קביעת מחירים על-פי התורה

הרב יהושע פפר
י"א אייר ה'תשע"ט

 

ברוב המדינות המודרניות (וגם אלו שלא) יש אלמנטים של “קביעת מחירים” – מדיניות של רגולציה ממשלתית הקובעת מחירים קבועים (בדרך כלל מחיר מקסימלי שנקבע על-ידי גוף רגולטורי). הדבר נעשה מפני סיבות שונות, ובעיקר כדי לוודא שגם בעלי אמצעים מוגבלים יוכלו לצרוך מצרכים בסיסיים – לחם, חלב, גבינה, וכדומה.

אין חדש במדיניות זו. כבר בימי הביניים, אופים באנגליה היו כפופים לרגולציית מחירים שמטרתה להגן על הלקוח. באנגליה, נחקק חוק בשנת 1266 שקובע גבול עליון למחיר של לחם, והחוק נשאר בתוקף במשך למעלה מ-600 שנה. המחיר נקבע לפי נוסחה שהוסיפה סכום למחיר המצוי של קמח, כך שעלויות האופים יכוסו. בתמורה לכך, על האופים היה לאפות ולמכור שמונים כיכרי לחם מידי יום.

הרעיון של קביעת מחירים והאפקטיביות של מדיניות זו בכלכלת השוק העלה ועדיין מעלה ויכוחים רבים בקרב כלכלנים. יש התומכים במדיניות זו בתור תיקון נצרך לשוק חופשי, ואילו אחרים דוחים אותה, ורואה בה התערבות מזיקה לתפקוד השוק שגוררת השלכות (בלתי נצפות מראש) קשות.

במאמר הנוכחי נעסוק בשאלה של קביעת מחירים לפי דין תורה. האם ההלכה מכירה בהתערבות במחירים כאמצעי לגיטימי לרגולציה כלכלית? באיזה סוג של מצרכים ראוי לקבוע מחיר מקסימום? איזה גוף אחראי על קביעת המחירים? והאם יש מקרים שבהם ההלכה דואגת שמוכרים דווקא לא יורידו מחירים? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך.

דעת חז”ל על קביעת מחירים

הגמרא (בבא בתרא פט, א) מציינת מחלוקת בנושא של רגולציה כלכלית של השוק. כל הדעות מסכימות שבית הדין המקומי מופקד על מינוי פקחים שידאגו לדיוק של מידות ומשקלות. אולם, נחלקו הדעות בשאלה של קביעת מחירים. לדעת שמואל (הנחשב בקי ומומחה בדיני ממונות) אין לבית הדין לקבוע מחירים. הרשב”ם מבאר שיש לסמוך לעניין זה על כוחות השוק: “סברא הוא דאינו צריך, דאם זה רוצה למכור ביוקר, אותו הצריך למעות יתן בזול, וילכו הלוקחין אצלו, וימכור זה בזול על כרחו”.

מנגד, דעת רמי בר חמא היא שעל בית הדין לדאוג גם לרגולציה על מחירים (הרשב”ם מבאר שהדבר נדרש כדי להתמודד עם מניפולציה לא הוגנת של רמאים). כן, אנו מוצאים בירושלמי (בבא בתרא, סוף פרק ה’) שרב מינה פקחים למידות ומשקלות בלבד, ואילו “ראש הגולה” החליט למנות פקחים גם על מחירים (ואף כלא את רב (!) כיון שהוא נמנע מלעשות כן).

איזה מחיר נחשב “הוגן” לעניין קביעת מחירים על-פי ההלכה? הגמרא (בבא בתרא צ, א) מציינת (בשם שמואל) ששיעור רווח הוגן עבור מוכרים הוא תוספת של ששית (17%) על מחיר העלות (מחיר שכולל הוצאות המוכר ועלות העבודה, מלבד המחיר שהוא משלם).

כן פסק הרמב”ם (הלכות מכירה יד, א) והשולחן ערוך (חושן משפט רלא, כ): על בית הדין למנות פקחים שיוודאו שמוכרים אינו מרוויחים יותר משיעור ששית (ולדעות אחרות, חמישית; עי’ בשולחן ערוך הרב, הפקדת שערים יז, מה). מי שלוקח רווח גבוה מכך עלול להיענש על-ידי בית הדין בכל דרך שבית הדין המקומי רואה כראוי.

רק למוצרי יסוד?

הרמב”ם והשולחן ערוך מצמצמים את ההלכה האמורה, וקובעים שהאחריות על רגולציה של מחירים תקפה רק במוצרי יסוד: דברים שיש בהם “חיי נפש”. איזה מוצרי יסוד נחשבים “חיי נפש”?

הרמב”ם מזכיר שמן ויין, וכמובן שמוצרי בסיס של לחם וחלב כלולים בקטגוריה. הפוסקים נחלקו בשאלה עד כמה ניתן להרחיב זאת. לפי כמה פוסקים, כל דברי מאכל, גם תבלינים, נכללים בהגבלה על רווח (כך עולה מדברי הבית יוסף). מנגד, רוב הפוסקים סבורים שההגבלה קיימת רק במוצרי יסוד – כאמור, לחם, שמן, יין, ואולם גם ביצים ובשר (עי’ בסמ”ע, סימן רלא, לו; ערוך השולחן רלא, כ) – אך לא לכל מוצרי מאכל.

הרמב”ם פוסק אפוא שביחס לתבלינים וכדומה, מותר למוכר להרוויח כמו שהוא רוצה (ויכול), ואי על כך הגבלה. מנגד, דעת הסמ”ע היא שגם כאשר אין הגבלה על שיעור ששית, יש בכל מוצרי מזון שיעור מירבי של 100% רווח – גם על תבלינים וכדומה.

באשר למצרכים שאינם מזון, כגון ביגוד, כלים, בושם, וכדומה, בית הדין אינם מטילים שום הגבלה על שיעור הרווח שניתן להרוויח במכירת המוצרים. ככל שאין מחיר קבוע, שלפיו ייקבע איסור אונאה (איסור על מכירת המוצרים בשיעור ששית או יותר מעל למחיר הקבוע), מותר למוכרים למכור ככל מחיר.

עם זאת, יש כמה וכמה מקרים המראים שכאשר כוחות מסוימים מעלים מחירים בצורה מלאכותית, כגון על-ידי מונופול או קרטל, חז”ל נטלו על עצמם את האחריות לשבור את המונופול ואת הקרטל, ולוודא מחירים ראויים. כן אנו מוצאים במשנה (כריתות א, ז) בקשר למחירים קנים לצורך קרבן יולדת, ביחס למכירת הדסים (סוכה לד, ב), במכירת כלים לאחר הפסח (פסחים ל, א), ועוד.

במקרים אלו, חז”ל נקטו גם באמצעים קיצוניים (כגון חרם על קניית דגים כדי לשבור קרטל שהעלה מחירים לקונים יהודיים; עי’ שו”ת צמח צדק סימן כח, ובמשנה ברורה רמב, ב) כדי לוודא מחירים סבירים.

רגולציה אפקטיבית

חשוב לציין שבית הדין יפעיל רגולציה על מחירים רק כאשר יש ציות ציבורי רחב להוראותיו של בית הדין. כאשר רק מיעוט סוחרים יצייתו להוראות בית הדין, אין כל עניין ברגולציה ציבורית, שכן המחירים של רוב המוכרים לא ישתנו.

אולם, אם רוב המוכרים יצייתו להוראות של בית הדין, ורק חלק קטן אינו מציית, בית הדין כן יבצע מדיניות של רגולציה, כי המחירים הנמוכים יותר של רוב המוכרים יחייבו גם את המיעוט לחתוך את שיעורי הרווח, ויביאו לרווחת השוק (עי’ ערוך השולחן רלא, כ).

גם כשבית הדין אינו מגביל מחירים, על מוכר פרטי לציית לכלל המגביל את שיעור הרווח לששית. אולם, כאשר יש כמה מוכרים שמוכרים במחיר גבוה יותר, אין חובה על היחיד למכור במחיר נמוך יותר מכל שאר המוכרים. כיון אין סיכוי סביר שהמתחרים יעשו כדוגמתו, הורדת המחירים על-ידי מוכר פרטי לא תועיל הרבה לצרכנים, ורק תגרום לו להפסדים משמעותיים.

אולם, גם כשאין רגולציה על מחירים, אין למוכר יהודי למכור מוצרי יסוד במחירים גבוהים יותר ממתחרים שאינם יהודים.

בהקשר הזה, בשו”ת מנחת יצחק (חלק ג, סימן קכט) נשאל הרב וייס אם יש חיוב לקנות ממוכר יהודי, גם כשמכיריו גבוהים יותר מהמתחרה שאינו יהודי. לאחר דיון בחיוב להעדיף מוכרים יהודים על-פני אינם יהודים, הרב וייס כולל בתשובה דיון על שיעור הרווחים של המוכרים היהודיים. אם המוכר היהודי קובע מחיר שמנוגד לעקרונות המחירים של ההלכה, אין חיוב לקנות עצלו. גם היום, כאשר בתי הדין אינם עוסקים ברגולציה של מחירים, עקרונות המחירים עדיין תקפים במישור האישי (אם שכאמור, אין צורך למכור במחיר נמוך מכל שאר המוכרים).

יש לציין שבהעדר רגולציה רבנית, ההלכה מכירה בסמכות של גופים רגולטוריים כאשר יש צורך בכך. הגמרא אמנם קובעת (בבא בתרא ט, א) שסמכות ציבורי מותנית בהסכמה של הסמכות הרבנית המקומית, אך כבר כתב הרב שלמה זלמן אויערבך (שו”ת מנחת שלמה חלק א, סימן פז) שכיון שבתי הדין כיום אינם עוסקים בתחום, אין צורך באישור רבני כדי לעסוק ברגולציה של מחירים.

להוריד מחירים

הדיון דלעיל עוסק בעיקר בשאלה של מחירים גבוהים מידי, והצורך להגביל את מחירי השוק. האם יש לוודא שבאותה מידה, המחירים לא יהיו “מידי נמוכים”? האם מותר למוכר או בית עסק להוריד מחירים באופן דרמטי, כך שהוא מוכר במחיר נמוך בהרבה ממתחריו? האם למתחרים יש תביעה הלכתית נגד מי שמוריד מחירים, או שמא כל מוכר יכול למכור במחיר שהוא קובע?

המשנה (בבא מציעא ס, א) מציינת מחלוקת בין התנאים בנוגע לשאלה זו. לדעת רבי יהודה, אסור למוכר להוריד מחירים מתחת למחיר הקיים של השוק. מנגד, לדעת חכמים מותר לעשות כן, ומי שמוריד מחירים אפילו “זכור לטוב”.

ההלכה לעניין זה נקבעה לפי שיטת חכמים, כמבואר ברמב”ם (מכירה יח, א) ובשולחן ערוך (חושן משפט רכח, יח): “מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו. וכן יכול למכור בזול יותר מהשער, כדי שיקנו ממנו, ואין בני השוק יכולים לעכב עליו”. נראה אפוא שאין הגלה על מכירים נמוכים.

טובת השוק

אולם, הסיפור אינו מסתיים בכך.

הגמרא דנה בשיטת חכמים: למה מותר להוריד מחירים? הגמרא מבארת (כפי שרש”י מפרש) שכיון שמוכר אחד מוריד מחירים, הדבר יוביל את בעלי המחסנים למכור את הסחורה שיש ברשותם, כך שהמחירים יגיעו לאיזון במחיר הנמוך יותר. השוק כולו, בשורה התחתונה, ירוויח מהורדת המחירים.

בשו”ת פנים מאירות (חלק ג, סימן עז; הובאו דבריו בפתחי תשובה קנו, ח) הבין מתוך דברי הגמרא שחז”ל לא דאגו לכיסים של הקונים בלבד, אלא אף לבריאות הכלכלית של המוכרים ושל כלל השוק. דווקא בשל הדאגה למתחרים, ביארה הגמרא את שיטת חכמים על-פי הנחה ששאר המוכרים לא עומדים להפסיד, כי אוגרי הסחורות ישחררו מוצרים ויגרמו להורדת מחירים כללית.

באותו כיוון, כתב בשו”ת פנים מאירות שכאשר הורדת מחירים ישפיע לרעה על השוק ועל המתחרים, אסור לעשות כן, גם כאשר קונים עומדים להרוויח מהתהליך. רווחו של הקונה, לדעתו, אינו מצדיק את הפסדו של הסוחרים.

מנגד, בשו”ת גור אריה יהודה (חושן משפט סימן כב) חלק על דברי הפנים מאירות, וסבר שלשיטת חכמים עיקר דאגתנו הוא דווקא לקונים, ולכן אין איסור על הורדת מחירים, גם על חשבון מתחרים. באשר לדברי הגמרא בביאור שיטת חכמים, לדעת שו”ת גור אריה יהודה הכוונה היא רק למה שמבואר במשנה שמי שמוריד מחירים “זכור לטוב”. אמנם הוא היטב עם קונים, אבל למה הוא “זכור לטוב”? על כן מבארת הגמרא שיש בכך תועלת לשוק כולו, הן לקונים והן למוכרים. ואולם, גם כאשר הורדת מחירים יגרום להספד המוכרים, מותר לעשות כן, כי טובת הקונים גוברת על הפסק המוכרים (עי’ גם באור שמח, בבא מציעא ס, א).

המחלוקת דלעיל מוצאת ביטוי גם במחלוקת בין הראשונים. הגמרא (בבא בתרא כב, א) קובעת שמוכרי עיר אחת יכולים לחסום את כניסתם של מתחרים מעיר אחרת: כל עיר זכאית למעין מונופול על הלקוחות המקומיים. אולם, לדעת הר”י מיגש (הובאו דבריו ברא”ש, בבא בתרא פרק, ב, סימן יב) הלכה זו מוגבלת לנסיבות שבהן מוכרי העיר השנייה אינם מציעים מחירים נמוכים יותר. אם מישהו מחוץ לעיר מבקש להיכנס לעיר כדי למכור במחירים זולים יותר, אין לבני העיר זכות למנוע טוב מהקונים בחסימת המוכר. בניגוד לשיטה זאת, לדעת הרמב”ן (הובאו דבריו בבית יוסף, חושן משפט קנו) מותר למוכרים המקומיים לחסום את מי שמגיע מחוץ לעיר, גם כשהוא מוכר במחיר זול יותר.

נדמה שמחלוקת זו, בדומה למחלוקת דלעיל, סובבת סביב שאלת תועלת הקונים מול הפסד המוכרים: לדעת הר”י מיגש, יש לדאוג בעיקר לתועלת הקונים, ולהורדת מחירים גם על חשבונם של המוכרים המקומיים. לדעת הרמב”ן, יש לחשוש להפסד המוכרים, לצד תועלת הקונים.

פסיקת להלכה

פוסקים רבים מצדדים בדעת שו”ת גור אריה יהודה: המטרה העיקרית של חז”ל היא דאגה לקונים, ומותר אפוא להוריד מחירים גם על חשבונם של מוכרים (עי’ בשו”ת בית אפרים סימנים כו-כח; שו”ת דברי חיים סימן יח; לחם רב סימן רטז; ואחרים).

מנגד, בערוך השולחן (חושן משפט רכח, יד) כתב שאין להוריד מחירים אלא באופן שהדבר יביא תועלת לשוק כולו. כאשר הורדת מחירים לא תזכה להורדת מחיר על-ידי היצרן, כך ש”גם האחרים ימכרו בזול ומתוך זה ימכרו בעלי האוצרות בזול”, הדבר מותר. מנגד, “לזלזל במכירת סחורה איסור גמור הוא, ומתוך כך מקולקל דרך המסחר ומאבדין מעות אחרים”. לפי דברי הערוך השולחן, עולה שמותר למוכר להציע מחיר מוזל, או מחיר מבצע מזדמן, כאשר הדבר נמצא בתוך מסגרת כללים מוכרים ורגילים של שוק תחרותי, וגם אחרים יכולים לנקוט באמצעים דומים. מנגד, כאשר אחרים אינם יכולים להתחרות באמצעים שננקטו, באופן שהם עשויים לפשוט את הרגל, אין הדבר מותר.

גישה זו דומה לעיקרון המבואר בספר אמרי אמת (חושן משפט עד), לפיו אין היתר להוריד מחירים אלא כאשר אחרים לא יפשטו משום כך את הרגל (כגון הורדת מחירים מתחת למחיר העלות). הוראה זו מבוססת על יסודו של האביאסף (מובא בשו”ת הרמ”א, סימן י), לפיו אמנם התחרות מותרת (ומבורכת), אך אסור להתחרות באופן שגורם לאחרים לפשוט את הרגל. הסכמת הפוסקים היא כדעת האביאסף (עי’ בית אפרים, שם; שו”ת חת”ם סופר, חושן משפט סימנים סא, עט).

על אותו המשקל, פסק בשו”ת שואל ומשיב (א, א, כ) שאסור להוריד מחירים בצורה מלאכותית, כגון על-ידי התחמקות מתשלום מיסים, קנייה בכמויות אדירות, וכדומה, שכן הדבר אינו מאפשר תחרות הוגנת.

לסיכום, ראוי לציין את דברי הערוך הושלחן (חושן משפט רלא, כ), שכתב כי “במדינתנו יש לצעוק להיפך על החנונים המזלזלים במקחים בכל מיני סחורות, ועל-ידי זה רבה הקלקול מהמסחר והעניות”. הוא מדגיש שמותר אפילו להרוויח עד לששית על מוצרי יסוד – קל וחומר על מוצרים אחרים.

דעת הקהל לעתים קרובות מוטית על-ידי הרצון (המובן מאד) להורדת מחירים לכדי מינימום. ואולם, עלינו לזכור שהורדת מחירים בצורה מלאכותית, למטה ממחיר השוק, יכולה לגרום לנזק רב – אם למוכרים בטווח הקצר, ואם לכולם בטווח הארוך (כאשר מוכרים פושטים את הרגל, או מצמצמים עלויות בדרכים שמזיקות לקונים). שינויים קלים ממחיר השוק אפקטיביים, לעתים, בתור כלי רגולטורי שמשמש לכמה מטרות; שינויים משמעותיים הם כמעט תמיד מתכון לנזק כלכלי עמוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *