לבדוק או שלא לבדוק? הלכות חרקים במזון

פרשת שמיני כוללת איסור שנוגע במיוחד לאחת המצוות של ליל הסדר: איסור אכילת חרקים, והחיוב המקביל לבדוק מאכלים כדי לוודא שהם נקיים מכל נגיעה. עניין זה חשוב ביחס לחסה שאנו אוכלים בקיום מצוות מרור, אך כמובן רלוונטי לאורך השנה כולה.

כפי שנבאר להלן, הגמרא מבארת שיש מעלה גדולה בהימנעות מאכילת חרקים למיניהם, ואף קובעת שיש בכך כדי להצדיק את יצירת מצרים כולה! עניין חרקים במאכלים רלוונטי לסוגי מאכלים רבים, ויש אפילו החמרה מסוימת בנושא בשנים האחרונות, מכמה סיבות.

במאמר הנוכחי נדון אפוא בפרטי האיסור ובהנחיות יסודיות לבדיקת מזון. מדוע מדובר באיסור כה חמור? איזה מאכלים יש להקפיד לבדוק לחרקים, ובאיזה מאכלים אין חיוב בדיקה? כיצד יש לנהוג במאכלים שאין אפשרות לבדקם? והאם צריכים לדאוג ל"נקודות" המצויות על פירות?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

חומרת איסור שרצים

בכלל הלכות כשרות המאכלים, התורה מונה את איסור אכילת שרצים (ויקרא יא, מא): "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל". הפסוק ממשיך לכלול את כל מיני השרצים: "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם".

לאחר פירוט האיסור, התורה מסיימת בסיבת חשיבות האיסור: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלוקים, והייתם קדשים כי קדוש אני". ממילים אלו (ובפרט המילה "המעלה") דורשת הגמרא: "אמר הקדוש ברוך הוא: אלמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים, דיי". הגמרא חוזרת ומבארת שעקב מיאוסם, מעניקה התורה חשיבות-יתר לאיסור שרצים. עם ישראל נקדש לה', וקדושתו מחייבת היבדלות מהמיאוס והכיעור.

בנוסף לכך, עוון אכילת שרצים חמור במיוחד מפאת שנכפל איסורו בתורה. מי שאוכל בשר בהמה שאיננה טהורה, כגון בשר חזיר, עובר על איסור תורה אחד. אך מי שאוכל שרץ המים או האדמה עובר על ארבעה או חמישה איסורים; ומי שאוכל שרץ העוף, כגון זבוב, עובר על ששה איסורי תורה (!) (מכות טז, ב; בערוך השולחן, יו"ד סימן פד, סעיפים יג-יד, פירט איסורים אלו).

יש להעיר שלא בכל מקרה חל איסור על אכילת תולעים. ממה שנאמר בתורה "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" דרשו חז"ל (חולין סז, א) שרק שרץ ששרץ (שהלך) על הארץ נאסר, ולכן תולעת שנולדה בתוך פרי תלוש (שאינו נקרא 'ארץ'), או בתוך דג, ולא פרשה לאוויר העולם, אין בה איסור. לפני מספר שנים התפתח פולמוס רחב בעניין היתר אכילת תולעים בתוך דגים מסוימים, כשמוקד הדיון הוא השאלה הנ"ל של "שרץ השורץ", והנושא מעלה גם את הדיון בעמדת ההלכה לאור גילויים מדעיים העומדים במתח עם דברי חז"ל.

במאמר הנוכחי נצא מנקודת הנחה שמדובר באותם שרצים האסורים באכילה, ונדון בצדדים השונים של איסורי אכילתם.

חובת בדיקת המזון מתולעים: רמות נגיעה שונות

אחת השאלות המרכזיות בדיני החרקים היא אילו מאכלים דורשים בדיקה לפני האכילה, ואילו אין חובה לבדקם.

להלכה נקבעו שלוש רמות של נגיעות תולעים וחרקים. יש מאכלים שנגועים בחרקים רק לעתים נדירות ("מיעוט שאינו מצוי"), כגון תפוחים, אגסים ומלפפונים. מאכלים אלו אינם דורשים בדיקה לפני האכילה, מפני שהסיכוי שימצאו בהם חרקים קטן מאוד, ואין לחשוש לו.

לעומת זאת, ישנם ירקות שברובם מצויים חרקים ("מוחזק נגוע"), כגון חסה (בגידול רגיל), כרוב, שמיר ושאר הירקות-העליים (לפחות בימות הקיץ). בירקות אלו קיימת חובה לבדוק או לנקות ניקוי כזה, שאחריו לא יישארו חרקים על העלים באופן ודאי. אם טעה אדם ולא בדק או ניקה כדין ירקות אלו, ועירבם בתוך סלט או תבשיל, אסור לאכול את התבשיל או הסלט, מפני שככל הנראה יש בו חרקים (ועי' להלן בדיני הביטול).

מלבד דרגות אלו, יש דרגת ביניים המכונה "מיעוט המצוי" – מיני מאכל שברובם אין נגיעות של חרקים, אבל יש נגיעות ברמה של מיעוט מצוי. דוגמאות לכך הן משמשים ותמרים, וכך הרבה פירות וירקות. אמנם ברובם אין חרקים, אך כיון שבמיעוט מצויים חרקים, יש חובה של בדיקה לפני האכילה.

בסוג זה של מאכלים אם טעה אדם ושכח לבדוק את המאכל, וכעת אין אפשרות לבדוק יותר, המאכל מותר בדיעבד. למשל, אם לשו קמח כדי לאפות עוגה, ולאחר מכל נודע שהקמח לא נופה, הואיל וברוב המקרים אין בקמח תולעים, אפשר בדיעבד לסמוך על הרוב, ולהניח שאף עוגה זו נאפתה מקמח שלא היו בו תולעים (שו"ע יו"ד, סימן פד, סעיף ט).

אם נשאר עוד קמח בשקים, יש לבדקו על ידי ניפוי בנפה. אם כעת ימצאו תולעים, יש להניח ששקית זו נגועה בתולעים, ואין לאכול את העוגה (ראה פר"ח, סימן פד, ס"ק לג, ונו"ב יו"ד סימן כז).

קביעת "מיעוט המצוי"?

כיון שמדובר בקטגוריה שכיחה, הגדרת "מיעוט המצוי" הפכת להיות שאלה משמעותית בכל הנוגע לחיוב בדיקת מאכלים, והיא נידונה על-ידי פוסקים רבים.

הריב"ש (סי' קצא) כותב שמיעוט המצוי הוא קרוב למחצה. שיטה זו מקלה מאד, שכן כל שאין בו שכיחות של קרוב לחצי, נחשב למיעוט שאינו מצוי, ואין בו חובת בדיקה כלל.

אולם, דעת הפוסקים נוטה אחר דברי המשכנות יעקב (סימן יז), הסבור כי מיעוט המצוי מוגדר כחלק עשירית. כלומר, אם מתוך עשר מנות ימצא לכל הפחות באחת מהן חרק או תולעת, ישנו חיוב לבדוק את כל המין ההוא לפני אכילתו.

עוד מבואר מתוך דבריו שחוששים למיעוט המצוי דווקא כאשר מדובר בתופעה טבעית קבועה: "בדבר שהאיסור ישנו בטבעו של עולם והווה, ואנו צריכין לברר האיסור מתוך ההיתר שלא יכשלו בו, כי כשלא נבדוק אחריו יבוא לידינו…". אולם, קשה להיצמד להגדרה של טבע העולם, כי מצאנו בדברי חז"ל מקרים של מיעוט המצוי שאינם קשורים לתופעות טבעיות קבועות (כגון אישה שבעלה נפל למים שאין להם סוף, שאסור לה להינשא, מפני שמיעוט מצוי ניצולים מן הים; עי' תוספות נדה מד, ב, ד"ה דקים; תוס' יבמות לו, ב, ד"ה הא).

בשו"ת שבט הלוי (יו"ד ח"ד סי' פא; ח"ה סי' קנו, אות ד), לאחר שהאריך להקשות על שיטת המשכנות יעקב, כתב שמיעוט מצוי הוא אף בפחות מ-10%, וחוששים לו בכל מקום שבו המיעוט הוא הכרח המציאות (כלומר, כשהמיעוט מלווה תמיד את הרוב). אך במקום שהמיעוט הוא מקרי, כגון שהוא נובע ממעשה אדם ואינו טבוע בטבע העולם, אין חוששים לו. לא נראה ששיטה זו התקבלה על-ידי פוסקים אחרים.

הגדרה אחרת ניתנה על-ידי הרב פסח אליהו פאלק שליט"א. בספר מדריך לבדיקת תולעים (הערות, עמ' 10, אות ל) הוא מבאר שמיעוט מצוי הוא כאשר אדם נתקל במציאות האיסור ואינו מתפלא מכך. לפי זה, גם רמת שכיחות נמוכה של חרקים נחשבת מיעוט מצוי. למשל, אם נשאל את עצמנו האם שכיח למצוא חרקים במשמש, אפרסק או שזיף שנקנים בשוק (ברמת איכות סבירה), התשובה תהיה שלילית. אך בהחלט, לא נתפלא אם נמצא בהם חרקים, ולפי הגדרתו של הרב פאלק נחשב הדבר למיעוט מצוי ותחייב בדיקה במיני פירות אלו.

המנהג הרווח בישראל הוא לנפות קמח וכן לבדוק אורז וקטניות לנגעים, למרות שהסיכוי למצוא בהם חרקים נמוך, הוא לכאורה בהתאם לשיטה מחמירה זו. עם זאת, באזורים ואקלימים מסוימים מציאת חרק בקמח או באורז אכן תהיה הפתעה משמעותית, כך שבנסיבות אלו גם לפי השיטה המחמיר לא יהיה חיוב של בדיקה וניפוי.

דיני ביטול: חומרת בריה

לעתים אין לנו הזדמנות לבדוק את המאכלים, כגון כשאדם אוכל מחוץ לביתו, או כשהוא קונה מאכלים מוכנים בחנות. למשל, כשאדם קונה מיץ תותים מוכן, ניתן להניח שהתותים לא נבדקו כדת וכדין, וכעת אין כמובן אפשרות לבדוק. מתי מאכלים שכבר הוכנו מותרים באכילה, ומתי אין להתיר את אכילתם ללא בדיקה כדין?

ביחס לאיסור חרקים ותולעים, יש לציין הבדל משמעות משאר מאכלים אסורים, והוא שמרק שלם אינו בטל ברוב, אפילו ברוב גדול של ששים. הסיבה לכך היא שחרק שלם מוגדר "בריה", ויש בו חשיבות מיוחדת כך שאינו בטל. חכמים קבעו שאמנם איסור שנפל לתוך היתר בטל בשישים, אך אם האיסור הוא בריה שלימה, "אפילו באלף אינו בטל". מאחר שכל חרק או שרץ נחשב לבריה בפני עצמה, אם נפל חרק לתוך קדירה של אוכל כשר, כל זמן שהחרק בפנים – האוכל שבקדרה נאסר באכילה (שו"ע, יו"ד סימן ק, סעיף א).

ניקח לדוגמא מקרה שבו נפל זבוב או יבחוש לתוך סיר גדול מלא במרק ובשר. אם מיד הצליחו להוציא את היבחוש, כל התבשיל מותר באכילה. אבל אם היבחוש אבד בפנים, כל התבשיל אסור באכילה. אף שהיבחוש מת בתבשיל, הרי שגם חרק מת אינו בטל בשישים, והתבשיל אסור. העצה היחידה היא לסנן את המרק דרך בד או מסננת דקה, באופן כזה שהזבוב או היבחוש לא יעבור, ואת המרק המסונן מותר לאכול. וכן, אם יש בתבשיל חתיכות שלימות של בשר או תפוחי אדמה וכדומה, אפשר לשוטפן היטב ולנקותן מכל הצדדים, ולאחר מכן לאוכלן. התערובת הסמיכה, מנגד, שבתוכה מעורב היבחוש, אסורה באכילה (שו"ע, יו"ד סימן ק, סעיף ב).

בשל החשיבות של "בריה", חל איסור תורה על אכילת חרק גם כשהוא פחות משיעור כזית (בניגוד לשאר מאכלות אסורים; עי' מכות טז, ב; רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פרק ב, הלכה כד). על כן מזהיר הערוך השולחן (יו"ד סימן פד, סעיף יב): "לפיכך, האוכל זבוב שלם או יתוש שלם, וכל כיוצא בזה, בין חי ובין מת, לוקה עליו משום שרץ העוף אף שאין בו כזית, וכן הדין בכל מיני שרצים".

ביטול חרקים חתוכים

בריה, ובכללה חרק שלם, אינה בטלה כאמור אפילו באלף.

למרות זאת, אנו מוצאים בהלכה שאין חובה לברור את גרגירי החיטה מתולעים וחרקים לפני שהן נטחנות בטחנות הקמח. הסיבה לכך שהיא שאמנם תולעת שלימה אינה בטלה אפילו באלף (ואף אם מתה ונמעכה), אך דבר זה נכון רק כל עוד היא שלימה. מנגד, תולעת שנחתכה, וקל וחומר אם נטחנה, בטלה ברוב. כיוון שכל החיטים עומדות להיטחן, אין חשש שתישאר ביניהן תולעת שלימה, ולכן מותר לטחון את הכל (שו"ע, יו"ד סימן פד, סעיף יד).

לכאורה יש להקשות על דין זה מכלל נודע ש"אין מבטלים איסור לכתחילה" – אסור לכתחילה לגרום לביטול איסור בהיתר, ואין לסמוך על כלל של ביטול אלא בדיעבד. לאור כלל זה, לכאורה קשה: היאך אפשר לטחון את החיטים עם התולעים, ולבטל בכך את איסורן, שהרי יש בכך מעשה ביטול איסור לכתחילה?

התרומת הדשן מתייחס לשאלה זו, ומבאר שכיון שמדובר רק בספק איסור (כי שמא ברחו התולעים מרוץ לרחיים מפני קול הטחינה), וגם אינו מכוון לבטל את האיסור (אלא כוונתו לטחון את החיטים וליצור קמח), הדבר מותר (שו"ע, יו"ד סימן פד, סעיף יד; ש"ך, ס"ק מ). מכאן יש ללמוד שבמקום שאין ודאות של הימצאות תולעים, ואין כוונה לבטל את התולעים אלא כוונה אחרת (כגון יצירת קמח או מיץ), מותר לטחון את הפרי, ואם היו בו תולעים שוב אין בהם איסור, מאחר ובטלים הן בתערובת.

בט"ז (סימן צט, ס"ק ז) כתב שההיתר לטחון את הפירות (במקום שאין כוונתו לבטל את האיסור) נאמר רק אם אין אפשרות לסלק את האיסור באופן אחר. בפתחי תשובה (שם, ס"ק ד) הביא מדברי הפרי מגדים ועוד פוסקים שכל מקום שיש טרחה מרובה מותר להסתמך על טחינה (הוא גם מביא דעות החולקות על כך) – אבל במקום שניתן לבדוק ולסלק את האיסור בקלות יחסית, אין היתר לבטל את האיסור בטחינה.

מכאן ההיתר של מייצרי יין או מיצים שונים לטחון את הפירות לצורך יצירת מיץ, בלי לבדקם מתחילה, כיון שכמעט בלתי אפשרי לעבור לבדוק את כל הפרי קודם יצירת המיץ.

במסגרת ביתית בדרך כלל יש אפשרות סבירה לבדוק מזון מחרקים, ולכן אין להסתמך על ההיתר של טחינה אלא יש לבדוק את המאכלים כדין. אולם, כתבו הפוסקים שבמקום שקשה לבדוק ולנקות באופן מוחלט, יש לבדוק באופן יעיל עד כמה שאפשר (באופן שמסיר בדרך כלל את הנגיעות), ולאחר מכן מותר לטחון כדי לצאת ידי כל חשש של תולעים (ראה ספר בדיקת המזון כהלכה, עמ' 140).

דוגמא ליישום הלכה זו היא בפטרוזיליה: יש לשטוף את הפטרוזיליה עם מים עם סבון, ולאחר מכן מותר לטחנו כדי לוודא שכל חרק שנאשר בו יתבטל. עצה פשוטה יותר, במקום שאפשר, היא להשתמש בגידולים מיוחדים ללא חרקים.

חרקים זעירים

בגמרא נקבע כי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". הכוונה באמרה זו היא שהתורה ניתנה לנו בהתאם להגבלות של בני האדם, ולא מצופה מאתנו יותר ממה שבני אדם מסוגלים להקפיד עליו. מכאן למדו הפוסקים שאין איסור על תולעים וחרקים שאינם נראים לעין אלא על-ידי עזרי-ראייה כגון מיקרוסקופ או זכוכית מגדלת.

בספר בינת אדם (סימן לד) הביא בשם ספר הברית שאנשי המדע גילו שחומץ תמיד מלא שרצים קטנים מאוד הנראים בזכוכית מגדלת, והם הגורמים לתהליך החמצת החומץ. משום כך יש לאסור את החומץ באכילה. אך בבינת אדם דחה את דבריו בתוקף, וכתב שברור הדבר שכל שאינו נראה לעין בלתי מזוינת אין בו איסור כלל, והרי הוא כאילו אינו קיים כלל. וכן מבואר ב'ערוך השולחן' (סימן פד, סעיף לו), והאריכו בזה הפוסקים (ראה מחזה אליהו, סימן צא, אות א).[1]

הפוסקים הסכימו לדברי הבינת אדם, כמבואר ב'ערוך השולחן' (פד, לו), במהרש"ק (טוב טעם ודעת, תניינא, ק"א נג), בשו"ת מחזה אליהו (סימן צא), ועוד. בעקבות זאת כתב המהרש"ק הנ"ל שאין מקום להשתמש במכשירים מיוחדים כדי לבדוק את המזון מחרקים. גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן ב) הדגיש שאין לומר שחובה להשתמש במכשירים, שכן בכך "מוציאים לעז על הראשונים" שלא עשו כן.

חרקים הנראים בקושי

אולם, חשוב להדגיש שאין הדברים אמורים אלא במה שאינו נראה כלל אלא על-ידי אמצעים מלאכותיים. בניגוד לכך, מה שאפשר לראות כנגד השמש או כנגד רקע טבעי אחר, אלא שכעת אינו נראה מחמת שהוא נעלם ברקע הפרי (כגון זבוב ירוק על עלה חסה) או מחמת צורתו, אין בו היתר אכילה.

כך מבואר מדברי הב"ח (סימן פד) בנוגע לתולעים שאפשר לראותם רק כנגד השמש או בתוך האש, וכך כתב בשו"ת שאילת יעבץ (ח"ב, סי' קכד) בנוגע לתולעים שבאורז שנראים רק בשמש. וכבר כתב הרשב"א (ח"א סימן תפח) שאפילו מה שניכר על-ידי מאמץ וטרחה נחשב ניכר, ואין היתר במה שאין החרק ניכר היטב בעין בלתי מזוינת (ראה גם בספר 'בדיקת המזון כהלכה', עמ' 102, בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א).

יתרה מזו, כתב החתם סופר (או"ח, סימן קלב) שגם חרקים שאינם נראים ל"חלושי הראות" אסורים הם, וצריכים לבדוק על-ידי מי שראייתו איתנה, לראות אם אכן לא ניתן להבחין בחרק בעיניים, או שמא ניתן להבחין בו ואסור הוא באכילה. בדרכי תשובה (פד ס"ק טו) הוסיף בשם ספר "דבר שאול" ואחרים שהדבר תלוי במי שיש לו ראייה חזקה במיוחד; לא נראה שחידוש זה התקבל, ודי בכוח ראייה רגיל, אך לא בראייה חלשה.

נקודות שחורות

כאשר בעין טבעית ניתן לראות נקודה קטנה בלבד, כעין נקודת אבק, אך לא ניתן לזהות חרק כי אם על-ידי זכוכית מגדלת, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז, סימן קכב) שאין בזה איסור, כיון שלא ניתן לראות חרק בעין טבעית.

השלכה מעשית העולה מכך היא שאלת הכנימות שעל גבי קליפות פרי הדר.

בספר שמירת שבת כהלכתה (ח"א, פרק ג, הערה קה) כתב שלכתחילה היה סבור הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שניתן להקל בהן, משום שלא ניתן להבחין בחיותן וברחישתן, ולכן אינם בכלל איסור שרצים. אולם, לאחר שנודע לו שהחזון איש חשש בזה, וגם נודע לו שלפני שהכנימות מתכסות בקליפות מגן, גם בעין רגילה ניתן להרגיש קצת ברחישתן, חזר בו ואסרן.

בספר "נזר החיים" (עמ' שעה) ביאר הרב חיים קנייבסקי שליט"א את דעת החזון איש בכך שדי בראייה של נקודה שחורה לבדה כדי לאסור את האכילה, ואין צורך בראייה של שום תנועה וחיות: כיון שידוע לנו שנקודות שחורות יכולות להיות חרקים, שוב אין מקום להקל מחמת שאין החרק נראה. דיון דומה לכך נמצא כבר בקדמונים, כפי שהביא בדרכי תשובה (פד, כח).

יש אפוא להסיר את הכנימות, ולהרחיקם ממגע עם הפרי או הידיים, שמא יבואו לאוכלם.

סיכום

לסיום, נדגיש שוב את חשיבות עניין בדיקת המזון כראוי, כדברי ה'פרי חדש' (סוף סימן פד), שסיים וכתב:

"והחמירה תורה בזה בהרבה לאוין ומלקיות להיות שהוא איסור מצוי מאד בפירות בירקות ובקטניות ברוב מיני מאכלות, ואי אפשר ליזהר מלהיכשל בהם אם לא בזריזות גדול. ולפיכך הוצרך הכתוב לזרז ביותר ולהרבות לאוין באיסור שרץ הארץ. ומעתה כל אדם יזדרז בעמו מלהיכשל באיסור זה, וגם לדרוש ברבים חומר איסורו כי היכי דלפרשו מיניה. ואני את נפשי הצלתי, ישמע חכם ויוסיף לקח".

הלכות מאכלות אסורות נועדו לקדש את האכילה, להעלות אותה מפעולה פשוטה ונמוכה למעשה שיש בו תוכן רוחני, הנעשה על-פי הדרכה רוחנית של התורה. החרקים והתולעים מבטאים את הצד הנמוך והשפל ביותר שבמיני החי, דבר מאוס מעצם טיבו וטבעו, ואסרה אותם התורה באופן חמור ביותר.

אחריות רבה מוטלת על מי שמכין מזון שיש בו חשש חרקים ותולעים, וחשוב מאד להתעדכן במציאות בשטח, ובדרכים יעילות לבדיקת וניקיון המזון מחשש חרקים ותולעים.

[1] הכלל לפיו "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" נאמר גם לחומרה, כמבואר בתפארת ישראל (עבודה זרה פ"ב, משנה ו) בנוגע לדג שלא ניתן לזהות בו קשקשים אלא על-ידי זכוכית מגדלת, וכתב שאין להחשיב קשקשים אלה לקשקשים הקובעים את כשרות הדג, משום שאין דיני התורה חלים אלא על מה שנראה לעיניים. על דרך זו כתבו האחרונים בנוגע למראות דם בנדה, ובדין הדר באתרוג, ועוד.