תפילה בציבור: החובה ופרטיה

מניין בני ישראל המופיע בתחילת פרשת כי תשא מזכיר את הרעיון של "מנין" – מילה שבשימוש השגור מתכוונת לקבוצה של עשרה גברים יהודיים.

הסכנה של "נגף" בקשר למניין בני ישראל, שאכן התממש בתקופת דוד המלך (שמנה את העם באופן ישיר), נובעת מהטבע הבסיסי של מניין. כפי שמסביר רבנו בחיי, מניין של אנשים בתור יחיד מפריד אותם מההגנה העליונה שחלה על האומה כולה. האדם שנמנה עומד בסכנה, נפרד מהעם כולו.

הפתרון שהתורה מציעה לכך היא למנות את העם על-ידי חצאי שקלים. כלומר, גם לאחר שהוא נמנה כיחיד, הוא עדיין "חצי". גם בתוך רשות היחיד, שם האדם זוכה לביטוי העוצמתי ביותר בתור אינדיבידואל, הוא נשאר פרט בתוך הגוף הכללי של האומה כולה.

כל מנין, כל אוסף של עשרה יהודים, מהווה מיקרוקוסמוס של העם היהודי כולו. מנין של עשרה הוא אפוא "מניין" שאפשר לספור, למנות – ניתן למנות כל יחיד בקרב קבוצת העשרה. ואכן, המנהג הוא לספור מנין אנשים על-ידי חלוקת פסוק בן עשר מילים בין עשרת האנשים.

במאמר הנוכחי נעסוק ב"הלכות מנין", ובעיקר בשאלת החובה להתפלל תפילה בציבור. מה אופי החיוב להתפלל תפילה בציבור? האם אכן יש חיוב, או שמדובר במעלה בלבד? האם מותר לנפוש במקום שאין שם אפשרות של תפילה בציבור? והאם יש להפסיק לימוד בחברותא כדי לקיים תפילה בציבור?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

למה מנין?

רבים מאמינים שיש צורך במנין כדי לומר דברים שבקדושה: קדיש, קדושה, ושאר חלקי התפילה שדורשים מנין עשרה. אמנם נכון שיש דברים שבקדושה שדורשים ציבור, אך הסיבה העיקרית לתפילה בציבור היא בשביל התפילה עצמה: תפילת שמונה עשרה שמתפללים בציבור.

כן מבואר במשנה ברורה (סימן צ, ס"ק כח, בשם החיי אדם יט, א): "ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד, ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו". מכאן כותב המשנה ברורה שיש להיזהר לא רק שיהיו עשרה בבית הכנסת, אלא שכל אדם צריך להגיע בזמן לבית הכנסת כדי שיתפלל עם הציבור.

תפילה שנאמרת ביחס עם הציבור שונה מהותית מתפילה שנאמרת ביחיד. בגמרא (תענית ח, א) מוצאים שתפילותיו של אדם מתקבלות רק כאשר מלווה להן כוונה, ואילו תפילה שנאמרת בציבור מתקבלת גם כשהכוונה לקויה. על-פי דברי גמרא נוספת (ברכות ח, א) כותב הטור (אורח חיים צ) שתפילותיו של אדם נשמעות דווקא במנין ובבית הכנסת.

ברור אפוא שתפילה בציבור היא מעלה גדולה. האם היא גם חידוש?

החיוב להתפלל בציבור

בשולחן ערוך (אורח חיים צ, ט) נאמר ש"ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכווין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים". במגן אברהם מוסיף שגם אם יכול להתפלל בביתו במנין, עדיין ברוב "עם הדרת מלך" – יש להתפלל בציבור.

במשנה ברורה (צ, כח) מדגיש שתפילותיו של אדם נשמעות יותר כשהוא מתפלל בציבור, ומוסיף שגם כאשר יש אדם רשע בין המתפללים, עדיין תפילה בציבור עדיפה על תפילת יחיד (על-פי דברי הרמב"ם, פרק ח מהלכות תפילה).

מתוך לשון השולחן ערוך (ישתדל) ומתוך הטעמים שכתבו הפוסקים, עולה לכאורה שתפילה בציבור אינה חיוב גמור, אלא מעלה חשובה שיש לדאוג לקיימה. כן עולה מדברי הרא"ש (כלל ד, סימן יא), שכתב שטוב להתפלל עם הציבור, וכן בשו"ת חוות יאיר (סימן קטו, בשם מהרי"ל) שכתב שתפילה בציבור "אינה חיוב כל כך", ועוד.

מנגד, בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד, סימן סח) כתב שתפילה בציבור היא חיוב גמור, ולא מעלה ויתרון בלבד. הוא מבאר שאסור לאדם להתפלל במקום ובאופן שהוא יודע שתפילותיו לא תתקבלנה. כפי שלמדים מדברי חז"ל ואף מדברי הפסוקים, התפילה במנין עוצמתית ומתקבלת יותר מתפילה ביחיד, ומכאן שמדובר בתפילה נעלה יותר, וחיוב על האדם להתפלל באופן זה.

הרב פיינשטיין מדגיש שאמנם ניתן ללמוד את מעלת התפילה מדברי הפסוקים, אך החיוב להתפלל עם הציבור אינו חיוב מן התורה אלא מדרבנן בלבד. על דרך זו ניתן ללמוד מלשונות כמה פוסקים, כגון בשולחן ערוך הרב (אורח חיים צ, יז) שכתב שמדובר במצווה דרבנן, וכן בערוך השולחן (צ, כא), ואחרים.

בשו"ת מנחת יצחק כתב (בשם תורת חיים) שמשמעות המילה "ישתדל" של השולחן ערוך היא שיש להתפלל בבית הכנסת עם מנין ולא בבית עם מנין, אך התפילה במין עצמה היא אכן חובה. באופן אחר ניתן לומר שהשתמש בלשון "ישתדל" כדי ללמד שבנסיבות מסוימות אין חובה להתפלל במנין, כפי שיבואר להלן.

מקורות נוספים

ניתן להצביע על מקורות נוספים שמהם משמע שיש חיוב של תפילה בציבור.

מקור אחר הוא בדברי הגמרא (ברכות מז, ב), שם מבואר שר' אליעזר שחרר את עבדו, למרות שיש בכך לכאורה איסור תורה של "לעולם בהם תעבודו". הגמרא מבארת שהוא עשה כן כדי לאפשר את קיומה של "מצווה רבה", שהיא כדי שיהיה עשירי להשלים מנין. כיון שהדבר נעשה לצורך מצווה, שוב אין בשחרור משום איסור. כן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רסז, עט).

מהי המצווה הגדולה של תפילה במנין? תוספות מבארים שמדובר במצוות תפילה בציבור, אך מן הראוי לציין שלפי רש"י והרא"ש המצווה היא לאפשר אמירת קדיש, קדושה, ועוד דברים שבקדושה שאין לאומרם ללא ציבור – ולא המצווה של תפילה בציבור עצמה. ניתן לבאר שאמנם עיקר החיוב המוטל על היחיד הוא להתפלל תפילת שמונה עשרי עם הציבור, אך השיקול המרכזי של הציבור הוא שתתקיים תפילה בציבור ויאמרו בה דברים שבקדושה.

מקור נוסף הראוי לזכר הוא דברי הגמרא (ברכות ח, א) לפיהם מי שגר בשכונה ואינו נכנס לבית הכנסת נקרא "שכן רע". אמרה זו מוזכרת ברא"ש (ברכות א, ז), בטור (אורח חיים צ) ובשולחן ערוך (צ, יא), והרמב"ם (הלכות תפילה ח, א) מדגיש שיש להתפלל בבית הכנסת "עם הציבור".

במשנה ברורה (צ, לח) כתב שכאשר אדם מתפלל במנין בתוך ביתו, אינו נקרא "שכן רע" גם אם אינו מגיע לבית הכנסת.

מרחקי נסיעה

אולי המקור הברור ביותר שמשמע ממנו חיוב תפילה בציבור הוא הוראת הגמרא (פסחים מו, א) לפיה אדם המהלך בדרך צריך ללכת ארבעה מיל (מיל הוא קצת פחות מקילומטר) כדי להתפלל, או מיל אחד בכיוון ההפוך. לפי רש"י (וכמה ראשונים שהסכימו עמו), כוונת הגמרא היא שיש להשקיע מאמץ של הליכת ארבעה מיל כדי להתפלל בבית הכנסת במנין.

בשולחן (אורח חיים צ, טז) ערוך פסק הלכה זו: "ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללים בי', צריך לילך שם; ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בי'".

במשנה ברורה (ס"ק נב) כתב (בשם חיי אדם) ש"היושב בביתו דינו כמלאחריו, על כן הדר בישוב תוך מיל למקום שמתפללין בעשרה צריך לילך בכל יום בבוקר להתפלל בעשרה". בנוגע לתפילת הלילה, המשנה ברורה כתב ש"אין צריך לילך בלילה בדרך בשביל מנין" – אך כיום יש לפקפק ברלוונטיות של הבחנה זו, שכן דרכנו בטוחים גם בלילות. המשנה ברורים מסיים ש"סעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים שהם בעיר ומתעצלים לילך לבהכ"נ להתפלל מנחה ומעריב".

זמן הליכה של מיל הוא 18 דקות. לפי רבים מבין פוסקים זמנינו (כגון הרב חיים קנייבסקי שליט"א, הובאו דבריו בספר אשי ישראל, פרק ח, הערה ע) אדם הנוסע ברכב צריך לנסוע מרחק של 18 דקות נסיעה כדי להתפלל במנין.

לאור מקור זה, כתב בשו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"ב, בימן כז) שאסור לתלמיד חכם ללמוד עד מאוחר בלילה באופן שהוא מפסיד תפילה בציבור ביום. הר בפיינשטיין כאמור סבור שתפילה בציבור היא חיוב ולא מעלה בלבד, ואין לאדם להימנע מכך גם בשביל המעלה של לימוד תורה (עי' גם בשולחן ערוך ורמ"א, אורח חיים צ, יח, בעניין מי שתורתו אומנותו). במקום אחר פסק הרב פיינשטיין שחייב אדם להתפלל במנין בבית הכנסת גם אם יוכל לכוון יותר בתפילתו בבית (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ג, ז).

נסיבות מיוחדות

כפי שראינו, כאשר אדם גר במרחק של יותר מ-18 דקות נסיעה מבית הכנסת, מותר לו להתפלל ביחידות, ואינו חייב ללכת לבית הכנסת. הפוסקים מרחיבים את העיקרון גם לנסיבות אחרים. למשל, כאשר אדם כבר התחיל את סעודתו (באופן שהיה מותר להתחיל), אינו צריך להפסיק את סעודתו כדי להתפלל בציבור, והוא רשאי להמשיך את הסעודה ולהתפלל ביחידות (ביאור הלכה סימן רלב). דוגמאות נוספות הן:

• חולה. החולה פטור מתפילה בציבור. גם אדם חלש אינו חייב לטרוח ללכת לבית הכנסת, גם אם אינו חולה (משנה ברורה צ, כט).
• הפסד ממון. אין חובה להפסיד ממנו כדי לקיים תפילה בציבור (שו"ת יד אליהו סימן ז; משנה ברורה שם). כן, במקום שאין בו מנין, אין חובה לשלם לאנשים שיבואו כדי להשלים מנין (הליכות שלמה פרק ה, הערה ו, על-פי משנה ברורה נה, סו). אולם, כתב המשנה ברורה אין להפסיד תפילה בציבור כדי להרוויח יותר כסף (ועי' גם במגן אברהם תרעא, יב).
• תפילה באיחור. עדיף להתפלל מנחה ביחידות ולא בציבור מלהתפלל במנין לאחר שקיעת החמה (משנה ברורה רלו, יד).
• הנץ החמה. עבור מי שמתפלל בקביעות בהנץ החמה, יש עדיפות של תפילה כוותיקין (בהנץ החמה) מתפילה בציבור (הליכות שלמה פרק ה, סעיף יז).
• להפריע לאחרים. לעתים הפרעה של אחרים גם שיקול. למשל, הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל התנגד לתפילות במעבר של מטוס, כאשר התפילה חסמה את המעבר והפריעה לנוסעים (הליכות שלמה פרק ח, סעיף ד, הערה יב).
• נופש. ראוי שלא לנפוש במקום שאין בו מנין (הליכות שלמה ה, ד; עי' גם בהוספת הרב זלמן נחמיה גולדברג בעניין זה, בסוף הספר).
• הפסת הלימוד. מי שהפסיד את תפילתו הקבועה, וכעת עליו ללמוד עם חברותא כמידי יום, אין לו לבטל את החברותא או להפסיקו באמצע (הליכות שלמה פרק ה, סעיף טז). כן נלמד ממי שנמצא באמצע סעודה, שאינו חייב להפסיק – וכל וחומר מי שלומד תורה (ביאור הלכה רלב).