הכשרת מנגל חשמלי

רבני בית ההוראה
ט' ניסן ה'תשע"ט

שאלה:

יש לי מנגל חשמלי חדש שקניתי עבור צליית כבד, האם מותר להשתמש בו לכל דבר אחר, כגון כנפיים בשר וכו׳? תודה מראש ויישר כח.

תשובה:

הרשת והשיפוד אם יש,  טעונים הכשרה לכתחילה, וההכשרה תהיה על ידי ניקוי וליבון באש במנגל עד שיתאדם.

מקורות:

רשת ושפוד שנצלה בהם הכבד, סכין שהפך בו את הכבד

כתב הרשב”א (תוה”ב שם): “לענין שפוד שלנו שצולין בו בשר, כתב הראב”ד ז”ל, שהשפוד אסור. דכי חיימא בישרא, דייב דמא ובלע שפודא, בין מתותי בשרא בין מאבראי, דהא שפוד של מתכת חם כולו… ולפיכך אסור לנער את הקדירה בשפוד, וכן אסור להפך בו בשר שבמחבת, שהשפוד בולע מן הדם, וכשמשים אותו בקדירה או במחבת, פולט הדם בתוכו, וכן היה אוסר מורי הרב ר’ יונה ז”ל”.

אבל הרא”ש (חולין פ”ח סי’ ל”ו) כתב: “השפוד אינו נאסר, דנורא מישב שייב כל הדם, ואין מניחו להבלע בשפוד”.

וכתב הטור (שם סי’ ע”ו): “כתב בספר המצות, שאסור לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח, כל זמן שאינו נצלה כל צרכו, מפני דם שבו, שנבלע בסכין. והרשב”א אסר השפוד… וא”א הרא”ש ז”ל כתב, שהשפוד מותר, דנורא משאב שאיב, ואינו מניחו לבלוע הדם. ולפי זה הוא הדין דסכין נמי מותר”.

מפרש הב”י (שם): “מה שכתב רבינו – ולפי זה הוא הדין דסכין נמי מותר, לכאורה נראה דאיכא לדחויי, דהא לא שייך למימר – נורא מישאב שאיב, אלא בשפוד שמניחין אותו סמוך לאש, כל זמן שהבשר נצלה. אבל סכין שחותכין בו בשר שלא נגמרה צלייתו, מה עניינו אחר כך אצל האש, דנימא ביה נורא מישאב שאיב. אך המדקדק בלשון הרא”ש יבין, דשפיר דייק רבינו. דהא טעמא דיהיב הרא”ש להיתר השפוד הוי משום דנורא שאיב כל הדם, ואין מניחו ליבלע בשפוד. דמאחר שלימדנו שהאור מושך הדם אליו ואינו מניחו ליבלע בשפוד, אף אנו נאמר, דאין מניחו ליבלע בסכין, דמה לי שפוד מה לי סכין. טבע האור גורם, כשמתחיל לחמם הבשר, שהוא מושך הדם אליו, בענין שאינו נבלע בשום דבר הסמוך לו. וכן עמא דבר להתיר בין בשפוד בין בסכין”.

ע”פ זה נפסק בש”ע (שו”ע שם סי’ ע”ו סעי’ ד’): “יש מי שאוסר לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח, כל זמן שאינו נצלה כל צרכו, מפני דם שנבלע בסכין. ויש מי שאוסר השפוד שצלו בו בשר בלא מליחה… ויש מתירין בכל זה, וכן המנהג להתיר”. והרמ”א הגיה: “ואנו נזהרין לכתחלה, ומתירין בדיעבד”. והט”ז (שם ס”ק י’) כתב: “אכן רש”ל פרק כל הבשר (ים של שלמה חולין פ”ח סי’ נ”ז) אוסר השפוד אפילו דיעבד, מטעם שאין לומר בשפוד, כבולעו כך פולטו (לשון היש”ש שם: “דלא אמרינן הכי אלא גבי בשר, כמו מולייתא, שהרי ככ”פ לא אמרינן בכל דוכתא, כי אם לענין דם ובשעת צלייה. ומאי טעמא לא אמרינן בכל דוכתי, אלא שאין אנו מדמין, לפי שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים). ובמקום שאין הפסד מרובה, יש לחוש לדבריו”.

וכתב הדרכי תשובה (שם ס”ק ל”ח): “בספר ברית מלח נשאל אודות חצובה שמניחין עליו בשר לצלות, אם דינו שוה לשפוד שנזהרין לכתחילה לדידן וצריך הכשר ליבון או הגעלה, וגם אסור לשהות עליו הצלי, לאחר שהוסר מהאש, או לאו… וסיים וז”ל, כדי לצאת כל הספקות, נכון שלא להשהות הצלי עליו, לאחר שהוסר מן האש, והכלי עצמו צריך הכשר ליבון קצת. וכן עמא דבר, דבתר שצלו עליו, מהפכין הכלי ומניחין תוך האש ללבנו קצת, ונכון הוא, עכ”ל”.

אבל ביד יהודה (שם בקצר סס”ק כ”ו) סיים: “וכעת כמדומה שאין המנהג כלל ללבן השפוד”.

שלא לשהות הכבד על השפוד

כתב הרשב”א (תוה”ב ב”ד ש”ד): “לענין שפוד שלנו שצולין בו בשר, כתב הראב”ד ז”ל, שהשפוד אסור. דכי חיימא בישרא, דייב דמא ובלע שפודא, בין מתותי בשרא בין מאבראי, דהא שפוד של מתכת חם כולו. וכתב הוא ז”ל, ולפיכך אין אדם רשאי להשהות הצלי על גב השפוד ואפילו רגע אחד, אלא תכף שמוציאו מן האור, שולף הבשר מעל השפוד, ועד שהוא זב ופולט, אינו בולע. דאי שביק ליה עילויי שפודא, הדר בלע בישרא מיניה, דהא חמימי נינהו”.

והרא”ה (בבדה”ב שם) השיג עליו: “ואני אומר, לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ומוטב לחכמים שיאסרו צלי, ולא להביא מכשולות אלו, ודברים שאין אדם יכול להביא עליה. הגע עצמך, שיהא הצלי חביב עליו, שיהא צלוי ביותר עד שיתייבש, א”כ בזה לאלתר שיסלקוהו מן האור נאסר, שאין בהם אותו טעם שיהא הוא אומר, שבעוד שהוא זב ופולט, אינו בולע מן השפוד, שהרי זה כבר כלתה פליטתו. אלא כיון דקיימא לן, דם שבשלו אינו עובר עליו, והדם כיון דנתחמם חשיב מבושל, כדמשמע במנחות, ואין צריך לומר אותו שבשפוד, שמתחמם ע”י האור, וקיימא לן נורא משאב שאיב ודמא משרג שריג, אנו רואין כאילו כל הדם שנפלט מן השפוד, כאילו כלו [נדצ”ל – כלה] לאלתר באור ע”י האור, שדקדוקים אלו אין להם שיעור, ואין אדם יכול לעמוד עליהם”.

והרמב”ן (חידושי הרמב”ן חולין קי”ב ע”א) כתב: “שאל הרב ז”ל, למה השפוד אינו נאסר, דהא מכי חיימא בשרא מידב דאיב דמא עליה, והוא חם הוא, דשפוד של מתכת חם מקצתו חם כולו, וכי גמיר בשרא למטוייה ושביק ליה, לתסר נמי בשרא. ואיכא למימר, כבולעו כך פולטו, כדאמרינן במולייתא (פסחים ע”ד א’), כך נראה לי”.

ע”פ זה נפסק בש”ע (סי’ ע”ו סעי’ ד’): “יש מי שהורה שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש, לאחר שפסק הבשר מלזוב, שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו. ויש מתירין… וכן המנהג להתיר”. והרמ”א הגיה: “ואנו נזהרין לכתחלה, ומתירין בדיעבד”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *