לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

האם ניתן להתיר מעשי עבירה לאדם הסובל מדיכאון?

שאלה:

בס"ד בטיפול מול אנשים הסובלים מדיכאון כרוני {ידוע שדיכאון היא מחלה קטלנית שלצערנו בערך 500 איש מוסרים יד בנפשם בשנה עקב המחלה} אנחנו מנסים למצוא דרך לעודד את נפשם ולמצוא איזו נקודה קטנה של אור וחיות כדי לשפר את המצב אפילו במעט ומשם להמשיך לשיקום . אך ברוב המקרים קשה מאוד למצוא את אותה נקודה שבה אפשר להיאחז {מדובר על אנשים בטיפול תרופתי או מסרבים כרגע לקבל טיפול תרופתי}. שאלתי: במקרים מסוימים המטופל מוצא את אותה נקודה בדבר עבירה {בין אדם למקום} האם יש מקום להשתמש בעבירה "לשם שמים" כדי להפיח בהם קצת חיות ? והאם ההצעה יכולה לבוא מהמטפל . בגמרא בסנהדרין ראינו לגבי חולה אהבה , שם הגמרא דוחה אפשרות להתרפאות ע"י דבר עבירה . אם זאת אולי יש לחלק בין המקרה בגמרא ששם מדובר על אישה מסוימת וחז"ל חששו לכבוד משפחה או לכבוד בנות ישראל לבין האופן שנידון כן באישה גוייה, זונה וכו. {השאלה על תשמיש או על מבט בעירום וכו} יהי שלא נבוא לדי מעשה. רופאה שלמה לעמו ישראל

תשובה:

שלום וברכה

ודאי אין להקל בשום אופן, ובודאי אין כוונת הגמרא שם משום כבוד המשפחה, אלא לגמרי מחמת האיסור שבדבר, ומה שאמרו שם אי בפנויה מאי כוליה האי והוצרכו לומר פגם משפחה וכו', הוא משום שבפנויה ניתן לעשות זאת בהיתר, אבל לעבור באיסור תורה כשם שפשוט היה לגמרא שם שבאשת איש אסור, כך גם בשאר איסורי תורה שהם ביהרג ואל יעבור כמו נידה או גויה.

זאת ועוד, שם מדובר שכל חוליו היה בגלל אהבתו את אותה נערה! לכן ברור שרפואתו על ידי כך, אבל כאשר אדם סובל מדיכאון שאין לו קשר לאותה עבירה כלל, והרופא מחליט לתת לו להשתולל ולעבור איסורי תועבה אולי הפורקן הזה יעזור לו, זה ודאי אין צד להתיר. יש לחפש לשמח אותו בדברים טובים. החולי הרי אינו קשור לענין הזה, ואם היה כל כך פשוט לרפא דיכאון לא היינו מוצאים מחלה כזו אצל אומות העולם, אלא זה סתם פורקן רגעי שאולי יסייע לו משהו לפי שעה אבל אינו סיבת חוליו ואינו רפואתו המובהקת, זה פשוט לכל מבין. 

גם לומר שכל אדם הסובל ממחלה דיכאונית הוא כבר חולה שיש בו סכנה מחמת חשש התאבדות זו קצת גוזמה… נכון שיש תופעה כזו אבל אי אפשר עדיין להגדיר את המחלה כמסכנת חיים באופן מובהק מחמתה.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. אני מעתיק לך מהספר משנת האישות של הגאון רבי משה קליין שנערך על ידי, לא נכנסתי לזה בהרחבה בעצם התשובה, משום שבלאו הכי זה לא רלוונטי לדברי הגמרא שם כפי שניתחתי את ההבדל בין סוגי המחלות ורפואתן:
    הש"ך (יו"ד סי' קנז ס"ק יב) כתב בשם הנימוק"י (סנהדרין יח ע"א מדפי הרי"ף), דאם אנסוהו לבוא על גויה ואפילו בצינעא, חייב למסור נפשו ואל יבוא לידי כך. דכיון שאם בא עליה בפרהסיא חייב כרת, נחשב הדבר כאחת מן העריות החמורות ואף בצינעא חייב למסור נפשו ולא יעבור. וכן דעת הרמב"ן במלחמות (סנהדרין שם), וכן נראה מדברי רבינו ירוחם (נתיב יח ח"ג).
    אולם, מדברי הרמ"א (סי' טז סעי' ב) מבואר, דדין זה אינו אמור אלא בפרהסיא דאיסורו מדאורייתא, אבל בצינעא שאינו אסור בכך אלא מתקנת בית חשמונאי אינו חייב למסור נפשו, וכן הוא להדיא בחי' רבינו יונה (סנהדרין עד ע"ב), הריטב"א (פסחים כה ע"א), וס' ארחות חיים (הל' ביאות אסורות סי' ח), וע"ע ס' זית רענן (פ' יתרו לענין נישואי משה וציפורה, שהיו קודם שנתגיירה ומשום שאנוס היה בכך מחמת שנרדף על ידי פרעה].
    וראה שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אבהע"ז סי' קנ) שהאריך בביאור שיטה זו והמסתעף מינה לענין "אביזרייהו דעריות" האסורים מדרבנן אם אדם חייב למסור נפשו כדי שלא יעבור עליהם [וראה לעיל מדברי כמה פוסקים דס"ל דבצנעא נמי אסור מדאורייתא, ולפי זה אתי שפיר דברי הש"ך].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל