לתרומות לחץ כאן

פועל שקצבו לו שכר מעט – איסור אונאה

שאלה:

שלום רב! ידועה ההלכה שאין אונאה בפועלים ומאידך יש בקבלנות, ברצוני לשאול, אדם שנחתם איתו חוזה עבודה של ניהול מקום, והותנה בחוזה במפורש שהעבודה אינה תחומה בשעות וזמנים, אלא יש לו אחריות כללית על ניהול המקום, ולבסוף התברר שהמשכורת שהוא מקבל אינה מתאימה כלל לסוג העבודה שהוא עושה, ובזמנו זה לא היה ידוע לו, האם הוא מוגדר פועל או קבלן לעניין דין אונאה?

תשובה:

שלום וברכה,

השו"ע הכריע כדעת הרמב"ם שאין אונאה בפועל. ויש אונאה בקבלן. נחלקו הפוסקים מתי נחשב פועל ומתי קבלן. י"א שאם מקבל שכר גלובלי ולא לפי שעות, נחשב קבלן. ואם מקבל שכר לפי שעות או לפי ימים, נחשב לפועל. ורוב הפוסקים סוברים שאם חייב לעשות מלאכה בזמן מסוים דינו כפועל. ואם יכול לעשות עבודתו מתי שירצה, כגון חייט שקיבל לתפור בגד, שיכול לעשות מלאכתו בזמן שבוחר ולא משועבד לעבוד דווקא בזמן מסוים, נחשב לקבלן.

מנהל עבודה לרוב חייב לעשות עבודתו בזמנים מסוימים – כאשר הפועלים עובדים. ולכן דינו כפועל ואין בהם אונאה. אך אם אינו משועבד לזמנים, ויכול לבדוק את מצב העבודה בכל זמן שירצה, ואינו מוגבל לשעות ולזמנים, דינו כקבלן.

חשוב לציין שגם בקרקע ובפועל שאין אונאה, הכוונה שאין דיני אונאה ולא יכול לדרוש ביטול מקח. אבל איסור אונאה קיים גם בהם. לדעת הסמ"ע קיים איסור של גנבת דעת. ולדעת הרמב"ן והחינוך יש איסור אונאה כמו בכל אונאת מטלטלים.

בהצלחה.

מקורות:

אונאה בפועל וקבלן

על דברי המשנה עבדים אין בהם אונאה דעת רוב הראשונים – רמב"ן רשב"א ריטב"א ר"ן – שאין חילוק בין פועל לקבלן ועל שניהם נאמר שאין בהם דין אונאה. וז"ל: "ובשכירות ישראל כגון ששכר פועלים יש אומרים שאין בהם אונאה דלאו ממכר הוא וכן בקבלנות".

אמנם דעת הרמב"ם (מכירה פי"ג הט"ו) שיש חילוק בין פועל לקבלן וז"ל: "השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייה". וכ"פ המחבר (שם סעיף לג)

ואילו בקבלן כתב הרמב"ם (שם הלכה יח) וז"ל: "נראה לי שהקבלן יש לו הונאה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים, או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי זה יש לו הונייה, וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר". וכ"פ המחבר שם סל"ו. הרי לנו דעת הרמב"ם שרק בפועל נאמר הדין שאין בהם אונאה ואילו בקבלן יש בו אונאה.

הטעם לחלק בין פועל לקבלן כתב בתרומת הדשן (סימן שיח) שבפועל מצאנו שיכול לחזור בו באמצע היום משום עבדי הם, כיון שגופו קנוי, לכן יכול לחזור בו. אבל קבלן אין גופו קנוי ואינו דומה לעבד. וכן מבואר בסמ"ע ס"ק ס שפועל משכיר נפשו, ואילו קבלן אינו משכיר נפשו. וכן מדויק מלשון הרמב"ם שכתב בפועל כקונה אותו לזמן.

מתי נחשב פועל ומתי נחשב לקבלן

לדעת מיעוט הפוסקים שאם השכר לפי שעות נחשב לפועל. ואם השכר על סיום העבודה ללא התייחסות לזמן העבודה, חשב לקבלן. ודעת רוב הפוסקים (סמ"ע שם ס"ק נט ובסימן שלג) אם נשכר לעבוד על זמן מסוים – נחשב פועל. ואם עושה מלאכתו מתי שירצה, ולא יוכל להכריחו לעבוד עכשיו, נחשב לקבלן.

דעת הרמב"ם שקבלן דומה למכר

הרמב"ם מבאר את הטעם שבקבלן יש בו אונאה, משום שהוא כמוכר לו את פעולתו. והקשה ה"ה שהרי קיי"ל שאין אומן קונה בשבח כלי, ומדוע נחשב שמוכר לו את פעולתו.

מהרי"ט (חו"מ סימן יט) ביאר שאם מחדש דבר עבור הבעלים, כגון אורג לו בגד, נחשב שמוכר לו דבר כיון שעשה עבורו דבר חדש, ונהי שאין האומן קונה בשבח, אך כיון שעושה עבורו פעולה נחשב כמוכר.

המחנה אפרים (על הרמב"ם) תירץ שמכר לאו דוקא, וגם בדבר שאינו מכר יש בו אונאה. ובגמרא שהסתפקה האם שכירות כמכר שיהיה בו אונאה, והשיב אביי שהוא כמכר, רק לדברי השואל שסבר שאיסור אונאה שייך במכר, ע"ז תירץ ששכירות הוא מכר. אבל לעולם גם בלא מכר יש איסור אונאה.

וראיתי בספר נתיבות שכיר ([הגאון הרב יהודה איטח] פרק יט סעיף ט) שכתב נפ"מ בין המהרי"ט למחנ"א, בקבלן שלא מייצר דבר חדש לבעה"ב, אלא עושה עבורו פעולה, כגון מנקה, שלא מחדש דבר, לדעת המהרי"ט אין כאן מכר, ולא יהיה בו אונאה. ולדעת המחנ"א א"צ למכר ולכן יש בו דין אונאה. עכ"ד ויפה כתב.

נמצא שלדעת הרמב"ם בפועל אין דין של אונאה ובקבלן כן. ולדעת המהרי"ט דוקא קבלן שמייצר דבר עבור בעה"ב. ודעת רוב הראשונים בין בפועל בין בקבלן אין בהם אונאה. השו"ע פסק כרמב"ם ורע"א ציין לדברי הראשונים. 

המאנה בקרקע ובעבדים האם ובאיזה איסור עובר

איסור הונאת ממון הוזכר בתורה בפרשת בהר (ויקרא כה יד-טו) וכי תמכרו ממכר לעמיתך… אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך.

הרי שהאיסור של לא תונו נזכר בפרשת מכירת קרקע. ואילו חז"ל דרשו את הפסוק שהאיסור נאמר על מטלטלים ולא על קרקעות. הרמב"ן (על התורה) עמד על כך. ומיישב הרמב"ן (בתירוצו הראשון), שחכמים הוציאו את המקרא מידי פשוטו, והפסוק של לא תונו מדבר על מטלטלים. והפסוק שאחריו מדבר על קרקעות. עוד תירץ הרמב"ן (בתירוצו השני) שהפסוק לא תונו מדבר הן על קרקע הן על מטלטלים, והמאנה בקרקע עובר על לאו של אונאה כמו במטלטלים. אלא שבמטלטלים יש חידוש נוסף שאם הייתה האונאה שתות מחזיר את המעות, והמקח קיים, ואם האונאה יותר משתות בטל המקח, ומדינים אלו התמעטו קרקעות, אבל לא מאיסור אונאה.

ונראה ששתי תירוצי הרמב"ן חולקים בביאור המשנה שאין אונאה בקרקע, שלתירוצו הראשון של הרמב"ן לא הוזכר איסור אונאה בקרקע. והפסוק מדבר רק על מטלטלים. וכן הוכיח המל"מ (מלווה פ"ד ה"א ד"ה נשך) שדעת התוספות (ב"מ סא ע"א ד"ה אלא) שסוברים שאין איסור אונאה כלל בקרקעות. וכוונת המשנה אין אונאה לקרקעות, היינו שאיסור אונאה לא שייך בו. ולתירוץ ב' האיסור נאמר גם בקרקע, ולכן כשמאנה בקרקע יש איסור אונאה. וכן דעת ספר החינוך.

הסמ"ע (סימן רכז ס"ק נא) כתב שהמאנה בקרקע עובר באיסור אונאת דברים וגניבת דעת, ובכלל לאו דלא תונו איש את אחיו. ומבואר שאין איסור אונאה כלל וכתירוצו הראשון של הרמב"ן.

טעם שאין אונאה בקרקע

לתירוצו הראשון של הרמב"ן שאיסור לא תונו לא נאמר בקרקע, אין זה מטעם מסוים אלא שממועט מהפסוק. וכמו שמצאנו להדיא בתוספות (ב"ב סא ע"ב ד"ה ארעתא) שאין לומר שאין אונאה לקרקע משום ששוה יותר מדמיו, שהרי גם בהקדשות ועבדים אין בהם דין אונאה, אף לא שייך בהם סברא זו. אלא גזירת הכתוב שאין בהם אונאה.

אמנם ברשב"א (ב"ק יד ע"ב ד"ה דבר) כתב שטעם יש בדבר משום שלפעמים אדם רוצה לקנות קרקע יותר משוויה, ולכן קרקע שווה כל כסף. והחינוך (מצוה שלז ד"ה אבל) ביאר הטעם שקרקע עומד לעולם ולכן דרך הבריות למחול לאחר שכבר נתאנו וקנו אותה ביוקר. והראיה לזה שהרי איסור אונאה שייך גם בקרקע.

ומבואר דעת התוספות שמיעוט אונאה מקרקע הוא גזירה"כ, ועל כן לא יהיה לאו של אונאת ממון, אלא לאו של אונאת דברים וגניבת דעת וכדברי הסמ"ע. ולדעת הרשב"א והחינוך והרמב"ן יש איסור אונאת ממון בקרקע, אלא שאדם מוחל על האונאה ולכן אין צריך להחזיר את האונאה.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. השאלה היא אם יכול העובד לטעון קים לי כשיטת הפוסקים שעבודה שאינה תחומה בשעות מוגדרת כקבלנות. אבהיר, מבחינה חוקית בודאי שהתניה זו שהעבודה אינה מוגבלת בשעות וימים אינה תופסת, וכך הוא מנהג המדינה, וכנגד מנהג המדינה לא אומרים הממע"ה כמבואר בירושלמי ובפוסקים, אמנם במקום שהותנה במפורש כנגד מנהג המדינה בודאי שהתנאי תופס, אך באופן שיש נידון על התנאי אם הוא תופס, שמא יכול לומר 'קים לי' כשיטת הפוסקים שאין זה תנאי, ואין לו חסרון של מוציא מכיון שמנהג המדינה מסייע בידו.

  2. לא ניתן לומר קים לי ולהוציא ממון. המנהג כאן לא מכריע. א. אין מנהג שקובע שלא לשלם לפי עבודה, גם לפי החוק מותר לשלם לפי עבודה ולא לפי שעות. ב. כאן הספק הוא אם לראותו כקבלן או כפועל, ואין מנהג שקובע אחרת ולכן אי"ז נגד מנהג.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל