שאלה:
מדוע כתב הילקוט יוסף שאסור לאפשר בהדלקת נרות לערב שבת שהאשה תברך והגבר ידליק (ולמנהג בני אשכנז שהבעל ידליק והאשה תברך אח"כ)? חפשתי משהו שיזכיר ויתיר ולא מצאתי אף אחד, שהרי בדין ברכת המצות, למדנו שיש דין ערבות, סימן קסז סעיף כ ס"ק צה כפי שאחד יכול לברך בשביל השני שיניח תפילין, והרי פה בהדלקת הנר ודאי שיש בזה דין ערבות ומדוע כתב הילקוט יוסף וז"ל: שבת א, סימן רסג הלכה לט " הדבר ברור שאם שפחה גויה מדליקה את הנר לכבוד שבת , שאין לאשה לברך על ההדלקה, ואף כשישראל חבירו עושה המצוה על ידיד שליחותו, אין המשלח יכול לברך על סמך מעשה השליח" בגוי ניתן להבין וזה פשוט, אבל בישראל מדוע לא? ופלא שלא ראיתי מישהו שהזכיר את דין ערבות בברכת המצות שמותר לכתחילה!!??
תשובה:
שלום וברכה
במשנה ברורה בסי’ תלב סק”י מדבר באדם שעושה שליח לבדוק עבורו את החמץ, מי מברך, וכותב שם שודאי השליח מברך ולא בעל הבית, שכשם שנעשה שלוחו לעצם המצוה כך גם לענין הברכה, נכון שיש ערבות, אבל אין להפריד בין המצוה לברכה, כי הברכה היא על עצם העשייה, וראה בענין זה בשו”ת כתב סופר יורה דעה סי’ קנ שהמשלח אינו רשאי לברך, וע”ע שו”ת האלף לך שלמה סי’ קי שאם המשלח מברך הרי זה מנהג של בורות, וע”ע בית יוסף סי’ תקפה בשם תרומת הדשן. ואגב כאן שמדובר באשה הדין חמור יותר, שכן הטעם לברך כשאדם אחר מבצע את המצוה הוא לכאורה רק מדין ערבות, ויש הרי מחלוקת גדולה בין הפוסקים אם יש ערבות לנשים, ראה מה שנחלקו בזה רבי עקיבא איגר והדגול מרבבה בסי’ רעא לגבי קידוש.
