שאלה:
שלום רב הלוותי ליהודי שאינו שומר שבת 100 שח ללא שטר ועדים האם זה נכון לעשות ? תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה,
מעיקר הדין יש להלוות רק בפני עדים, או שהלווה יכתוב שטר חוב. וכמו שפסק בשו"ע חו"מ סימן ע סעיף א. הפוסקים לדורתיהם תמהו על המנהג שנהגו להלוות ללא עדים וללא שטר. ונכתבו בזה יישובים שונים. אמנם אחר כל זה מן הראוי להקפיד על זה. והמיקל יש לו על מה לסמוך. ראה בהרחבה במקורות.
בהצלחה.
מקורות:
הלוואה שלא בפני עדים או שטר
שאלה: מובא בגמרא ונפסק בשו"ע שאסור להלוות בלא עדים או שטר, מחשש שהלוה יבוא לכפור בחובו, ויש לברר האם ואימתי נאמר דין זה.
תשובה: אם מכיר את הלווה וסומך עליו מותר להלוות גם שלא בפני עדים ובלא שטר, אך מדת חסידות שגם באופן כזה ילווה רק בעדים או שטר.
בסכומים קטנים שבדעת המלווה שאם לא יפרע לו ימחל לו מותר להלוות בלא עדים.
ויש שכתבו שכל עיקר דין זה, שאסור להלוות ללא עדים או שטר, הוא מדת חסידות, ולא מעיקר הדין. ויש שכתבו שהוא מעיקר הדין.
מקורות ונימוקים:
איסור הלוואה בלא עדים או שטר – לפני עיוור או גורם קללה לעצמו
בגמרא (ב"מ עה, ב) אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו, שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. אמרו ליה רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן, שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא, לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן, שלח ליה, ניתי מר סהדי ונכתב כתבא, שלח ליה, אפילו אנא נמי? שלח ליה כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי וגורם קללה לעצמי. וכן פסק ברמב"ם (מלווה ולווה ב, ז) ובשו"ע חו"מ (סימן ע' ס"א) "אסור להלוות בלא עדים, ואפילו לתלמיד חכם, אא"כ הלוהו על המשכון, והמלוה בשטר משובח יותר, וכל המלוה בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו".
מלווה שאינו אמוד
בערך ש"י תמה על מנהג העולם שלא נזהרים בדין זה. ותירץ שבגמרא כתוב 'כל מי שיש לו מעות' דהיינו שרק מי שיש לו מעות ורגיל להלוותן עליו נאמר האיסור, אבל המלווה דרך אקראי לא נאמר האיסור להלוות בלא שטר ועדים. והטעם, שכיון שיש חזקה שאין אדם מעיז לכפור בפני בעל חובו, לכך אין המלווה דרך אקראי צריך לחשוש שיכפור בו, אבל הרגיל להלוות ודאי יזדמן שיכפרו בו. והסיק הערך שי כיון שהרמב"ם והמחבר לא הזכירו 'מי שיש לו מעות' משמע שאף המלווה באקראי נאמר האיסור.
גם הרש"ש בסוגיין דייק כדברי הערך ש"י שכל האיסור הנאמר בגמרא הוא רק במי שיש לו מעות ולא במלווה דרך אקראי, אך חילק בזה מטעם אחר, שכל שהוא עשיר יש חשש שיכפור לו ההלוואה, אבל אם אינו אמוד לא יעיז פניו לכפור בו, עכת"ד. אמנם מדברי הרמב"ם והמחבר שלא הזכירו 'מי שיש לו מעות' נראה שלא סוברים כן, וכמו שכתב הערך שי.
עיקר האיסור נאמר קודם שנתקנה שבועת היסת
בשו"ת פרי יצחק (ח"א סימן מח) תירץ מנהג העולם שמלווים בלא עדים או שטר, שהאיסור לפני עיוור שאמר רב אין החשש שיכפור בהלוואה לגמרי, אלא דעתו לכפור עד שיהיה לו מעות, וכמו שאמרו בגמרא (ב"מ ג, א) בטעם שבועת מודה במקצת. ובגמרא שבועות (מ, ב) מצינו שגם בכופר הכל יש חשש שיכפור הכל עד שיהיה לו, ומטעם זה תיקן ר"נ שבועת היסת. ועפ"ז ביאר הפרי יצחק שבזמן רב עדיין לא נתקנה שבועת היסת, יש חשש שמא יכפור הלווה עד שיהיה לו, ונמצא המלווה עובר בלפני עיוור, לכן אמר רב שאסור להלוות בלא עדים. אך אחר שתיקן רב נחמן שבועת היסת אם יכפור הלווה ע"מ לשלם לכשיהיה לו יתחייב שבועה, וכיון שלא יעיז הלווה לכפור שוב אין איסור להלוות שלא בעדים. אך גם אחר תקנת שבועת היסת יש חשש שמא ישכח הלווה ויכפור בשוגג, ויגרום קללה לעצמו. ובת"ח אין חשש שמא יכפור במזיד גם לזמן, א"כ לת"ח אין איסור לפני עיור כשמלוה לו בלא עדים, אך עדיין יש חשש שמא ישכח הת"ח ויגרום קללה לעצמו, ובזה בדק רב אשי את רבינא אם זהיר בדבר זה שלא יגרום קללה לעצמו, אבל באיסור לפני עיור לא בדק, כיון שלת"ח אין איסור לפני עיור, שת"ח ודאי לא יכפור. וסיים הפרי יצחק וכ"ז כדי לישב מנהגן של ישראל שאין מדקדקים בכך, אולם לדינא אין לזוז מפסק השו"ע דאסור להלוות שלא בעדים, והנזהר בזה תבוא עליו ברכת טוב, עכת"ד.
אמנם מדברי הרמב"ם והמחבר שהזכירו שאסור להלוות משום איסור לפני עיוור מוכח שאיסור זה שייך גם אחר שנתקנה שבועת היסת.
מעיקר הדין או מדת חסידות
בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן קלו) הביא דעת הריטב"א (מגילה כח) שהאיסור להלוות בלא עדים או שטר אינו איסור דאורייתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא. ועל פי זה כתב שיש יסוד למנהג שכל ישראל מלווים בלי עדים או שטר, שאין זה איסור אלא מדת חסידות. ועפ"ז תירץ דברי הגמרא שאם נאמר שיש איסור להלוות בלא עדים מה בא רב אשי ניסה את רבינא, וכי יעבור רבינא על איסור. ועוד מה רבותא שאמרו על רבינא שמקיים דברי חכמים, הלא אמרו (ברכות ד, ב ובעירובין כא, ב) כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ולדברי הריטב"א אתי שפיר שאינו אלא מדת חסידות, ובדבר זה שיבחו את רבינא שזהיר בכל דברי חכמים גם בדברים שאינם איסור, ולכן נסהו רב אשי בדבר זה שהוא מדת חסידות, עכת"ד. ומצאתי שהחיד"א (יעיר אוזן מערכת האלף או' קג) והבן איש חי (שו"ת תורה לשמה סימן קג ושפג) נקטו את דברי הריטב"א שהאיסור להלוות בלא עדים הוא רק ממדת חסידות.
אמנם בשדי חמד (מע' ו כלל כו או' א'. ומע' ה' כלל פח) כתב על דברי החיד"א, מ"מ פשוט דלדינא צריך להזהר בזה, כיון שמשמעות הפוסקים הוא שאסור מן הדין משום לפני עור.
מכיר את הלווה וסומך עליו
בערוך השולחן (שם) כתב "ומה שאין העולם נזהרים עתה בזה ולווים זה מזה גמ"ח בלא עדים ובלא שטר, משום דמכירין זה את זה ונאמנין זה לזה, ויודע המלווה שלא ישכח, ולא יכפור לו".
ויש להקשות לדברי הערוך השולחן מה ניסה רב אשי לרבינא אם מקיים דברי חכמים, הרי גם אם היה רבינא מלווה לרב אשי בלא שטר או עדים אין ראיה שלא מקיים דברי חכמים, שהרי ודאי רבינא סומך על רב אשי, ובסומך עליו כתב הערוך השולחן שלא נאמר האיסור. [והטעם ששלח רבינא לרב אשי שכ"ש מר דטריד בגירסיה משמע שלא ידע רב אשי].
והנראה בזה שהנה נאמרו ב' טעמים בגמרא באיסור להלוות בלא עדים, רב יהודה בשם רב אמר משום לפני עיור, ריש לקיש אמר משום גורם קללה לעצמו. וכתב רש"י ד"ה עובר משום לפני עיור 'שעולה על רוחו של לווה לכפור' מבואר שהחשש שמא שיכפור הלווה במזיד. ובטעם של ר"ל כתב רש"י ד"ה ומשתלי 'ישכח הלוואתי ואגרום קללה לעצמי'. מבואר שלטעמו של ר"ל החשש שמא ישכח הלווה מההלואה ויכפור בשוגג. נמצא שלדעת רב החשש שיכפור במזיד, ולר"ל החשש שיכפור בשוגג. וכן מבואר בסמ"ע שם ס"ק ב, ובמהר"ם שיף. ועיין בפרי יצחק שכתב לבאר הסברא מדוע אין לפני עיוור כשהוא בשוגג.
ונפלאים דברי הגמרא ששלח רבינא לרב אשי 'כ"ש מר דטריד בגירסיה ומשתלי וגורם קללה לעצמי', ולא הזכיר רבינא שיעבור על לפני עיור, משום שאיסור לפני עיור הוא רק כשיכפור במזיד, ורב אשי שת"ח הוא לא יכפור במזיד, אלא שגם בת"ח יש חשש שישכח מההלוואה מחמת שטרוד בלימודו, לכן הזכיר רבינא דוקא את טעמו של ר"ל שיגרום קללה לעצמו.
עוד נראה, שלדעת רב קיים איסור להלוות שלא בעדים. אך לדעת ר"ל שהחשש משום גורם קללה לעצמו, אינו איסור אלא מדת חסידות להלוות בעדים כדי שלא יצא עליו לעז.
ובזה נראה לבאר דברי הערוך השולחן, שעל החשש שאמר רב שמא יכפור הלווה במזיד ויעבור המלווה באיסור לפני עיור, כתב הערוך השולחן שחברו שסומך עליו ומכירו ומאמין לו ויודע שלא יכפור לו אין איסור להלוות לו בלא עדים או שטר, כיון שאין חשש שיכפור בו, וכל האיסור נאמר רק במלווה לאדם שאינו מכירו, שיש חשש שמא יכפור בו. אלא שגם חברו שסומך עליו ומכירו יש חשש נוסף, שמא ישכח הלווה ויכפור בשוגג, וגורם המלווה קללה לעצמו שיאמרו שתובע הלוואה בחינם, לכן ממדת חסידות שגם בחברו שסומך עליו ומכירו ילווה לו בעדים או שטר.
ובזה יש ליישב קושיות דברי מלכיאל וכי בא רב אשי לנסות את רבינא אם עובר באיסור לפני עיור, ועוד קשה מה רבותא של רבינא שמקיים דברי חכמים הרי העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ולמבואר אתי שפיר, שכל האיסור של לפני עיור הוא מחשש שיכפור במזיד, ורב אשי שת"ח ולא יכפור במזיד לא נאמר בו האיסור. אלא יש חשש שרב אשי טריד בגירסיה ומשתלי, ויגרום רבינא קללה לעצמו, ומדת חסידות להזהר שלא יצא עליו לעז, ובזה ניסה רב אשי את רבינא לראות אם מקפיד בחשש של דברי חכמים.
ולדברינו נמצא שדברי הערוך השולחן שהתיר להלוות לחברו שמכירו וסומך עליו, הוא רק שלא יעבור באיסור לפני עיור, אך מ"מ עדיין יש מדת חסידות שלא להלוות בלא עדים או שטר, שמא ישכח ויכפור ויגרום קללה לעצמו.
הלוואת בסכומים קטנים
נראה שבהלוואה בסכום מועט שיודע המלווה בנפשו שאם לא יחזיר הלווה לא יתבע הימנו וימחל לו את חובו, מותר להלוות בלא שטר או עדים. שכיון שגומר המלווה בדעתו למחול לו ולא לתובעו, אין את החששות של הגמרא של לפני עיור או שגורם קללה לעצמו. וסימוכין לדבר נראה להביא מדברי הגר"א על דברי השו"ע (סימן צז סעי' ד) שאם יודע המלווה שהלווה לא יהיה לו מהיכן להחזיר עדיף שלא ילווה לו מאשר שילווהו ויבוא לנוגשו ויעבור משום לא תהיה לו כנושה. וכתב הגר"א (או' ו) וצדיק חונן ונותן, ר"ל אעפ"כ נותן לו ולא אמר הפסוק צדיק מלווה, עכ"ל. ביאור דבריו שאדם שבכוונתו להלוות ולא לתת מתנה, עליו אמר המחבר שעדיף שלא ילווה מאשר שילווה ויעבור על איסור לא תהיה לו כנושה, אבל אם בשעת ההלואה דעתו שאם לא יפרע ימחל לו, לא דיבר המחבר. וה"ה בעניינינו, אם בכוונתו שאם הלווה לא יפרע לו לא יתבענו וימחל לו, ודאי אין איסור בדבר.
וכן ראיתי בספר שים שלום שמביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שסכומים קטנים מותר להלוות בלא עדים. אלא ששם קצב סכום של חמישים ש"ח, שהוא סכום שאדם מלווה בלא קושי, אך נראה שאין בזה שיעור קצוב, אלא לפי המלווה ולפי ממונו ולפי נפשו אם וכמה מסכים למחול ללווה.
