אשה שהדליקה נרות שבת – האם מותרת באיסורי דרבנן בבין השמשות?

רבני בית ההוראה
י"ד אייר ה'תשע"ט

שאלה:

האם אשה שהדליקה נרות בערב שבת מותרת באיסורי דרבנן בבין השמשות כמ”ש בסי’ רסא [כגון עירובי חצירות]. או שכבר שבת אצלה לכל דבר, ורק איש שקיבל ע”ע תוספת הותר בהן. ואם מותרת היא, מדוע נאסר עליה להתפלל מנחה אחר הדלקת נרות (משנ”ב סי’ רסג סקמ”ג), הרי איסור תפלת חול בשבת הוא דרבנן. יישר כח

תשובה:

שלום וברכה

היא בודאי אסורה במלאכות דרבנן, ובעצם אתה נוגע בשאלה זו בקושיא גדולה בביאור דבר השו”ע עצמו ואסביר:

בשו”ע בסי’ רסא סעי’  מבואר שאם אמר ברכו, אפילו שעוד היום גדול, הוא אסור בכל המלאכות גם אלו שמותרות בדרך כלל בין השמשות, ואם כן מוכח שכאשר אדם מקבל תוספת שבת הוא נאסר במלאכות, אם כן על מי מדובר שם בסעי’ א? וכי על אדם שלא מקיים מצות תוספת שבת כדינו?

על שאלה זו עמד בס’ מגלת ספר לרבי אוריאל איזנטל שם, והסביר, שבסעי’ א מדובר שם במי שרק פורש ממלאכה ולא ממש מקבל שבת גם לגבי קדושתה, לענין מצות תוספת שבת זה מספיק, אבל לא חלה עליו קדושתה לגמרי ועדיין הוא מותר במלאכות דרבנן הנזכרות שם, אבל בקבלת שבת גמורה באמירת ברכו או לצורך הענין בהדלקת נרות שנהגו לקבל שבת לגמרי, הרי הוא אסור בכל.

2 תגובות

  • במחילה, אבל זה לא נכון בעליל. המשנ”ב בסי’ רסא סקכ”ח מחלק בין קבלת שבת [תו”ש] של יחיד, ובין של ציבור. ומבואר שאע”פ שקיבל ע”ע תוספת שבת לגמרי [ולא רק שפרש ממלאכה], מותר במלאכות דרבנן הנ”ל.
    אשמח לקבל תגובה על כך.

  • רבני בית הוראה:

    אמת שמהמשנה ברורה שם נראה כביכול החלוקה היא ציבור ויחיד, אבל האמת שגם ביחיד עצמו קיים חילוק זה, אני מעתיק לך מדברי השו”ע הרבקו”א שם סעי’ ג:
    שולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון סימן רסא
    ולפי מ”ש שהטעם אינו משום תוספת אלא משום שקיבל עליו חומרת עיצומו של יום, יש לתרץ דברי הש”ע שכאן פסק להחמיר ובסי’ שצ”ג ס”ב משמע דס”ל להקל. ולפי זה אתי שפיר נמי מ”ש הט”ז שם על האוסרים דהא קתני צריך כו’, ואמאי צריך הא אפשר שיוסיף בלי קבלת עיצומו של יום, משום ששם דקדק לכתוב קיבל עליו תוספת כו’ וכאן דקדק לכתוב אחר עניית ברכו קבליה לשבת כו’, דהתם לא הזכיר כלל ברכו ולא תפלת ערבית אלא שקיבל עליו סתם תוספת שבת, כמו שמצות התורה היא להוסיף מחול (על הקדש) אף בלא תפלה, ודומיא דתוספת יום הכיפורים שהיא בקבלה בלבד עיין סי’ תקנ”ג בטור וב”י, ולהכי לא מיתסר בשבותים, דלא עדיף התוספת שהוא עשה מבין השמשות שהיא ספק כרת כמ”ש החכם צבי. ועוד שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו אף אם הוא יום כיון שהוא סמוך לחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני, ואפילו הכי התירו השבותים, כל שכן בתוספת שמקבל מדעתו. ועוד דכל המקבל תוספת אדעתא דתוספת דרחמנא קא מקבל ולא יותר. אבל כשהתחיל ערבית של שבת קיבל עליו עיצומו של יום ולא תוספת (עיין סי’ תקנ”ג דקבלה לא תליא בתוספת דהא אף בט’ באב מועלת ע”ש ט”ז ומג”א), שהרי אף להרמב”ם דלא ס”ל תוספת כלל לשבת ואפילו הכי מיתסר במלאכה אחר תפלת ערבית (ואפילו בחול חשיבא קבלת לילה שלאחריו עיין סוף סי’ ל’, ואפילו בתפלת הצבור לבדה בדאורייתא ע”ש במג”א, ועיין בתרומת הדשן סי’ רמ”ח דתפלת ערבית מיקרי קבלת עיצומו של יום ע”ש), דודאי לא פליגי אסתמא דגמרא דאמר ליה מי בדלת, וכולה סוגיא התם בברכות, וע”כ צריך לומר דכיון שמתפלל תפלה השייכת לעיצומו של יום הרי קיבל עליו עיצומו של יום (וכן הוא לשון הגמרא עירובין דיומא קבליה עליה ולא תוספתו), ולפיכך חלו עליו כל חומרותיו ולהכי מיתסר אף בשבותים. והרי אפילו בט’ באב שאין בו תוספת אם קיבל עליו אפילו תעניתו לבד נאסר בכל חומרותיו כמ”ש הב”ח וט”ז ומג”א סימן תקנ”ג:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *