צער, כאב וסבל בקיום מצוות ליל הסדר

הרב יהושע פפר
כ"ח אדר ב' ה'תשע"ט

 

ליל הסדר המתקרב ובא מעניק לנו הזדמנות לדון בנושא הרלוונטי לאורך השנה כולה, אך שעולה לדיון בפרט ביחס למצוות ליל הסדר. השאלה היא עד כמה אדם צריך להקריב ולהתאמץ כדי לקיים את מצוות הלילה.

לחבר ילדות היה ריטואל ייחודי בליל הסדר. מידי שנה בשנה, כאשר הגיע לנקודת זמן שבין “הלל” לבין “נרצה”, הוא היה מקיא. אמו התבדחה שככל הנראה כתוב אצלו שורה נוספת בהגדה של פסח: “כאן צריך להקיא!”.

משגדל, הבין הנער שריטואל ההקאות לא רק שאינו נעים, אלא שאף מהווה שאלה הלכתית: עד כמה שאכילתו גורמת לו להקיא, ייתכן שכל אכילותיו הן “אכילה גסה”, ובכך לא קיים כלל את מצוות הלילה! לשנה הבאה, הקטין את שיעוריו משמעותית, והשורה הנסתרת נמחקה מההגדה של פסח.

ישנם אנשים שאפילו כמויות “רגילות” של מצה, של יין (או מיץ ענבים) או של חסה, גורמת לחולי, לסבל ולעינוי. כיצד על אנשים אלו לנהוג בליל הסדר? מה יעשה אדם השונא יין? איך ינהג אדם שאינו מסוגל לעכל את המרור? בשאלות אלו, בין היתר, נדון בהמשך המאמר.

שתיית ד’ כוסות במקום צער

במסכת נדרים (מט, ב) מסופר על רבי יהודה ששתיית ארבעה כוסות יין של ליל הסדר גרמה לו לכאב בראשו מן הפסח ועד חג השבועות.

על פי סיפור זה פסק הרשב”א (ח”א, סימן רלח) שגם מי ששונא יין, או ששתיית היין מזיקה לו, חייב בשתיית ד’ כוסות. כמו כן הביא הרשב”א את דברי הירושלמי (פסחים פרק י, הלכה א) על רבי יונה, שאף הוא היה “חזיק ברישיה” מן הפסח ועד העצרת בשל שתיית ד’ כוסות יין.

דברים הם היסוד לפסיקת השו”ע (או”ח תעב, י): “מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות”.

אולם, לא נתבאר בדברי ה’שולחן ערוך’ ומקורותיו מהו שיעור הנזק והסבל שצריך כדי לקיים את מצות שתיית ד’ כוסות (ושאר מצוות): האם חל חיוב לשתותם גם אם כתוצאה מכך יפול למשכב, או שיסבול בשל כך נזק בלתי הפיך?

בשאלה זו אנו מוצאים ב’משנה ברורה’ (סי’ תעב, ס”ק לה) שכתב על דברי השו”ע: “מפני שמזיקו, רצונו לומר שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה, ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה”. בשער הציון (ס”ק נב) הוסיף בטעם הדבר: “דאין זה דרך חירות”.

מפורש בדברי ה’משנה ברורה’ שאמנם חייב אדם לקיים מצוות ד’ כוסות גם במצב שייגרם לו צער וכאב, אבל אין חובה לעשות כן במקום שייפול ומשכב. אולם, בטעם הדבר ביאר שהוא מפני ש”אין זה דרך חירות”, דהיינו טעם פנימי הנוגע אך למצוות ארבע כוסות. מכאן משמע שבנוגע לשאר מצוות, שאינן תלויות ב”דרך חירות”, חובת המצוות תחול אפילו במקום שקיומה תגרום לאדם ליפול למשכב.

ד’ כוסות של יין או של מיץ ענבים

כיון שהזכרנו את הנושא של ארבעת הכוסות, מן הראוי לדון בקצרה בעניין צדדי אך קשור של שתיית מיץ ענבים לארבעת הכוסות. רבים אינם מחבבים יין; למרות שיש אנשים שרגישים לסוכר שבמיץ ענבים, אין הרבה שאינם מחבבים את המשקה. האם מותר לשתותו לארבעת הכוסות?

בימים קדומים יין היה עשוי חזק ביותר, והיה מעורבב עם מים קודם השתייה. הגמרא (פסחים קח, ב) דנה במעמדו של יין שלא נתערב בו מים: “אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה. שתאן חי יצא … אמר רבא ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא”.

הראשונים דנים בכוונת החיוב של “חירות” של ארבעת הכוסות. לדעת התוספות אין הבדל משמעותי בין ארבעת הכוסות לבין שאר מצוות שלוקחים בהם כוס של יין, כגון קידוש, ברית מילה, שבע ברכות, וכך הלאה. העניין של “חירות”, לפי דעה זו, הוא רק שהיין יהיה מעורב יפה – יין שבני חורין היו שותים.

לאור הבנה זו, מיץ ענבים מהווה אלטרנטיבה סבירה ליין, כמו שהוא כשר לשאר “כוס של מצווה”.

מנגד, הרמב”ם (חמץ ומצה ז, יא) סבור שיש מצווה מיוחדת של “חירות” ביחס לשתיית ארבעת הכוסות: “ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה, הכל לפי היין ולפי דעת השותה, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג, יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות. שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת, יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבעה כוסות”.

מבואר בדברי הרמב”ם שישנה חובה נפרדת של “חירות” המתקיימת בארבעת הכוסות. לאור הבנה זו, פסק הרב משה פיינשטיין (הגדת קול דודי ג, ח) שיש להקפיד על שתיית יין גם אם אדם אינו מחבב יין (או שונא יין), וגם אם ייגרם בכך כאב ראש. החובה של “חירות” מתקיימת ביין בלבד.

אולם, רבים מבין פוסקי זמנינו כתבו שאדם ששונא יין, או שיין גורם לו סחרחורות או כאבי ראש (או חולי אחר), מותר לו לשתות מיץ ענבים. בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב, סימן רמג) כתב שהרב מבריסק והרב מטשבין שתו מיץ ענבים לקיום המצווה, וכך מסופר על ה’חזון איש’ (סידור פסח כהלכתו ב, ג, הערה כה; עי’ חזון עובדיה עמ’ קכה).

יש שכותבים שעדיף שמי שאינו מחבב יין דווקא יימנע משתיית יין, כיון שאין שתייתו “דרך חירות” (שערים מצוינים בהלכה קיח, א). כך נוקטים על-פי דברי הרמב”ם וה’שולחן ערוך הרב’ (רעב, יז) ששתיית ארבעת הכוסות צריכה להיות “ערבה”.

אופציה סבירה היא שתיית “יין קל”, שאינו מכביד על השותה כמו יין רגיל. אופציה אחרת היא לערב יין עם מיץ ענבים, כאשר הצורה האופטימאלית היא שיהיה בתערובת שיעור שלם של יין (עי’ ‘הלילה הזה’ עמ’ 9, בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל). יש לציין שגדולי הפוסקים שהיו לוקחים בעצמם מיץ ענבים לארבעת הכוסות לא היו במיטב בריאותם, ועבור אנשים בריאים יין הוא בהחלט האופציה הטובה ביותר.

אכילת מרור במקום צער וחולי

האם חייב אדם לאכול מרור גם במקום שאכילה זו תגרום לו לחולי?

בשו”ת בנין שלמה (סימן מז) הביא את דברי שו”ת בשמים ראש (סימן צד), לפיהם אין חיוב לאכול מרור בתנאים אלו. בשו”ת בנין שלמה דחה את טעמיו (מדין “מצטער” כמצוות סוכה ומדין “עוסק במצווה” באדם שעוסק בשמירה על בריאותו), אך מסכים שלהלכה ייתכן שאין לחייב מי שאכילת מרור מזיקתו לאכול מרור.

הסיבה לכך היא שכן “אינו מחויב להכניס עצמו בחולי וצער הגוף בשביל מצות עשה, ואף דלא יגיע סכנה מזה, מהא דמבואר בשו”ע (או”ח סימן תרנו) שאינו מחויב ליתן כל ממונו בשביל מצות עשה – ואפשר דיש ללמוד מזה דהוא הדין דאינו מחויב להכניס עמנו בצער וחולי בשביל מצות עשה, דהא צער הגוף וחולי עדיפי לאינשי מממונא, ואם כן הדבר נלמד במכל שכן”.

יש לציין שלא רק שאין האדם חייב לתת את כל ממונו לשם קיום מצוות, אלא שאין חובה לשלם יותר מחמישית ממונו לשם כך. ואולם, יש מקום לאבחן בין חולי לבין חולי ובין צער לבין צער, שכן לא כל צער “שווה” חמישית ממונו של אדם.

דעת ה’משנה ברורה’ בדין אכילת מרור

גם ה’משנה ברורה’ (סי’ תעג, ס”ק מג) הכריע כי חולה שאינו מסוגל לאכול מרור בגלל בריאותו הרופפת אינו מחויב לדחוק עצמו כדי לקיים את המצווה באכילת כזית מרור, אלא יאכל מעט מרור ‘זכר’ לקיום המצווה, ולא יברך על אכילה זו.

בכך לכאורה סתר המשנ”ב את משנתו הנ”ל במצוות ד’ כוסות, שם מבואר שגם אדם שיפול למשכב אינו פטור אלא מפני שאין שתייה זו דרך חירות, ואילו בנוגע למרור מבואר שאדם פטור במקום חולי גם בכל המצוות.

גם באופן שאין האכילה מזיקתו, אלא רק גורמת לו צער, משמע מדברי ה’משנה ברורה’ (שער הציון שם) שאין חיוב גמור לאכלו, אלא ש”ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו כדי לקיים מצות חז”ל”.

ייתכן להציע שאכילת מרור שונה בהלכה זו משאר מצוות, כי ייתכן שאדם מקיים מצוות אכילת מרור אפילו בפחות משיעור כזית, כמו שכתב ב’תרומת הדשן’ (סימן רמה, בדעת הרא”ש) שדין אכילת כזית במרור אינו אלא בשביל ברכת המצווה, ואילו עצם המצווה מתקיימת אפילו בפחות משיעור כזית. אלא שמסתימת דברי ה’משנה ברורה’ לא משמע כן, ומסתבר יותר שמצוות ד’ כוסות שונה מכל המצוות, כמו שאמרו חז”ל שחייב אדם אפילו לחזר על הפתחים כדי לקיימה.

לעומת דעות אלו, בשו”ת מהר”ם שיק (סימן רס) כתב שרק אם אכילת המרור תביא את האדם לכלל סכנה נפטר מאכילתו, ואילו באופן שהאכילה תגרום לחולי שאין בו סכנה בלבד, יש חיוב לאוכלו. ואולם, בשו”ת בנין שלמה (שמייצג את דעת רוב הפוסקים) כתב שלא רק שאין חיוב לאכול מרור במקום חולי, אלא שבמקום שייגרם חולי אסור לאדם לקיים את המצווה.

מצוות דרבנן ודאורייתא

בנוגע לדינים דרבנן, אנו מוצאים בגמרא (כתובות ס, א) שמותר לאדם שגונח מרוב כאבו לינוק חלב עיזים בשבת, למרות שיש בכך איסור ‘מפרק’. הגמרא מסבירה את סיבת הדבר שכן מדובר באיסור דרבנן – מפרק כלאחר יד – ובמקום צער לא גזרו רבנן.

כיון שלמדנו שבמקום צער לא גזרו רבנן איסורים דרבנן, הרי שקל וחומר שאדם פטור מלקיים מצוות דרבנן במקום צער, ולכאורה צ”ע אפוא על כל הדיון הנ”ל בנוגע לקיום מצוות דרבנן במקום חשש צער וחולי.

אך באמת אנו מוצאים ב’בית יוסף’ (יו”ד סימן קכג) ששאר איסורים דרבנן לא הותרו במקום צער וחולי, כגון בנוגע לאיסור סתם יינם (שם) שאין להתירו לחולה שאין בו סכנה. ייתכן אפוא שאין ללמוד את מה שהתירו איסור אחד לשאר איסורים דרבנן, ועוד ייתכן שאין לדמות צער זה לחברו, כמו שכתב בשו”ת חות יאיר (סימן קסד) שדין זה איננו “כעיר פרוצה אין חומה”, ואין להתיר אלא בצער קשה וגדול (על דרך “גונח יונק”) ולא בכל צער וחולי.

לפי דרך זו ברור שצריכים אנו לבוא להיתרים מיוחדים בנוגע לקיום מצוות דרבנן במקום חשש חולי וצער, שכן אין ללמוד מדברי הגמרא הנ”ל לכל דינים דרבנן.

הרמ”א (יו”ד סימן קנה, ג, לפי הדעה הראשונה) מביא דעה לפיה יש היתר רחב יותר באיסורים דרבנן במקום צער וחולי, וכתב שיש להתיר להתרפאות באיסורים דרבנן גם לחולה שאין בו סכנה, אבל עיי”ש ב’פתחי תשובה’ (ס”ק ח) שגם לפי דעה זו הרי שלא הותרו האיסורים לגמרי (מותר להתרפאות בהם אבל לא לאוכלם ממש), ועדיין יש לחלק בנוגע לקיום מצוות דרבנן.

סכנת אבר וחולי לעניין מצוות התורה

למדנו אפוא שלפי כמה דעות ניתן לפטור אדם מקיום מצווה – לכל הפחות מצווה דרבנן – בשל חשש חולי שאין בו סכנה, אך יש שחלקו וסברו שאין לפטור אדם בכך, וחייב לקיים את המצווה למרות שהיא תגרום לו ליפול למשכב.

מנגד, מדברי הגמרא בעניין שתיית ד’ כוסות למדנו שחשש לכאבים בלבד לא מהווה סיבה לפטור מן המצווה, ואדם חייב לקיים את המצווה גם במקום שייגרמו לו כאבים.

אך בנוגע לחשש של סכנת אבר יש להוכיח מדברי הגמרא (יבמות עב, א) שבוודאי אין חובה לסכן אבר לצורך קיום מצווה. הגמרא מביאה את דעת ר’ יהודה לפיה ‘משוך’ [משוך בערלתו] פטור ממצוות מילה, מפני שסכנה היא שמא יעשה עצמו כרות שפכה.

מבואר לכאורה בכך שאין חובת מילה עומדת במקום חשש לסכנת אבר – אלא שאולי יש לדחות שחשש כרות שפחה חמור אף מחשש סכנת אבר (שכן יש בכך פסול קהל ואיסור) – למרות שמדובר במצב שאין בו סכנת נפשות.

ראיה זו תומכת בדברי ה’בנין שלמה’ שכבר הבאנו, שכתב שאין אדם חייב להכניס עצמו למצב של חולי כדי לקיים את המצווה – אפילו מצווה דאורייתא. על דרך זו מבואר גם ב’ברכי יוסף’ (תרמ, ה). ועי’ גם ב’אשל אברהם’ (תניינא, או”ח תרנו, א) שכתב שיש לאמוד אם מוכן האדם לשלם חומש נכסיו כדי להציל את עצמו מן החולי.

אולם, יש מקום לחלק בין חולי זמני לבין חולי כרוני וקבוע שהוא על דרך סכנת אבר. חילוק זה עולה מתוך דברי הש”ך (יו”ד קנז, ס”ק ג), שהעלה צד שיש לדמות סכנת אבר לחשש בנפש, ואפילו במקום איסור לא תעשה אין אדם חייב לסכן אבר מאברי הגוף – ונטה בשאלה זו לקולא. ברי שלא ניתן להקל במידה דומה במקום שיש חשש לחולי בלבד, ומכאן מתברר חילוק בין סכנת אבר לבין סכנת חולי.

על דרך זו כתב הג”ר אשר וייס (מנחת אשר, ויקרא סימן לט): “לגבי סכנת אבר או כל נזק רפואי שאין לו מזור ועלול להיות בלתי הפיך, ודאי אינו חייב לחלות לקיים מצות עשה. ואפשר דאף חטא יש בזה, דאין האדם רשאי לחבול בעצמו. אבל בצער בעלמא ואף חולי קל בר חלוף, מידת חסידות יש, ולפעמים אף חיוב, להצטער כדי לקיים מצוה”.

כן יש לחלק עוד שמקרה של עשיית האדם לכרות שפכה שונה.

 

יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות ליל הסדר, וכן את כל מצווה התורה, מתוך בריאות ומתוך שמחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *