”ם סבר (הלכות תשובה שם, מורה נבוכים ג, כז), שהאדם זוכה לעולם הבא, בזכות הדעות שהוא משיג. דהיינו ככל שהוא ישיג את האלוקות בצורה טובה ונכונה יותר, כך ‘מעמדו’ בעולם הבא יהיה גבוה יותר. כדי לחדד את שיטתו נאמר, שבמידה ואדם קיים את כל המצוות, אבל תפס את הקב”ה בצורה לא נכונה (למשל קרא לקב”ה ‘מתוק’, ‘צדיק’ וכדומה), אין שום משמעות למצוות שהוא קיים (אם כי עיין יסודי התורה יג, ד וצ”ע).

אם כן, מה מטרת המצוות לשיטתו? כפי שהוא כותב במורה נבוכים (ג, כז) אחת משתי אפשרויות: אפשרות אחת, המצווה יוצרת חברה יותר מתוקנת, וכאשר יש חברה מתוקנת, אפשר לעסוק בהשגת האלוקות בצורה נוחה יותר. אפשרות שניה, מטרת המצווה לתקן משהו בדעתו ובתפיסת עולמו של האדם המקיימה, ובלשונו:

”ומבואר הוא גם כן שזה השלמות האחרון הנכבד (של תיקון הדעות) אי אפשר להגיע אליו אלא אחר הגיע השלמות הראשון (של תיקון הגוף), כי האדם אי אפשר שיצייר מושכל בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק, אבל אחר הגיע השלמות הראשון אפשר להגיע אל השלמות האחרון אשר הוא הנכבד בלא ספק, והוא סיבת החיים.”

מכיוון שמטרת האדם להשיג דעות נכונות יותר, במידה ואדם מענה את גופו הוא לא מתקדם לעבר המטרה הזאת, אלא אדרבה היא פוגעת במאמציו. במקום להתעסק בקניית דעות נכונות, דעתו של המתענה מוסחת בעקבות רעב וצמא, לכן אין עניין להיות נזיר או להתענות כפי שראינו לעיל.

ב. הרמב”ן (אמונה וביטחון פרק טו ועוד) לעומת זאת סבר, שאמנם יש חשיבות גדולה לתפיסה השכלית, אבל עיקר מטרתו של האדם בעולם הזה, הוא לעשות את קיום המצוות ולהידבק במידותיו של הקב”ה באמצעות גופו. לכן, מכיוון שבאמצעות הנזירות אפשר להגיע לאותה המטרה, יש עניין להיות נזיר (עיין תולדות תורת הסוד כרך ח’ פרק טו).

כך גם אפשר להסביר את מחלוקת הרמב”ם והראב”ד (תשובה ג, ז), ביחס לטועים שסברו שלקב”ה יש גוף: הרמב”ם תקף אותם בחריפות וכתב שהם מינים, מכיוון שברגע שתופסים את הקב”ה בצורה מוטעית, כפי שראינו לעיל אין משמעות לכל מעשי המצוות.                             הראב”ד נקט גישה מרוככת יותר, וכתב שבגלל שהם לא חוטאים בכוונה, הם לא נחשבים מינים. ככל הנראה, הוא סבר כדעת הרמב”ן, שיש משמעות גם למעשי המצוות של האדם, ואם הוא טועה בהבנת האלוקות, הדבר לא הופך אותו למין.

שבת שלום!

[1] יש מחלוקות על מטרת תחיית המתים שמשפיעה על השאלה, מי יקום בתחיית המתים. דעת הרמב”ן למשל, שתחיית המתים היא זמן קבלת השכר לצדיקים בלבד. לעומת זאת דעת רס”ג, שגם הרשעים יקומו בתחיית המתים, וכל אחד יקבל את מה שמגיע לו ביחד עם גופו, ואכמ”ל.

[2] דבריו של הרמב”ם עוררו קושי רב, אם בסופו של דבר המתים ימותו, והמטרה היא עולם הנשמות, אז למה בכלל הקב”ה מוריד אותם שוב לעולם הזה?! בעקבות כך חשבו הרבה אנשים, שהרמב”ם כופר בתחיית המתים, והחרימו אותו. בתגובה הרמב”ם כתב את אגרת תחיית המתים, שם הוא מבאר שהוא מאמין בתחיית המתים, אלא שגם שם הוא לא פירש מה מטרת תחיית המתים לשיטתו, ורב הנסתר על הגלוי. נאמרו בהסבר שיטתו הסברים שונים, עיין רמב”ן בשער הגמול (ד”ה ועכשיו נתמה), ובספר העיקרים (מאמר ד, פרק ל).

[3] יש לציין שלרמב”ן אין עניין לגרום למצב של סבל לגוף, שיטה שיש טוענים שנהגה בקרב חסידי אשכנז, שכללה גלגולים בשלג, סיגופים ותעניות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *