איסור אונאת הגר

רבני בית ההוראה
23 Adar II 5779

שאלה:

מה פרטי איסור הונאת הגר בתימצות תודה

תשובה:

שלום וברכה

אעתיק לך מספר משנת הגר של הרב משה קליין שליט”א שהיתה בעריכתי, פרק י”ד:

 

מק”ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים” (דברים י יט). וכתב החינוך (מצוה תלא): “שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר (דברים י יט) ‘ואהבתם את הגר כי גרים הייתם’. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ‘ואהבת לרעך’ (מצוה רמג), שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוחדת לו באהבתו”, ע”כ. בכלל מצוה זו איסור אונאת הגר והזהירות המיוחדת שלא ללוחצו בעניני ממון. ושורשם, “כי גרים הייתם בארץ מצרים”, אף אנו בני גרים, ואין בינינו לבין הגר ולא כלום.

 

אכן, כמה חילוקים מצינו בין ישראל לגר בדיני היוחסין, כמו דמצינו שהכהן אסור בגיורת, והגר מותר בממזרת, ועוד, טעם הדברים ופרטי הדינים בזה יתבארו להלן.

 

א. מצוה עשה מיוחדת נצטוונו על אהבת הגר, יתר[1] על חובתנו לאהוב כל איש מישראל[2], שנאמר[3]: “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים”[4]. ויש לכל איש ישראל ליתן ליבו לאהבה הגדולה[5] שאוהב הקב”ה את הגרים, שנאמר (דברים ו יח): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה”[6].

ב. יש שכתב, שמצות אהבת הגר חלה מיד בשעה שמגלה דעתו ורצונו שחפץ להסתופף תחת כנפי השכינה[7], ולא רק לאחר שנשלם הליך גרותו, לפיכך יש לסייעו בכל הדרוש לו כבר בעת שעוסק בהליכי הגיור.

ג. מלבד חובה זו האמורה בה נצטווינו לאהוב את הגרים, הוזהרנו בכמה מקומות בתורה על אונאתם של גרים[8], שעוון פלילי וחמור הוא עד למאוד[9]. ויש שנקטו, שאיסור זה נוהג לא רק בגר הנוהג בדרכי התורה ומצוותיה, אלא אפילו בזה שכבר פרק עולה מעל צוארו. (וחמור הוא בזה מאיסור אונאת ישראל שאינו נוהג אלא במי שעמך בשמירת התורה והמצוות, וכמו שנאמר: לא תונו איש את עמיתו, שכן לענין איסור אונאת הגר לא חילק הכתוב, וכל הגרים בכלל[10]).

ד. חובה מיוחדת מוטלת על כל איש ישראל לדאוג לצרכי יום טוב עבור הגר, וכמו שמחוייב לדאוג לכך עבור יתום ואלמנה[11].

ה. אף שהזהירה תורה פעמים רבות על אהבת הגר והחובה לדאוג לצרכיו כראוי, אם נזדמן לאדם לגמול חסד עם שני עניים אחד ישראל והשני גר, יש לו להקדים את הישראל על הגר[12].

ו. מצוה זו של אהבת הגר ואיסור אונאתם נוהגת גם בבני הגרים, אף שהיתה הורתם ולידתם בקדושה[13].

 

איסור “לא תהיה לו כנושה” בגר

ז. כשם שהזהירה תורה על אונאת הגר ואהבתו, כך הזהירה תורה למלוה שהלוה מעות לגר שלא ילחצנו להשיב לו מעותיו[14]. ונחלקו האחרונים, האם דברים אלו אמורים רק בגר עני שאין לו להשיב או שמא גם בעשיר[15]



[1] וז”ל הרמב”ם (הל’ דעות פ”ו הל’ ד): “אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ‘ואהבתם את הגר’, ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת עצמו, שנאמר: ‘ואהבת את ה’ אלהיך’, הקב”ה עצמו אוהב גרים שנאמר ‘ואוהב גר'”.

(מדברי הרמב”ם אלו יש שלמדו, שגדר מצות אהבת הגר חלוקה ביסודה ממצות “ואהבת לרעך כמוך” שנצטווינו בה כלפי כל איש ישראל. שכן מצות אהבת הרעים ענינה שנגמול חסד זה עם זה כפי יכולתנו, וכמו שאמרו “דסני עלך לחברך לא תעביד”, ואין זה עניין לאהבה בלב בלבד, משא”כ מצות אהבת הגר שהושוותה למצות אהבת ה’ ענינה לכאורה הוא עצם האהבה המסורה ללב. אמנם מדברי החינוך המובא להלן מוכח שאין הדבר כן, ולדבריו גדר מצוה זו שווה לגמרי למצות “ואהבת לרעך כמוך” האמורה בישראל. ובאמת מקרא מלא דיבר הכתוב (דברים י יח): “ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה”, הרי שאהבתם ענינה לגמול עמהם חסד כפי היכולת).

[2] ז”ל החינוך (מצוה תלא): “שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר (דברים י יט) ‘ואהבתם את הגר כי גרים הייתם’. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ‘ואהבת לרעך’ (מצוה רמג), שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוחדת לו באהבתו”.

הנה נתבאר בדבריו, שעיקר כוונת התורה בחזרתה על ציווי זה פעמים רבות הוא להרבות בחובת אהבתו יותר מאהבת שאר ישראל, וכן נראה מלשון המבי”ט (אגרת דרך ה’ נעילת שערים פ”א אות ט), וז”ל: “והוסיף בו אהבה על אהבת רעים בהשגחתו עליו בצרכו ובתיקונו”. 

במשנ”ב (סי’ קנו ס”ק ד) כתב “אהבת הגר שנתגייר בזמן הבית”. והדבר צ”ב דמשמע שרק בגר שנתגייר בזמן הבית נצטוונו על אהבתו. וכנראה כתב כן מחמת הצנזור, ועיין מש”כ בזה בס’ מגיד משנה עה”ת (פ’ עקב).

[3] דברים (י יט).

[4] מצוה זו אמורה דוקא בגר גמור ולא בגר תושב, וע”ע במנחת חינוך שם, שדן בדין עבד כנעני לענין זה.

[5] בס’ יערות דבש (דרוש א, ביאור ברכת על הצדיקים) כתב: “בברכת על הצדיקים יתפלל ביחוד על גרי הצדק, וישים ליבו לאהוב אותו כנפשו, ולקיים מצות ואהבתם את הגר, ומכל שכן בזמן הזה שאנו בתכלית השפלות ושחים עד לעפר, כמעט לא נשאר בנו עוד רוח חיוני, ורשעים בתכלית הרוממות, והוא הכיר האמת, הרי זה ממש מעשה אברהם אבינו שהכיר ה’ בתוך עולם חשוך והאיר ממזרח צדק, ואף הוא כמוהו, הלא חיוב עלינו לאהבו ולנשק רמיסת רגלו, והמרבה לאהוב הגר אוהב ה’ ותורתו, כי אהבתו לגר תלוי באהבת המקום ותורתו, כי הלא זה סיבת אהבתו”, עכ”ל.

[6] ולהיות שהזהירה תורה פעמים רבות על אהבת הגרים ואיסור אונאתם, ראיתי להרחיב מעט היריעה ולהעתיק לשונות חז”ל בדבר מעלת הגרים ושורשם:

 

כבוד הגרים ומעלתם שווה למעלת שאר ישראל

וז”ל התנא במסכת גרים (פרק ד הל’ ב – ה): “חביבין הגרים שבכל מקום הכתוב מכנה אותן כישראל, שנאמר ואתה ישראל עבדי יעקב וגו’. נאמר אהבה בישראל, שנאמר אהבתי אתכם אמר ה’, ונאמר אהבה בגרים, שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. נקראו ישראל עבדים, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, ונקראו גרים עבדים, שנאמר להיות לו לעבדים. נאמר רצון בישראל, שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה’, ונאמר רצון בגרים, שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. נאמר שמירה בישראל, שנאמר ה’ שומרך ה’ צלך על יד ימינך, ונאמר שמירה בגרים, שנאמר ה’ שומר את גרים. נאמר שירות בישראל, שנאמר ואתם כהני ה’ תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם, ונאמר שירות בגרים, שנאמר ובני הנכר הנלוים על ה’ לשרתו.

 

מסירות נפשם במעשה המילה

חביבין הגרים שלא מל אברהם אבינו לא בן עשרים ולא בן שלשים אלא בן תשעים ותשע שנה, שאילו מל אברהם בן עשרים או בן שלשים לא היה גר שנתגייר מן עשרים שנה ומעלה או מן שלשים שנה ומעלה, אלא שהקדוש ברוך הוא היה ממשמש עמו ובא עד שהגיע לתשעים ותשע שנה, שלא לנעול דלת בפני הגרים, ולתת ימים לשבים, ולהרבות שכר לעושי רצונו, שנאמר ה’ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

אברהם אבינו קרא עצמו גר, שנאמר גר ותושב אנכי עמכם. דוד מלך ישראל קרא עצמו גר, שנאמר כי גר אנכי עמך, וכן הוא אומר כי גרים אנחנו לפניך.

 

חביבות א”י על שהיא מכשרת גרים

חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת הגרים. האומר בארץ ישראל גר אני, מקבלין אותו מיד, ובחוצה לארץ אין מקבלין אותו אלא אם כן היו עדיו עמו. חביבה ארץ ישראל שהיא מכפרת על עונות ועל פשעים, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. וכן אתה מוצא בארבע כתות העומדות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר זה יאמר לה’ אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה’ ובשם ישראל יכנה. זה יאמר לה’ אני, זה שכולו למקום ולא נתערב בו חטא, וזה יקרא בשם יעקב, אלו גירי הצדק, וזה יכתוב ידו לה’, אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים”. עכ”ל התנא במסכת גרים.

 

שכר הגרים

וכן אמרו בבראשית רבה (פרשה ע): “‘ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש’, עקילס הגר נכנס אצל ר”א, אמר לו: הרי כל שבחו של גר שנאמר (דברים י) ‘ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה’, אמר לו וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן שנאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ובא זה והושיטו לו בקנה. נכנס אצל רבי יהושע (נ”א: עקילס הגר בא ושאל את ר”א, אמר לו הרי חיבה שחיבב הקב”ה את הגר דכתיב ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, כמה טווסין אית לי כמה פוסייני אית לי אפילו על עבדי לא משגיחין, נזף ביה ואזיל לגבי ר’ יהושע). אמרו לו תלמידיו: רבי דבר שנתחבט עליו אותו זקן את מושיטו לזה בקנה. אזל לגבי רבי יהושע התחיל מפייסו בדברים, לחם, זו תורה דכתיב (משלי ט) לכו לחמו בלחמי, שמלה, זו טלית, זכה אדם לתורה זכה לטלית, ולא עוד אלא שהן משיאין את בנותיהם לכהונה והיו בניהם כהנים גדולים ומעלים עולות על גבי המזבח. ד”א: לחם זה לחם הפנים, ושמלה, אלו בגדי כהונה, הרי במקדש, אבל בגבולים לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז, אמרו אלולי אריכות פנים שהאריך ר’ יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו וקרא עליו (משלי טז) טוב ארך אפים מגבור”.

וכן אמרו בשמות רבה (פרשה יט): “‘זאת חקת הפסח’, הה”ד (ישעיה נו): ‘ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה’ לאמר הבדל יבדילני ה’ מעל עמו’. אמר איוב (איוב לא) בחוץ לא ילין גר, שאין הקב”ה פוסל לבריה אלא לכל הוא מקבל, השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש ליכנס יכנס, לכך הוא אומר בחוץ לא ילין גר, כנגד (דברים לא) ‘וגרך אשר בשעריך’, (איוב לא) ‘דלתי לאורח אפתח’, כנגד הקב”ה שהוא סובל בריותיו, א”ר ברכיה כנגד מי אמר בחוץ לא ילין גר אלא עתידים גרים להיות כהנים משרתים בבהמ”ק שנאמר (ישעיה יד) ‘ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב’, ואין ונספחו אלא כהונה, שנאמר (שמואל א ב): ‘ספחני נא אל אחת הכהונות שעתידין להיות אוכלין מלחם הפנים’ לפי שבנותיהן נישאות לכהונה.

וכן שאל עקילס הגר את רבותינו, אמר להם: מה שכתוב (דברים י) ‘ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה’, הרי כל הבטחות שהבטיח את הגר שהוא נותן לו לחם ושמלה. אמר לו יעקב ששמו ישראל כך שאל מלפני הקב”ה (בראשית כח) ‘ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש’, ואתה שבאת אצלנו לא דייך שאתה כמותינו, אלא דייך שתהא כיעקב בכורו של הקב”ה, וסוף דבר לא תעלה על דעתך שיעקב לחם ושמלה שאל, אלא אמר יעקב, הבטיחני הקב”ה שהוא עמדי ויעמיד ממני את העולם, אימתי יודע אני שהוא עמדי ושמרני, כשיעמיד ממני בנים כהנים אוכלים מלחם הפנים ולובשים בגדי כהונה. שנאמר: ‘ונתן לי לחם לאכול’ – זה לחם הפנים, ובגד ללבוש – אלו בגדי כהונה, שנאמר (שמות מ): ‘והלבשת את אהרן את בגדי הקדש’, וכן כאן, ‘ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה’ – כלומר, שמעמיד בנים מן הגר שאוכלים לחם הפנים ולובשים בגדי כהונה, הוי בחוץ לא ילין גר. אמר הקב”ה אחר כל הכבוד הזה שאני עתיד לעשות לבעלי תשובה אתם קורים תגר, הוי ‘ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה’ וגו”.

 

אהבת ה’ לגרים

וכן אמרו בבמדבר רבה (פרשה ח): “איש או אשה וגו’, הה”ד (תהלים קמו) ‘ה’ אוהב צדיקים וגו”. כך אמר הקב”ה, אני אוהבי אהב, וכן הוא אומר (שמואל א ב): ‘כי מכבדי אכבד’, הם אוהבים אותי ואף אני אוהב אותם. ולמה הקב”ה אוהב צדיקים שאינן נחלה אינם משפחה, את מוצא הכהנים בית אב הם, הלוים בית אב הם, שנאמר (תהלים קלה): בית אהרן ברכו את ה’, בית הלוי ברכו את ה’, אם מבקש אדם להיות כהן אינו יכול, להיות לוי אינו יכול, למה שלא היה אביו לא כהן ולא לוי, אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי יכול, הוא שאינו בית אב. לכך הוא אומר יראי ה’ ברכו את ה’, בית יראי ה’ לא נאמר, אלא יראי ה’, אינו בית אב אלא מעצמם נתנדבו ואהבו להקב”ה, לפיכך הקב”ה אוהבם. לכך נאמר (תהלים קמו): ה’ אוהב צדיקים וגו’.

הרבה הקב”ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה, למלך שהיתה לו צאן, והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם. נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם, יצאת לרעות יצא עמהם. אמרו למלך, הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם, היה המלך אוהבו, בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו, לא יכה אדם אותו הזהרו בו, ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם תנו לו וישתה, והיה אוהבו הרבה. אמרו לו, מרי, כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו. אמר להם המלך, הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר, הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם, לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר. כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו, לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם. וכן הוא אומר: ואהבתם את הגר, וגר לא תונה וגו’. וכשם שחייבה תורה לגוזל לחבירו תשלום ממון וקרבן איל הכפורים, כן חייבה תורה לגוזל את הגר לשלם לו ממונו, ויביא קרבן איל הכפורים. שכן כתיב, דבר אל בני ישראל איש או אשה, והפרשה הזו בגוזל הגר אמורה, דכתי’ (תהלים קמו): ה’ שומר את גרים, שהרבה בשמירתם כדי שלא יחזרו לסורן.  

[7] לעיל פרק ג הובא בשם הר”י אלברצלוני (הובא בהגהות הר”י פערלא לרס”ג מצוה יט), שקבלת הגר לכלל ישראל נכללת במצות אהבת הגר, מדבריו מוכח שגם טרם שנכנס הגר לקהל ישראל חלה חובה לסייעו בהליך הגיור מחמת מצוה זו.

אמנם, מדברי הרמב”ם בהל’ דעות (פ”ו הל’ ד) כתבו האחרונים לדקדק שמצות אהבת הגרים אינה נוהגת עד שיבואו לקהל ה’ לגמרי במילה ובטבילה, דכתב שם: “אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה וכו'”, הרי שדקדק בלשונו ונקיט דאיירי בגר שכבר נכנס תחת כנפי השכינה ולא בזה שרוצה להכנס, וכן נראה מפשטות המקראות העוסקים בחובת אהבת הגר.

[8] המאנה את הגר עובר בג’ לאוין :

א. “לא תונו איש את אחיו” (ויקרא כה יד) האמור באונאת ישראל.

ב. “לא תונו איש את עמיתו” האמור אף הוא בפרשה זו (פסוק יז) לגבי איסור אונאת דברים.

ג. “גר לא תונה ולא תלחצנו” (שמות כב כ) האמור בגר. וראה בשו”ע (סי’ רכח סעי’ ב) שכתב, דכיון שמצינו שחזרה תורה והזהירה על איסור זה פעמים רבות, יש לו לכל איש ישראל להרחיק מאיסור זה הרחקה יתירה.

ובמסכת גרים (פ”ד הל’ א) איתא: “וגר לא תונה ולא תלחצנו – לא תוננו בדברים ולא תלחצנו בממון, לא תאמר לו: אמש היית עובד בל קודם נבו, ועד עכשיו חזירך בין שינך ואתה עומד ומדבר עמי. ומנין, שאם הוניתו הוא יכול לומר לך כי גרים הייתם בארץ מצרים, מכאן היה אומר רבי נתן: מום שבך אל תאמר בחברך”.

ובהל’ ב שם אמרו: “רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר לפי שסורו רע הזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה שנאמר וגר לא תלחץ וגר לא תונה ולא תלחצנו, ואתם ידעתם את נפש הגר, הא לפי שסורו רע הזהירה עליו התורה במקומות הרבה”.

וז”ל החינוך שם: “מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב”מ נח ע”ב) שלא יאמר אדם לגר זכור מעשיך הראשונים, ומה שאמרו (סנהדרין צד ע”א): גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באנפיה, וכל זה שלא לצערו בשום עניין. והפלגת האהבה שהפליגו בהם עד שאמרו שהשוה הכתוב אהבתם לאהבת המקום, שבהם נאמר “ואהבתם”, ובאהבת המקום “ואהבת”, כמו שכתבתי בסדר משפטים לא תעשה ו [מצוה סג]. ויתר פרטיה במדרשות ובמקומות כגמרא.

ועובר עליה ומצער אותם או שמתרשל בהצלתם או בהצלת ממונם או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באומה, ביטל עשה זה. ועונשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליהם. ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המדות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשנו. והכתוב רמז טעם הציווי באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן”. ע”כ.

ובטעם הדבר שהוצרך הכתוב לשנות ולשלש איסור זה, פי’ רש”י (הוריות יג ע”א): “מפני שסורן רע – שיצר ליבם רע יותר מדאי”. בס’ החינוך כתב, שיש לחוש שמחמת עלבונן יחזרו לסורם. במרכה”מ על המכילתא שם פי’, שמדוכאים הם ביסורים הבאים להם על שנתרשלו מלשוב מהרה, ומחמת מצבם המר חששו שיחזרו לסורם.

[9] יש שהקשו, מפני מה הוצרך הכתוב להזהיר על איסור אונאת הגר בממון, הרי אחר שנתגייר בכלל ישראל הוא, ונכלל הוא באיסורא ד”לא תונו איש את עמיתו”.

ובס’ נחלת בנימין (מצוה סד סה) כתב לתרץ, ע”פ דברי הגמ’ בב”ק (לח ע”א), שם נתבאר דאחר שלא הקפידו אומות העולם על קיום ז’ מצוות בני נח, “עמד והתיר ממונם לישראל”. וא”כ, לולי שהזהיר הכתוב על אונאת הגר הייתי סבור לומר, דכיון שממונם של נכרים הותר לישראל גם ממון הגרים בכלל, וזאת בכדי שלא יאמרו הבריות “לא נתגייר זה אלא כדי להציל ממונו מיד ישראל”. ולכך הזהיר הכתוב שלא יהא ממון הגרים קל בעיניך יותר מממון שאר ישראל כשרים.

אכן מדברי הרמב”ם נראה שחידוש נוסף יש בדברים, שכתב (הל’ מכירה פי”ד הל’ יז): “ומפני מה עובר בגר על אונאת דברים אף באונאת ממון, ועל אונאת ממון גם על אונאת דברים, מפני שהוציא הכתוב את שניהם בלשון אונאה סתם, וכפל הלאוין בגר בשני הדברים בפירוש לא תונה ולא תלחץ”. ומבואר מדבריו שחומרא מיוחדת יש באונאת הגר שעובר באונאת ממון גם משום אונאת דברים ובאונאת דברים גם משום אונאת ממון. ובבאור דבריו וטעמו, עיין לחם משנה, אור שמח, ואבן האזל שם.

(עוד יש שפירש בדבריו, דאחר שהגר נפשו שפלה, גם כשפוגע בו בממון מצטער בזה כאילו פגע בנפשו ומעמדו, וכשמצערו בדבריו מסבב לו בזה צער ממון שעי”ז מתרחק מחברת בני אדם ואינו סוחר עמם).

[10] עיין שו”ת אמרי כהן (סי’ יג), ודו”ק.

[11] שו”ע או”ח (סי’ תקכט סעי’ ב). ומקור הדברים, מהא דכתיב (דברים טז יא): “ושמחת לפני ה’ אלו-היך אתה ובנך ובתך וגו’, והגר היתום וגו'”.

[12] שו”ע (יו”ד סי’ רנא סעי’ ט), וזאת ע”פ מה ששנינו בהוריות (יג ע”א): “כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר וממזר לנתין, ונתין לגר וגר לעבד משוחרר. אימתי, בזמן שכולם שוים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ – ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ”.

אמנם, בפרמ”ג (או”ח סי’ קנו) כתב: “ישראל לפרוק וגר לטעון, עדיף לטעון לגר לפי שיש בו עשה יתירה”. וצ”ע היאך יתיישבו דבריו עם דברי הגמ’ הנ”ל. (יש לעיין מפני מה נתין קודם לגר, הרי נתין פסול לבוא בקהל וגר כשר, מיהו מדברי רש”י בכתובות כט ע”א מבואר דהנתינים פסולים רק מדרבנן, ואכתי צ”ע).

[13] פרמ”ג (או”ח שם). וע”ע במנחת חינוך (מצוה תלא), שאם היה אביו ישראל אינו בכלל מצוה זו.

במנחת חינוך (מצוה סה) נסתפק, בגר שנתגייר ובניו הקטנים עמו, אי שייך בהם איסורא ד”גר אלמנה ויתום לא תענון”, שהרי עיקר טעם האיסור בזה הוא מחמת שהגר בא ונכנס לבדו לעם היהודי בלא קרוב ומודע, ואונאתו קרובה, אבל קטנים אלו, אף שאינם מתייחסים אחר אביהם, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מ”מ רחמי אביהם עליהם, ואינם שייכים בטעם זה.

כעין ספק זה נסתפק בשו”ת אמרי כהן (סי’ יג) בעיקר איסור אונאת הגר האם אמורה היא גם בבניהם אחריהם.

ויעויי”ש שתלה זאת במחלוקת הראשונים בטעמה של אזהרה זו שהזהירתנו תורה שלא לאונות את הגרים, דיש שפירשו שחששו שמא מחמת עלבונם יחזרו לסורם וכדלעיל, וסברא זו שייכא גם בבניהם, אולם לסברת הראשונים שמדוכאים הם ביסורים הבאים להם מחמת שנשתהו מלבוא, וחששו שמחמת מצבם המר ישובו לסורם, נראה דזהו דוקא בגר עצמו, אבל בנו לא יענש בסיבתו. (ועיי”ש עוד בדינו של גר תושב לענין זה).

[14] וכדכתיב (שמות כב כ): “וגר לא תונה ולא תלחצנו”. וכתיב (שמות כג ט): “וגר לא תלחץ”. ופירש רש”י (ב”מ נט ע”ב) דכוונת הכתוב להזהיר שלא יהיה נושה בו שישלם לו חובו. אמנם מדברי הרמב”ם (הל’ מכירה פי”ד הל’ טו טז) נראה שחלק על פירושו של רש”י, ופי’ מקראות אלו על איסור אונאת ממון בגר במקח ובממכר, וכן פי’ במגיד משנה שם דבריו, עיי”ש.

[15] בשו”ת אמרי כהן (להגרי”מ הולנדר, סי’ יג) ציין לדברי המכילתא (פ’ משפטים) דדרשינן מקרא ד”לא תהיה לו כנושה”, דתיבת לו מיותרת, ולמעט בא, לומר שכל איסור זה נאמר רק כשהלווה עני ואין לו לשלם, אבל אם עשיר הוא מותר לנשות בו עד שישלם. וכתב, דכיון שהוצרכו חכמים לילפותא מיוחדת לומר שהלכה זו אמורה בעני דוקא, א”כ בגר שהזהירה תורה על לחצו במקראות אחרים בהם לא מצינו דרשה זו, נראה שאפי’ היה הלווה עני כיון שגר הוא אסור ללוחצו שישלם חובו. אולם במנחת חינוך שם נקט בפשיטות שהלכה זו שווה בגר ובשאר ישראל, ואם היה הגר עשיר מותר ללוחצו שישלם.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *