נשואי גרושה לכהן שנישאה בעדים פסולים

רבני בית ההוראה
כ"ד אדר א' ה'תשע"ט

שאלה:

גרושה שמתברר שעידי הקידושין היו פסולים האם מותרת להנשא לכהן?

תשובה:

שבוע טוב,

יש כאן שתי בעיות לפני שהיא מותרת לכהן. האחת זו סוגיה של ריח הגט שהרמ”א הביא בשם הרשב”א באבה”ע סי’ ו’ סעי’ א’ גרושה שקיבלה גט ולבסוף התברר שלא היה צורך בגט, גם אסורה לכהן משום ריח הגט. אמנם דבריו אינם מוסכמים. אבל לפחות לדעתו עדיין היא תהיה אסורה לכהן ולו משום הסיבה הזו.

בעיה נוספת היא האם באמת אותה גרושה אינה זקוקה לגט כלל? האם בגלל שעדי הקידושין היו פוסלים היא נחשבת לפנויה ואינה זקוקה לגט?!

במקורות ארחיב בסוגיה זו. אבל זה לגמרי לא פשוט שאינה זקוקה לגט, ולכן מספק ודאי היתה זקוקה לגט ומשום כך, גם נאסרה לכהן לפחות מספק כדין ספק דאורייתא.

מקורות:

בשו”ת חתם סופר (אבה”ע ח”א סי’ ק’) נשאל בקידושין שנעשו ואחד מהעדים היה קרוב באופן שהוא פסול לעדות האם צריכים שוב לקדשה. והשיב שמעיקר הדין אין צורך לקדשה, ודי בכך שהיו שם ציבור שלם שיודעים בבירור שהיא התקדשה והרי זה אומדנא ברורה שאכן היא התקדשה ודי בכך. כלומר, אין צורך שיראו בבירור את מסירת הטבעת.

אלא ששוב כתב שלכאורה יש לפקפק בזה משום שהרב ייחד את העדים הפסולים נמצא שגם הכשרים נפסלו משום נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, ודן שם לשיטת התוס’ והרא”ש שצריכים גם להעיד בבי”ד כדי שיצטרפו לפסול אם זה גם בעדות לקיום הדבר כמו בקידושין וכך הביא מהבית הלל והבית שמואל בסי’ מב.

ומ”מ כתב: “אמנם אמת נכון הדבר מה שכתב באבני מילואים סי’ מ”ב נהי דראוי ונכון ליחד עדים בגיטין וקידושין. מ”מ העיקר דלא נאמרו דברי רי”ף ורמב”ם אלא כגון עדות ממון ונפשות אבל דברים שתחלת עשייתן צריכים עדים אעפ”י שאינו מייחדים עדים מ”מ דעת הבעלים אינם אלא על הכשרים ולאו כל כמיניהו דפסולים לבטל רצון הבעלים ומעשיהם. ויצא לו מלשון הרא”ש פ”ק דמכות והוא בש”ע ח”מ סימן ל”ו ובש”ך שם סקי”ז הרגיש בזה ע”ש. מ”מ כך העלה באבני מילואים ונכון הוא וכ”כ בקצה”ח סי’ ל”ו סק”ו. וא”כ הכא אע”פ שהזמין הרב המסדר זה הפסול להצטרף לאו כל כמיניה להפסיד הקידושין שהחתן והכלה מיאנו בו ולא רצו שיהיו עליהם עדים זולתי הכשרים”.

עוד כתב, מאחר שכפי שכתב בתחילה שהאשה מקודשת גם ע”פ האומדנא הברורה שיש לכל הציבור שהגיעו לשמחת הנישואין, גם אם לא ראו את מסירת הטבעת. וזו היא עדות הקידושין. א”כ עדות זו שעפ”י האומדנא אינה מצטרפת עם העדות של אלו שבאים להעיד, וממילא העדות שעפ”י האומדנא אינה מצטרפת עם הפסולים ויש לקיים העדות והקידושין. [והוסיף, שבאופן שהכלה  מכסה פניה ואינה נראית י”ל שכולם הם עדות עפ”י אומדנא ומצטרפים לפסול]. וסיים, שכל דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול לא נאמר כלל בעדות של אנן סהדי, שמועילה מדין עדות של אומדנא ברורה. ודין זה נאמר רק בעדות רגילה, וממילא יש לקיים את הקידושין, אלא שמהיות טוב כדאי לעשות שוב קידושין בצנעא לצאת ידי אפשרות של ספק.

כלומר, לשיטת החת”ס במקרה שייחדו עד פסול לקידושין, הקידושין יכולים להתקיים עפ”י הכשרים משום שיש אומדנא שכולם ראו שהיא מתקדשת. ומה שאין הפסולים מצטרפים לכשרים לפסול את עדותן הוא מג’ טעמים:

  1. יחוד העדים נעשה ע”י הרב, ובלי אותו ייחוד היינו אומרים את סברת האבני מלואים שהחתן מן הסתם מתכוון שרק העדים הכשרים הם יהיו לו לעדים. וממילא לאו כל כמיניה של הרב שיכול לייחוד עדים באופן שיפסול את הקידושין שלהם.
  2. משום שעדות של אומדנא אינה מצטרפת לעדות אחרת כדי שיפסל ע”י דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול.
  3. בעדות עפ”י אומדנא לא נאמר דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה.

בשו”ת יביע אומר (ח”ח אבה”ע סי’ ג’) האריך לדחות את דברי החתם סופר. וזאת מכמה טעמים.

  1. דברי החת”ס נסמכים על האבני מלואים שסתם אדם דעתו על הכשרים, ולכן אין צורך לייחד עדים. לכן אם נאמר שייחוד העדים ע”י הרב לא הועיל, נמצא שדעתו של החתן היה על הכשרים והקידושין. וממילא הייחוד של הרב ייחד את הפסולים אינו יכול לקלקל את הסתמא של החתן. הראשונים הקשו כיצד מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין וקידושין שיש שם תמיד קרובים הפסולים לעדות. ואם תמיד אנו אומרים מסתמא הוא מתכוון לכשרים, מדוע הקשו?
  2. עוד הביא שם ביביע אומר חבל פוסקים שכתבו כדעת מהר”י וייל שאם הוא מייחד פסולים לעדים. בכך האו פוסל את שאר העדים. אולם בזה סייג את הדברים באות יא שיש פוסקים שחילקו בין אם החתן מייחד את העדים, שאז אנו אומרים שהוא פוסל את השאר. לבין אם הרב או החזן מייחדים את העדים. והביא מחלוקת בזה כפי שיובא בהמשך.

הנה, הקושיא הראשונה מדברי הראשונים עדיין טעונה ביאור. משום שלכאורה קשה רק על מה שכתב החת”ס עפ”י האבני מלואים. אולם הרישא של דברי החת”ס שהקידושין יחולו על פי עדות השאר – עדות אומדנא, ועל עדות זו אין דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול, לא קשה כלום. שהרי למרות שאין אנו מקבלים את חידושו של האבני מלואים. עדיין תתקיים העדות בשאר שאינם נפסלים מחמת דין נמצא קרוב או פסול.

אלא שעדיין יש להעיר על דבריו, מדוע הקשו הראשונים הרי לכאורה עדות אומדנא כזו תועיל גם במקרים שלהם. אך כאן צריכים לשים לב. התוספות (מכות ו,א ד”ה שמואל) הקשו רק מגיטין: “קשה האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל וכו”. ואכן המעמד הגירושין מן הסתם היו רק עדי ראיה ולא עדים מהקהל שהם יעידו כעדי אומדנא כפי שכתב החת”ס. א”כ שפיר הקשו התוס’ האיך מצינו ידינו ורגלינו משום שבעדות ראיה הם ודאי נפסלים משום דין נמצא קרוב או פסול וחידושו של החת”ס אינו שייך בכה”ג.

אולם הרא”ש (שם סי’ יא) הקשה גם מקידושין, וכך גם הרמב”ן בב”ב קיג, שם לכאורה אמור להיות שהמעמד היה כמו המעמד של הקידושין בתקופת החת”ס שהיו עדים בקהל. וראיתי בסוף התשובה החת”ס עמד על כך. וביאר שזה הטעם שהתוס’ הקשו רק מגיטין ולא מקידושין. ועל דברי הרא”ש והרמב”ן כתב שאפשר שהם לא מדברים על קידושין שנעשים בפומבי עם הרבה אורחים וקהל. וצ”ע.

אולם גם אם לא נקבל את חידושו של החת”ס מחמת קושיית הראשונים, עדיין הדבר לכאורה יהיה תלוי במחלוקת הראשונים האם כדי לפסול עדות קידושין מדין נמצא קרוב או פסול, צריכים העדים להעיד בבית דין כמואר לעיל.

עוד הקשה שם ביביע אומר מדברי המהר”י וייל שאם ייחד פסולים בכך הוא פוסל את שאר העדים. א”כ אין לנו עדים כשרים כלל. וכך נראה גם מתשובת מהרשד”ם (אבה”ע סי’ קעב) שהשיב אודות מעשה קידושין שנעשו לפני עשרה אנשים ושנים מהם ייחדו את עצמם לעדים והם היו פוסלים. ומהרשד”ם כתב שאין זה ייחוד משום שהוא לא נעשה ע”י החתן עצמו אלא הם עצמם ייחדו את עצמם. ומשמע מדבריו שאם זה היה ייחוד בכך הוא פוסל את שאר העדים להעיד.

אולם האפשרות הזו שעל ידי ייחוד עדים, יש בכך כדי לפסול את האחרים אינו ברור בדברי הפוסקים. ראה שם ביביע אומר בסוף אות ה’ שהביא את דברי המהר”י בן לב (ח”א כלל יז סי’ קא) שכתב על המהר”י וייל הנ”ל, שלא לסמוך על תשובה זו, להתיר אשה בלי גט. והביא את דברי הרשב”א שהובאו בטור ושו”ע אבה”ע סי’ קלד סעי’ ג’ שצריכים לומר לבעל בשעה שהוא מגרש שיבטל את המודעות, ומאחר שיתכן שעשה מודעא לביטול המודעות, צריך לפסול כל עד שיעיד על מודעא שהוא מסר. כלומר, בפשטות היה נראה מדבריו שמועיל להחליט מי יהיה עד ומי לא. דהיינו ראיה מדברי הרשב”א שבעקרון מועיל פיסול עדים.

אולם המעיין שם בבית יוסף יראה שברור שאדם אינו יכול לקבוע מי יהיה עד, ואם יהיה עד שיבוא ויאמר שמסר מודעא עדותו קיימת, אלא הכוונה היא שע”י אמירה זו יש יותר גמירות דעת לגרש מדעתו. כלומר, הלכה למעשה, אדם אינו יכול לקבוע מי יהיו העדים.

ועי’ בשו”ת תורת חסד (אבה”ע סי’ כא) שהביא את המהר”י בן לב כמסתפק, וכן בשו”ת שב יעקב אבה”ע סי’ כא. אולם המעיין בדברי המהר”י בן לב לא ברור שיש לו ספק בענין. ויותר נראה שהוא מצדד לומר שלא ניתן לייחד עדים באופן שהאחרים אינם עדים.

וכך גם נראה מדברי הרמ”א (סי’ מב סעי’ ד’): “ואפילו ייחד עדים, יכולים אחרים שראו המעשה להעיד (ריב”ש סי’ תע”ט)”. אמנם, בשו”ת משיב דבר (ח”ד סי’ לא) ביאר את דברי המהר”י וייל באופן שלא יסתור את הנ”ל. שכוונתו לומר שאם ייחד עדים פסולים אין הכוונה שהאחרים אינם עדים, אלא כולם יכולים להעיד, אך מאחר שייחד את הפסולים, הם ודאי מצטרפים וממילא נמצא קרוב או פסול עדותן בטלה. לכן באופן שייחד כשרים גם האחרים יכולים להעיד ואין כל דופי בקידושין. ועי’ שו”ת בית יצחק סי’ צט סק”ח.

גם מדברי העין יצחק (ח”ב סי’ סד אות ה’) נראה שאם ייחד פסולים הדין חוזר לדין נמצא קרוב או פסול, ולא שאין האחרים יכולים להעיד כלל משום שלא ייחדם. כלומר, לשיטת התוס’ והרא”ש שבראיה לבד אינם מצטרפים, הקידושין קיימים ע”י הכשרים.

וכך גם כתב בשו”ת אגרות משה (אבה”ע ח”ד סי’ מו) שדן בקידושין שנעשו ע”י עדים פסולים אם אפשר להתירה לבועל וכתב: “אבל צריך להודע שאולי היו נמצאים שם בהקרואים שני עדים כשרים בשעת הקידושין והחופה ומה שהלכו על חתונה כזו אולי היו ממכירי המחותנים שהוכרחו בשביל הכרתם וגם אולי ידידים בשביל משא ומתן וראו איך שנתקדשה ואמר הרי את מקודשת בטבעת זו, שאז הרי היו עדים כשרים שראו הקידושין שאף שלא נתייחדו לעדים הם קידושין דלא בעינן שיאמר אתם עדים, ומצד נמצא קרוב או פסול להרבה מרבותינו לא נפסלו הקידושין, וגם כיון שהראביי ייחד עדים הפסולין שיהיו עדים הרי לא נצטרפו עמהם ליפסל”.

כלומר, אם יש שם שני עדים כשרים שראו את הקידושין אפילו אם ייחד את הפסולים חוששים לשיטת התוס’ והרא”ש שדין נמצא קרוב או פסול נאמר רק אם מצטרפים גם להעיד בבי”ד, אבל בלי עדות בבי”ד הפסולים אינם פוסלים את עדותם של הכשרים. וא”כ לשיטתם הרי היא מקודשת.

לסיכום: מדברי הרבה מהפוסקים נראה שלא ניתן לפסול את שאר העדים ע”י הייחוד. והייחוד רק יוצר מצב שחוזרים לעיקר הדין של נמצא קרוב או פסול. שלדעת הרמב”ם הפסולים מצטרפים, וכל העדות בטלה. ולדעת התוס’ והרא”ש, הפוסלים אינם מצטרפים אם לא באו להעיד בבי”ד. ולדעת הריטב”א בקידושין כדי שיצטרפו אין צורך בעדות לפני הבי”ד. כלומר, לדעת התוס’ והרא”ש עדיין הקידושין קיימים לדעת אותם פוסקים שלא מועיל פיסול עדים ע”י הייחוד של הפסולים.

זאת ועוד, בשו”ת יביע אומר שם סייג את הדברים באות יא שיש המחלקים בין מקרה שהחתן ייחד את העדים לבין אופן שהחתן או הרב ייחדו את העדים, שלהם אין סמכות לייחד ובכך לפסול את האחרים.

והביא שם משו”ת נאמן שמואל (סי’ עט): “ואין ספק שמה שמוליך החזן את הכתובה להחתימה בעדים חשיב ייחוד העדים והזמנתם על ידי החתן עצמו, כי החזן שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו, וגם כיון שבשעה שבאים לקדש הכלה נכנסים העדים המוזמנים פנימה לראות מעשה הקידושין, והחזן מראה להם הטבעת קודם הקידושין, בודאי שאין לל ייחוד העדים גדול מזה ונפסלו שאר העם העומדים שם להעיד על אותם הקידושין”. וכך הביא בשם הכרם שלמה (סי’ כא).

אולם בשו”ת פרח מטה אהרן ח”ב סי’ קיז חילק כנ”ל שאם החזן ייחד את העדים לא נתבטלה עדות השא. וכך הביא בשם הכנסת הגדולה, ובשו”ת ראש משביר (אבה”ע סי’ כד).

אלא שהמעיין בדברי הכנה”ג אפשר שאינו חולק כלל על שו”ת נאמן שמואל, וז”ל הכנסת הגדולה (חו”מ סי’ לו הגב”י אות ד’): “כתב מהרי”א הלוי ז”ל בתשובה כ”י, דהיינו דווקא כשהבעל דבר זימנם להעיד אז בדיני ממונות והעיד בב”ד, עדותם בטלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ובדיני גיטין וקידושין אפילו לא העידו בב”ד עדותן בטלה. אבל אם לא זימנם בעל דבר להעיד, אע”פ שנתכוונו להעיד אין העדות בטלה. ע”כ. ויראה לי שסברא זו היא סברת הר”ן ז”ל והרמב”ן ז”ל בפי”נ, שהזכרה בדברי רבינו המחבר ז”ל בסי’ ז’ ע”ש וספר בני שמואל”.

כלומר, הוא רק אומר שבעל דבר צריך להזמינם. ויתכן שגם החזן או הרב שהם שליחים של החתן גם הם יכולים לייחד עדים כפי שכתב בנאמן שמואל, ואין כל ראיה שהכה”ג סובר כדעת פרח מטה אהרן. וגם המהרשד”ם שהובא לעיל, שחילק כאמור כמו שכתב בשו”ת פמ”א. אין כל ראיה שחולק על הנאמן שמואל משום שהוא מדגיש שהייחוד נעשה ע”י העדים עצמם שהם החליטו לייחד את עצמם לעדות ולא החתן. אבל החזן או הרב יתכן כדברי הנאמן שמואל שהם שליחים של החתן.

עכ”פ אפשר שבחופות שעורכים לאנשים שאינם דתיים והחתן אינו יודע מאומה בענייני החופה והקידושין. הוא מזמין רב שיסדר את כל העניינים. לכאורה דברי הנאמן שמואל הרבה יותר מתיישבים, שהוא שליחו בכל הנושא העדות והקידושין. (וסברא מעין זו ראיתי שכתב מו”ר הגר”א וייס שליט”א בתשובה בכת”י).

א”כ נמצא איפוא שאם אנו חוששים לשיטת התוס’ והרא”ש יש מקום להחמיר לחשוש לשיטת החת”ס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *