כתובה – כפל מבצעים?

מערכת האתר
כ"א שבט ה'תשע"ט

בס”ד

הרב שלמה זלמן פלדשטיין.

תשלום הכתובה מול חוק ‘יחסי ממון’ – איזון משאבים

כתובה היא חוב גמור המוטל על הבעל בעת חלים הנישואין, ותשלומה מותנה או בגירושין, או במיתתו של הבעל[1]. בהלכה נמנים מספר מקרים בהם האשה תפסיד את כתובתה (ופעמים שאף את תוספת הכתובה, היינו החיוב הנוסף שאינו מתנאי בית דין, אלא חיוב עצמי של הבעל), מכוח מעשיה אשר גרמו לגירושין, וביניהם אשה המורדת על בעלה, בטענת ‘בעינא ליה ומצערנא ליה’, שאז קנסוה חכמים שאין לה כתובה משום היותה מורדת[2], וכן הטוענת ‘מאיס עלי’, היינו אשה האומרת ‘לא בעינא לא לך ולא לכתובתך’, שאז אומרים אנו שבטענה זו הרי היא מוחלת על הכתובה, העיקר שיגרשנה בעלה[3], עוד נקבע כי אשה אשר עוברת על דת, היינו דת משה – איסורי תורה שמכשילה בהם את בעלה, או דת יהודית – שהם איסורים שהעובר עליהם יש בו משום חשש פריצות וזנות[4], גם תפסיד את הכתובה[5]. וכן אשה שזינתה, וכן יש אומרים אף אשה שעשתה מעשי כיעור[6].

תנאים הלכתיים אלו קבעו לנו הגדרות ברורות, על אופי הזכאות לקבלת הכתובה, ועל המקומות בהם האשה לא תעמוד בתנאי קבלת הכתובה. ומלבד אלו, לא מצאנו כלל איזה תנאים אשר יפטרו את הבעל מתשלום הכתובה, גם במקום גירושין אשר תקבל האשה מיד הבעל תשלום עם מסיבה אחרת, ולא מכוח הכתובה, עדיין יהיה חייב הבעל לשלם את חובת הכתובה.

במאמר הבא נסקור את הדרך לגביית חוב הכתובה בזמן הזה, אם וכאשר תהיה כזו, כל זאת בהתאם להלכת השיתוף אשר היתה נהוגה פעם, ולאחריה חוק יחסי ממון – השתל”ג, הקובע כי בעת פירוד בין בני הזוג תיעשה חלוקה שווה בין הצדדים[7]. וכתוצאה ממנו עלינו לדון האם אכן קיים איזה היגיון ותוקף למעמדה של הכתובה בזמן הזה, הן לעמדת ההלכה, בה נבחן את מטרת הכתובה, והזכויות הנובעות ממנה,  והן בדין האזרחי הנוהג.

תוכן הפרקים הנידונים כדלהלן:

  • פרשנות חוק איזון משאבים – יחסי ממון.
  • חוב הכתובה ומטרתו – מהם החיובים הכלולים בכתובה, הסכום בו נתחייב הבעל, האפשרות לשנות את הסכום, וכן מועד חלות החיוב.
  • תוקפו של החוק במפשט העברי- הכרת ההלכה בחוק, לפי הכלל של דינא דמלכותא דינא, וכן לפי כללי האומדנא והתנאה בדבר שבממון.
  • אומדן דעתו של המתחייב – האם בהתחייבותו של הבעל קיימת אומדנא, שאינו מתחייב להענקת כפל הזכויות. פס”ד מאת הרב אוריאל לביא שליט”א.
  • החלטות בתי הדין הרבניים – פסיקות שונות שניתנו ע”י בתי הדין, ופסיקתו של הרב דיכובסקי שליט”א.
  • האופנים למימוש כפל זכויות – כאשר נכס רשום על שני בני הזוג, לפי הלכת השיתוף, וכן בהסכמי ממון הנעשים קודם הנישואין ובמהלכם.

 

פרק א

פרשנות חוק איזון משאבים – יחסי ממון, התשל”ג – 1973.

חוק יחסי ממון (להלן: “החוק”) במהותו בא להסדיר את דרך חלוקת הרכוש בין בני זוג, בעודם נפרדים ומתגרשים, ההלכה היא לפי הדין האזרחי, כי בכל אותם נכסים אשר נרכשו כחלק ממסגרת הנישואין יערכו בהם הזוג חלוקה של שווה בשווה, (למעט כספים כגון ירושה, וכיוצ”ב שאותם ממעט החוק מאותה החלוקה).

הזכויות הללו כאמור עומדות בגדרי הזכויות האזרחיות, המקנות הן לבעל והן לאשה, זכות לתפוס ולקבל חצי מהנכסים. בכפוף לזכויות אלו, ישנם זכויות נוספות המוקנות לאשה מכוח דין הכתובה, בעת היגרושין או מיתת הבעל, שבמקרים אלו על הבעל לשלם לאשה את הסכום הנקוב בכתובה (לבתולה מאתיים, ולאלמנה מנה), וכן את שאר התחייבויותיו בתוספת הכתובה. היינו חיוב נוסף שהטיל על עצמו הבעל ואינו מתנאי בית דין.

סעיף 17 בחוק יחסי ממון קובע כי:

“אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה, ואין בו כדי לגרוע מהוראות סעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969”.

הוי אומר, אין בהוראת החוק, המקנה לכל אחד מבני הזוג זכות בקבלת חצי מהנכסים, בכדי לגרוע מההתחייבות לתשלום הכתובה מידי הבעל לאשה. על פרשנות סעיף זה נחלקו בבתי הדין, סביב השאלה משפטית האם המחוקק מפנה את דבריו לערכאה הדנה בחוק יחסי ממון, ובכך הוא מורה לה שלא לגרע מחלקה של האשה בחלק המגיע לה לפי חוק יחסי ממון, וזאת מכיון שזכתה בכתובה. והכלל יהיה שגם אם בסופו של דבר תהיה חריגה מאיסון המשאבים הקבוע בחוק, כל עוד החריגה היא לטובת האשה, אזי הראות אלו של חוק יחסי ממון לא הגבילו את תשלום הכתובה במלואה.

פרשנות זו שוללת מראשיתה את האפשרות לראות בחוק יחסי ממון כמי שמזכה את האשה בזכויות ממון כפולות. הזכות לכתובה על פי המשפט העברי, והזכות לאיזון המשאבים וקבלת מחציתם מכוח חוק יחסי הממון.

סעיף 11 (ג) לחוק הירושה בו קבע המחוקק כי:

“המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובתה, ינוכה מחלקו בעיזבון”.

היינו, המחוקק קבע שאין מקום שהאשה תזכה בזכות כפולה, הן בזכויות הממון שהמחוקק העניק לאשה בחוק הירושה, והן בתשלום דמי הכתובה, לה היא זכאית מכוח דין תורה. המסתבר הוא, כי רצך הגיוני קיים בין שלל החוקים המסדירים את זכויות הממון בין בני הזוג עם פקיעת הנישואין, הן ביסוד סעיף 11 (ג) הזנכר, והמתייחס לזכות האשה בירושה עם פקיעת נישואין עקב מיתת הבעל, והן מהפרשנות הנלמדת לענין זכות האשה בחלוקת הרכוש בעת פרידה.

כפי שנראה להלן, פרשנות זו הקובעת כי אין “כפל מבצעים לאשה”, אומצה בחום ברוב הרכבי בתי הדין הרבניים[8]. וזאת בין היתר מחמת הטענה, כי זכות האשה בכתובה על פי הדין, אינה באה למטרות רווח, אלא למען “לא תהיה קלה בעיניו להוציאה”. ומשכך ודאי הוא כי כאשר קיבלה האשה מחצית מזכויותיה בנכסים, שוב יש לקזז מתמורה זו את תשלום הכתובה, וכדלהלן.

הפרשנות הנוספת היא לומר כי חוק זה מורה את דבריו לערכאה הדנה בכתובה, לומר שאין להתחשב במה שזכתה האשה מכוח חוק יחסי ממון ובכך לשלול את דמי הכתובה. הוי אומר, האם יש לקזז את הזכויות שמכוח דמי הכתובה, או שמא אין לקזז כלל וזכויות אלו הם נוספות לתשלום הכתובה.

לפרשנות זו, ההלכה האזרחית הקובעת כי על בית הדין לפסוק לפי החוק האזרחי בנושאים הרכושיים, מתווספת להלכה לפי המשפט העברי, ואינה גורעת מתשלום דמי הכתובה, אף באופן שדמי הכתובה עולים על שווי מחצית הרכוש הבא לאשה. ואילו לפרשנות התומכת בגישה כי לא תזכה האשה בזכויות ממון כפולות, נדמה כי הוראות החוק קבעו כי על האשה לבחור איזה דרך תתבצע עם פקיעת הנישואין, האם כחוק יחסי ממון, ולפי הלכת בבלי, (להלן : “בבלי”, ראה הערה[9]).

עיקרו של הקונפליקט הוא מחד, מחמת היותה של הכתובה מסמך הלכתי ואף בר תוקף משפטי[10]. היינו, בתי הדין אשר באים לדון בחיובה של האשה בכתובה, מחוייבים לדון בזה על פי דין תורה, ראה סעיף 5 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ואילו מאידך חיובם של בתי הדין לפי הלכת בבלי לנהוג בחלוקת הרכוש לפי הדין האזרחי הנהוג, ומשכך שאלת הקיזוז נוגעת בראש ובראשונה לבתי הדין, אשר יוכלו לקזז לאשה את סכום הכתובה שהיא דבר הבא לאשה כדין אם לפי דעתם מחזיקה האשה בידה בכספים שלא כדין, היינו החזקה אשר היא רק מכוח החוק ושלא עפ”י ההלכה, (זאת בהתאם למה שנאמר להלן, כי ברוב פסיקות בתי הדין יש שקבען כי חוק יחסי ממון אינו בר תוקף לפי ההלכה, ולכך ההתייחסות לקבלת האשה היא ככסף שניתן לה מניד הבעל שלא עפ”י ההלכה וניתן לקזז מזה את סכום חיובי הבעל בכתובה).

שאלה זו נוגעת בעיקר לבני עדות המזרח אשר נהגו בעת החופה שיתחייב החתן בתוספת, ופעמים שאף היא באה לכדי נאות אלפי שקלים, משא”כ אצל בני אשכנז סכום התוספת הינו מזערי לעומת חלוקת הרכוש.

כמו כן, כאשר נאמר כי אכן עלינו לבצע את הקיזוז יש לדון כיצד אותו קיזוז יתבצע, וכדלהלן.

 

פרק ב

חוב הכתובה ומטרתו.

ידועים הדברים, כי בכתובה ישנם שני התחייבות שונות בתכליתן, הראשונה היא עצם חיוב הכתובה וכל תנאיה, (מזונות וכו’) אשר חיוב זה הוא כל כולו מתנאי בי”ד, והוא קיים גם בלי התחייבות מפורשת של הבעל בעת הנשואין. מטרת חיוב זה אינו משום הדאגה לזכיותיה הכלכליות של האשה בעת הגירושין או מיתת הבעל, אלא מטרת הכתובה היא “שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”[11].

טעם נוסף ומשני לחיוב הכתובה, הובא בתלמוד ירושלמי (כתובות, פ”ט ה”ז) והוא “כדי שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה”.

הנוסף לזה, הוא הפעמים שהבעל מתחייב משלו תוספת על הכתובה, והוא הנקרא ‘תוספת כתובה’. תוספת זו שהבעל מתחייב מוגדרת כמתנה לאשה עבור חיבת ביאה אשר יש לו בה, או עבור כניסתה לחופה וכמבואר בכתובות (דף נ”ו ע”א), ולפי זה חיוב התוספת מותנה בכך שתיאות האשה להיות אשתו לאורך זמן, ואין הוא מקנה לה מתנה זו בשביל שהיא תצא ממנו ברצונה. וכבר מצאנו לענין האופנים שהבעל נפטר מתשלום התוספת, מצאנו הלכה הקובעת כי במקום בו הגירושין הם בסיבתה של האשה, ומחתה דרישותיה, או מעשיה נפרדו, פטור הוא מלשלם לה חוב זה, והטעם הוא ד”אדעתא  למישקל ולמיפק לא יהיב לה[12]“.

לפי טעמים אלו, הכתובה והתוספת, ניתן להבין את הפרשנויות השונות אשר מנינו כאן. אשר מחד, כל הגיון חיוב הכתובה הוא בהיותו גם נוסף על הזכויות החלות מכוח הדין האזרחי, שהרי הזכויות האזרחיות אינן מבדילות ואין בהם התייחסות באשמת מי הפירוד או לנסיבות פירוק השיתוף בין בני הזוג, ואין כל חובת תשלום על יוזם הגירושין או לחלופין האשם בהם.

מאידך, במקרה בו יוכח כי מצווה על הבעל לגרש את אשתו וכגון שהיא מוגדרת בהלכה כ’אשה רעה’, וכמי שאין דר עם נחש בכפיפה אחת, יהיה בכפל הזכויות משום עשיית עוול חמור לבעל וחוסר צדק משווע, אשר יהיה עליו לתת לה בנוסף לכל, גם את מחצית מזכויותיו מלבד תשלום הכתובה והתוספת. ויצא חוטא נשכר, וצדיק נפסד עני ורש.

כמו כן, יש לבחון את אומדן דעתו של הבעל לענין התחייבות בתוספת הכתובה, אילו יודע שתקבל האשה כמחצית מהרכוש, ובכך לא היה מתחייב לה דבר נוסף מלבד חיוב מנה או מאתיים אשר הוא חייב בכתובה משום תנאי בי”ד, שזהו חיוב שלא יועיל עליו כל תנאי, ואף אם לא נכתבה הכתובה יהיה חייב בהם.

סכום הכתובה.

נציין, הסכום הרשום הרשום בכתובה הינו שונה בין כל עדה ועדה. כתובה אשכנזית מורכבת מסכום קבוע של מאתים זוז דאורייתא, ועוד מאה זקוקים שהחתן מודה שהכלה הכניסה, ועוד מאה זקוקים שהוא נותן לה כתוספת. סך הכל, מאתים זקוקים כסף צרוף. סכום המאתים זקוקים אינו מוחלט והוא נע בין כמה אלפי שקלים בודדים למאות אלפי שקלים. כיון שהסכום לא מוחלט ואינו ברור, הנטייה הקיימת היא לפסוק כמו הסכום הנמוך לפי הכלל ההלכתי הקובע כי “יד בעל השטר על התחתונה”.

בכתובה ספרדית, נתקבלו דברי השולחן ערוך (אבהע”ז, סימן ס”ו סעיף ו’), ולפי זה הם נוהגים להוסיף סכומים רבים ונכבדים לסכום הכתובה, פעמים אף שהסכום יכול לבוא לכדי מיליוני שקלים. דבר זה הוביל לשאלות הלכתיות סבוכות אם יש בהתחייבות זו משום טענת ‘אסמכתא’[13], ו’גוזמא בעלמא’, ואם אכן יש לחייב סכומים גבוהים אלו בעת הגירושין, בפרט בעידן החוק לאיזון המשאבים.

קושי רב קיים בשינוי הסכום הנקוב בכתובה, אותו סכום אשר שיערו חכמים על מנת שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, שיעור זה נקבע (מאתים זוז) כיון שבשעתה היה בה כדי מזונות של שנה שלימה, וכפי שכתבו הר”ש הרא”ש ורע”ב למשנה בפיאה (פרק ח’ משנה ח’) לענין צדקה, ראה שם בתפארת ישראל אשר כתב שלכך נתנו לבתולה מאתים זוז כדי שלא תצטרך לצדקה שנה שלימה.

ביטוי נרחב לקושי זה מצאנו בתשובות שונות בדברי האחרונים, ראה תשובות הריב”ש (סימן קנ”ג) אשר כתב, וזה לשונו:

והוקשה לך, איך תקנו חז”ל דבר מועט כזה לכתובת אשה, והם אמרו: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והלא אפי’ עני שבישראל, כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה.

תושבתך, אתה שערת באנשי מיורקה, שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב, אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים… ואשר אין לו כל אלה, אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב, ואומנות נקייה להרויח בה פרנסתו והותר, נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת, שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה, ועלך הארץ ישנים, או על שטיח עור, ובכסות יום מתכסים בלילה, ומלבושיהם טלאי על גב טלאי, ורובם הולכים יחפים. ובימי חז”ל כך היו… וחכמים ז”ל תקנו כתובה לאשה לכלן בשוה, שלא לבייש את מי שאין לו, ושערו בעני, ואמרו, שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן.”

לשיטתו, הסכום שנקבע בכתובה – נקבע על ידי חכמים, ולאניתן לשנות כלל סכום זה, אף שבזמנו, סכום זה היה מועט ולאהיה בו בכדי להספיק לאשה אף למזונותיה למשך שנה. כמו כן לדעתו, יתכן מצב בו אדם שרוצה לגרש את אשתו יאלץ ליתן לה “את כל אשר לו”. משמע, שגם אם יצטרך לשם כך לצאת “ללא כותנתו לעורו”, הרי שזהו הדין ואין לשנותו.

שיטה זו לפיה אין לשנות הסכם שנקבע, כמו גם, שעל הבעל לעמוד בסכום לו התחייב, רווחת גם בקרב בתי הדין הרבניים, וכלשונו של בית הדין (פד”ר כרך י”ג עמוד 306):

ואף לדעת הרמ”א אין ספק שסכום זה לא מספיק לקיום שנה אפילו לעני שבעניים כיום, ובוודאי בנידון דידן שהצדדים הינם מבני עדות המזרח הפוסקים בשו”ע, וסכום זה העולה לכ- 150 ₪, אין בו כדי שיתפרנס אדם אפילו חודש, ואילו הכי השו”ע פסק בסתמא, ש”מ שבשיעור עיקר כתובה אזלינן אחרי השיעור שקבעו חז”ל, ואף שאין בסכום זה בכדי לקיים עיקר תקנתם, ואי אפשר לחייבו ביותר מזה, ואף אם לא כתב כתובה כלל או כתב בסכום פחות, הרי הבעל חייב בסכום זה מתנאי כתובה, ובסכום זה הוא חייב ולא יותר.”

איחוד התחייבויות.

כמו כן, טמון קושי הלכתי רב לאחד בין שני החובות, חוב הכתובה וחוב התוספת[14], ובכך ליתן לאשה סכום אחד כולל, וזאת על פי מה שכתב הרמ”א (שו”ע, אהע”ז, סימן ס”ו סעיף ז’):

ואין צריך לפרש עיקר הכתובה בפני עצמה והתוספת בפני עצמו, אלא כולל הכל ביחד, אם ירצה ויש חולקים, וסבירא להו דצריך לכתוב הכתובה כמנהג המדינה בפני עצמה, והתוספת בפני עצמו, וכן נוהגין. ואם יש משפחה שכולן נוהגים בתוספת, אין צריך לכתוב כל אחד בפני עצמו. כתובה שכתב בה: ודין נדוניא דהנעלת ליה מאה דינרין והוסיף לה מן דיליה כך וכך, אין עיקר כתובה בכלל,  וצריך לשלם לה בפני עצמו“.

כל סכום שהבעל התחייב לו בכתובה, הוא בפני עצמו ועליו לעמוד בו. על-פי שיטת חז”ל הכתובה הנה שטר חוב תקף. שטר זה נגבה על-ידי האשה בעת פקיעת הנישואין. לפיכך, התחייבותו של הבעל, תקפה ועומדת על כל חלקיה. וכלשון השולחן ערוך (אבע”ז, סימן צ”ג סעיף א’): “כתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית א אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה“.

בנוסף לכל זה, בכתובה ישנה גם נדוניה, בחלק זה הבעל מחליט באשר לרכוש אשר מביאה עימה האשה לנישואין. במידה שהבעל ידרוש שהרכוש יעבור לבעלותו, ירשם הדבר בכתובה כנכסי צאן ברזל. במידה והבעל ידרוש שהרכוש ישאר בבעלות האשה, יחשב אותו רכוש כנכסי מילוג. במידה והרכוש נרשם כנכסי צאן ברזל, הרי שבעת פקיעת הנשואין היא זכאית לקבל את רכושה כערכו כפי שהיה שווה בעת הנשואין. אם ביום הפקיעה הרכוש היה שווה יותר, זהו רווח של הבעל. ואם הוא שווה פחות, זהו הפסד של הבעל. במידה שהרכוש הוא נכסי מילוג, הרי שממילא ביום הפקיעה הרכוש הוא בבעלותה ונשאר שלה, ואם ביום הפקיעה הרכוש שווה יותר, זהו רווח שלה, ואם הוא שווה פחות, זהו הפסד שלה. לעמדת ההלכה האזרחית בזה ראה הערה[15].

צורת הקיזוז – ואימתי שיעבוד הכתובה חל.

ישנם שלושה אפשרויות שהוצגו ע”י המשפטנים על צורת הקיזוז של הכתובה עם נכסי החלוקה. האפשרות הראשונה היא שסכום הכתובה ילקח מנכסי הבעל קודם האיזון משאבים, כלומר, אם יש לבעל נכסים בשווי 1000 ₪ וסכום הכתובה הוא 200 ₪, הנכס הנידון לאיזון המשאבים הוא 800 ₪, כך שלאחר האיזון תהיה לה עוד תוספת של סכום הכתובה.

האפשרות השניה היא שסכום הכתובה ינוכה משווי הנכסים של הבעל לאחר האיזון, כלומר, לאחר שנעשה האיזון והבעל קיבל את חלקו באיזון הנכסים, ינוכה מחלקו של הבעל סכום הכתובה.

 

האפשרות השלישית היא, סכום הכתובה יתווסף למסגרת הנכסים בני האיזון של האשה, כלומר, שווי נכסי האשה לאיזון גדל בסכום הכתובה, ואיזון המשאבים יהיה לפי ערך נכסי האשה בשעת האיזון שהוא שווה יותר. וראה קובץ שורת הדין, כרך י’, במאמר ‘תשלום כתובה ואיזון משאבים’.

 

לפי האפשרות השניה, במידה ונכסי הבעל שוים פחות מנכסי האשה, ולאחר איזון המשאבים יתוסף לבעל תוספת ע”פ איזון המשאבים, ולאחר האזיון האשה תגבה כתובתה, נוצר מצב שהאשה תגבה את כתובתה מנכסיה. לדוגמא, כשלאחר הנשואין צברה האשה נכסים, והבעל לא צבר, ולפי חוק יעחסי ממון יקבל הבעל חצי משווי הנכסים של האשה, ועתה האשה תגבה מכתובתה מנכסיה ולא מנכסיו כלל, ולחכך הסבר זה נראה כי לא יוכל להתקיים על פי דין.

אמנם יש לדון, היות והאשה הסכימה בעת הנישואין לדון לפי חוק יחסי ממון, (ואשר על זאת דנו בהרחבה להלן) נמצא שבמקום שתגבה את כתובתה מחלקה, היא למעשה מוחלת על חוב הכתובה, ולפי זה היה ניתן לקיים את האפשרות השניה. ואמנם עדיין נראה כי אאפשרות זו מקום בהלכה, וזה על פי דברי הרמב”ם (הלכות אישות, פי”ב הלכה ה’) אשר כתב, וזה לשונו:

 

“התנה עמה לפחות לה מעיקר כתובתה או שכתב לה מאתיים או מאה עיקר כתובתה וכתבה שנתקבלה מהם כך וכך והיא לא נתקבלה, תנאי בטל, שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה הרי בעילתו בעילת זנות”.

ובחזון איש אבן העזר, סימן ס”ה אות ד’) כתב:

“ונראה בעיקר הטעם דבר שבממון תנאי קיים, דאמרינן מתחילה לא אמרה תורה אלא לזכות הזוכה ועל דעתו שאם ירצה למחול זכותו, זכותו מחול, אבל בכתובה כיון דקימ”ל כר”מ דבב”ז, הרי שמצאו חכמים מן הטוב וההגון באישות שיהיה לה כתובה, ואין שלוותם שלמה בלא כתובה, ולפיכך תיקנוה וודאי לא מהני מחילה דידה”.

לפי זה ודאי שלא מועילה הסכמתה מראש של האשה שעל פיה תפחת כתובתה. ואפשר שהואיל ואין כאן ואדי מחילה, אלא רק למקרה שנכסי האשה עולים על נכסי הבעל בשיעור כפול מסכום הכתובה, הדבר מותר. כמו כן נציין שוב, שדברים אלו יפה לאומרם רק לענין חוב הכתובה אשר הוא מתנאי בי”ד, לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, ואשר קבעו חכמים שחיוב זה יהיה ‘קוגנטי’, היינו לא נתון לשינוי והתנאה. אבל תוספת הכתובה שהוא התחייבות עצמית של הבעל בזה ודאי שיהני מחילתה, ומדין כל מתנה בדבר שבממון, שתנאו קיים, היינו ‘דיספוזיטיבי’.

האפשרות השלישית לפיה הכתובה נוספת לשווי נכסי האשה, ובאיזון המשאבים יקבל הבעל חלק מסכום הכתובה, במידה וחלקה של האשה הוא יותר מחלקו של הבעל באיזון המשאבים.

לכן נראה שרק האפשרות הראשונה, שסכום הכתובה יגבה מהבעל עוד לפני איזון המשאבים על ידי בני הזוג, ובכל הנשאר מחלקו של הבעל לאחר קיזוז הכתובה יהיה איזון המשאבים, בזה לא תהיה סתירה לחוק יחסי ממון עם הכתובה, ולכן יש לקבל את האפשרות הזאת, שחוק יחסי ממון יתאים גם לדין תורה.

ואמנם נראה כי כאשר נעמוד ונפרש את חוב הכתובה, אימתי הוא חל, נמצא כי גם אפשרות זו קשה לפי גדרי ההלכה.

הדברים להלן הבאתים בקצרה, אף שלאריכות ניתנו, וכל זאת על מנת להעמיד הדברים מראשיתם ועד סופם שיהיו מבוארים בפי כל.

ידועים דברי הגמרא בכתובות (דף פ”א ע”א) ד”כתובה לא ניתנה ליגבות מחיים”. והיינו, שנתייחדה הכתובה משאר חובות בכך שעדיין לא ניתנה ליגבות כל עוד הנשיואין קיימים. הפרשנות במשוכל ראשון לבאר זאת, היא מכיון שאין חוב הכתובה חוב ברור, כיון שאשפר שלא יתגרשו, ואפשר שתמות בחייו, ולכך לא ניתנה ליגבות מחיים. ואמנם עיין שם בדברי הפני יהושע אשר נקט בביאור הענין, שלא ניתנה ליגבות מחיים כיון שהחוב עדיין לא חל מחיים, אלא רק לכשתתאלמן. וביאר את מחלות אביי ורבא בזה אפ כתובה ניתנה ליגבות מחיים או לא, דלשיטת אביי חל חוב, ואילו לרבא עדיין לא חל חוב. והוסיף, שמדברי בית שמאי אשר הביאו את הכלל של “כל העומד ליגבות כגבוי דמי” אף לענין חוב הכתובה, משמע מדבריהם שחל החוב. (ואמנם עיין שם בחלק מן הראשונים אשר העמידו דברי הסוגיא לענין נכסי צאן ברזל, ובזה ודאי שהחיוב חל מעכשיו, ובהא ודאי לא אמרינן דהחיוב חל לכשתתאלמן).

וראה שם בכתובות (דף פ”ב ע”ב) דאיתא לתקנת שמעון בן שטח, שיהיו כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה. ועל זה כתב שם בחידושי הרא”ה, וזה לשונו: “בראשונה היו כותבין וכו’, פי’, שלא היו מתחייבין להן סתם אלא מתנין היו עמה בפירוש שאם תתאלמן או תתגרש יתנו לה מאתים או מנה ולא היו אומרין לה מעכשיו, וכיון שכן לא היה זוכה בה אלא באותה שעה ולא היתה יכולה לגבות מן המשועבדין וכו’, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך והרי היא בעלת חוב כשאר בע”ח וכו'”.

מדבריו מבואר, דקודם לתקנת שמעון בן שטח לא היתה כתובה חוב בכלל, אלא רק לכשתתאלמן היה חל החיוב. ואילו לאחר תקנתו חל החיוב מיד. ראה שכן הוכיחו גם כן בחי’ הגרנ”ט לכתובות (סימן מ”ט), ובא”ז פט”ז מאישות הלכה כ”ו, עי”ש. וראה שביארו בזה לשיטת הרמב”ם שארוסה אינה גובה מן המשועבדים, ופירש הרא”ש (בריש פרק אע”פ בכתובות, בשם ה”ר יונה, וכן הובא בתלמידי ה”ר יונה בשטמ”ק בכתובות דף נ”ד ע”ב), שבארוסה לא היתה לתקנת שמעון בן שטח, והיא קיימת על עיקר הדין שהחיוב הוא רק לכשתתאלמן, ועל כן אין שיעבוד נכסים[16].

הרמב”ם (הלכות אישות, פרק ט”ז הלכה ג’) כתב, וזה לשונו:

“כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה, אלא הוא כחוב שיש לו זמן, ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה”.

וכן נכתב גם בטור ובשולחן ערוך (אהע”ז, ריש סימן צ”ג) דהכתובה הוא כחוב יש לו זמן. כלומר, הבעל מתחייב בשעת הכנסת האשה לנישואין לתת לה סכום כל שהוא. סכום זה הינו התחייבות של הבעל שהוא מתחייב לאשה בכניסתו לחופה, כדאמרינן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. התחייבות זו היא חוב עתה על הבעל, אלא שפירעונה הוא לאחר מיתה או גירושין.

לפיכך יש להגדיר התחייבות זו שהאשה בכניסתה לחופה נכנסת עם נכס שהבעל מביא איתו לקראת נישואי הצדדים, ולפי חוק יחסי ממון סעיף 5 א’ (1) הוא יחשב בכלל הנישואין שהיו לה עובר לנישואין.

כתובה אינה נכס שנצבר במהלך הנשואין, אלא שבהסכמת האשה להנשא מביא איתו הבעל לנישואין נכסים, קרי, “כתובה” אשר הוא נותן לאשה.

זאת למדנו עוד מדברי הרא”ש  (כתובות, ריש פרק אע”פ) אשר מחוב הכתובה הוכיח כי אפשר שיהיה שיעבוד נכסים אע”פ שעדיין איננו מחוייב. (ראה שעדמו על כך בברכ”ש סימן נ’, ובקובץ שיעורים כתובות אות קנ”ז), וראה שהוכיח כן בבית מאיר (סימן ס”ו סעיף א’ בהג”ה). וראה ג”כ בחי’ הגרנ”ט (כתובות סימן מ”ד) אשר ביאר, דהיתה תקנה מבית דינו של רבי שמעון בן שטח, שחל שיעבוד נכסים אף בלא חיוב. עי”ש[17].

ונוסיף לזה את מה שכתב הגר”א גולדשמיט ז”ל (עזר משפט, סימן י”ג, הובא בפד”ר ח”ב) בפסק דינו הידוע בענין עיקול נכסים עבור מזונות וכתובה, וכך כתב שם בעמוד ק”ס:

“ההבדל בין כתובה ובין חוב בתוך הזמן הוא שיש הבדל בעצם החוב, כי הכלל “לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים”, פירושו הוא, שמחיים לא קיים לחלוטין דין גבייה, ומחיים הריע זה חוב שאינו מיועד לגבייה, בניגוד לכל חוב לפני הגעת זמן, שאם כי טרם הגיע זמן הפרעון, דין הגבייה קיים כבר, שהחוב מיועד לגביה לזמן שנקבע”.

לפי זה הכתובה שלא ניתה ליגבות מחיים, שאין בה דין גבייה, אין לראותה כנכס שיש לאשה להחשיבו לענין איזון משאבים.

עוד נוסיף, כי גם אם נאמר שכתובה היא נכס שנצבר ע”י האשה, נראה שכתובה היא חוב ע”י גורם שני, קרי, חז”ל. זהו חיוב בי”ד שמטיל על הבעל לתת לאשתו בפקיעת הנשואין, והוא איננו רכוש צמוד שנצבר. אלא הוא מתנאי בית דין.

פרק ג

חוק איזון משאבים –  תוקפו לפי ההלכה.

לתוכן השאלה כיצד ישפיע החוק על חוב הכתובה. יש לנו לבדוק שני ענינים מרכזיים. האחד, הכרת המשפט העברי בחוק. כאשר נלמד שההלכה איננה מכירה בחלוקת המשאבים, אזי יש לנו לטעון שיהיה ניתן לקזז את דמי הכתובה מאותם דמי חלוקה. ואמנם, כאשר יהיה תוקף עצמאי לחוק גם על פי ההלכה, אזי ניתן לראות בהם שני חיובים שונים, ולכך לא יהיה ניתן לקזז את דמי הכתובה מדמי חלוקת הממון.

הנידון השני הוא כנ”ל, בדבר אומדן דעתו של הבעל להתחייב למרות שהאשה תקבל חצי מן הרכוש.

דינא דמלכותא דינא. כאמור, פסיקת הדין האזרחי קובעת גם על בית הדין לראות ברכוש שנצבר על ידי שני בני הזוג, בעל ואשה, יצירה משותפת של שניהם, ומשכך היא מחייבת חלוקה שווה שווה בעת שחבילת השיתוף ביניהם מתפרקת. (תיק בבלי, 1000/92). כפייה זו על מערכת בתי הדין גררה עימה ויכוח אצל דייני בית הדין הרבני, האם כיון שכך נוצר הנוהג גם בבתי הדין,אזי לחוק זה ישנו תוקף גם בדיני ההלכה, אם משום ההלכה של ‘דינא דמלכותא דינא’[18]. אשר בהלכה זו נשנו כמה טעמים.

לדברי רש”י (גיטין דף ט’ ע”א, ד”ה חוץ מגיטי נשים) הטעם הוא משום ש”על הדינין נצטוו בני נח”. וכיון שנצטוו, ינם דין. ולדברי הנמוקי יוסף (נדרים, דף כ”ח ע”א) אע”פ שכל הכתוב בפרשת המלך בספר שמואל, המלך אסור בו, ולא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, מכל מקום זהו דווקא במלכי ישראל, אבל מלכי האומות רשאים לעשות כרצונם. לדברי הר”ן (נדרים, שם) דעת בלי התוספות היא שדין זה חל רק במלכי הגויים, “מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה”. ואילו הרשב”ם (ב”ב, דף נ”ד ע”ב ד”ה והאמר שמואל) “כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו[19]. וכך גם כתב הרמב”ם (הלכות גזילה, פרק ה’ הלכה י”ח) “שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ, וסמכה דעתן שהוא אדוניהם, והם לו עבדים”.

נפקא מינה בין טעמים אלו, הוא לענין אם הכלל של דינא דמלכותא דינא קיים גם במלכי ישראל, לטעמם של רש”י והר”ן לא יתקיים כלל זה במלכי ישראל, ואילו לטעם הרשב”ם כן. להלכה פסק השולחן ערוך (חו”ש, סימן שס”ט סעיף ו’) שגם במלכי ישראל הדין כן. ועיין בשו”ת יחוה עדת (ח”ה סימן ס”ד) אשר הביא שאין לומר קים לי כנגד הכתוב בשו”ע וברמב”ם.

אף אם בארץ ישראל קיים הדין של דינא דמלכותא דינא, יש לדון אם דין זה יהא אמור גם בזמן הזה אשר המלכות היא בדוגמת הכנסת המחוקקת את החוקים, והכל נעשה בצורה מוסדרת של שלטון העם. וראה בשו”ת הרשב”א (ח”א, סימן תרל”ז) אשר כתב כי: “כל שלטון ישראל הממונה בעירו ומושל במקומו דינו דין, והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא כל זמן שעושה כחוקי מקומו, דומיא דמלך ממש”. היינו שכלל דינא דמלכותא חל גם על שלטון ישראל, ואמנם סייג את דבריו וכתב אבל “בארץ שהיא ירושה לכל ישראל הוציאו רבותינו הצרפתים בנדרים”. וכן כתב גם בח”ב סימן קל”ד[20].

אמנם, היות והרמב”ם והשו”ע נתנו טעם אחר לדינא דמלכותא, ולא חילקו בזה בין מלכי הגויים למלכי אר”י, הרי להלכה גם לשלטון יהודי באר”י יש דינא דמלכותא. ראה בזה עוד שו”ת דבר אברהם חלק א’ סימן א, (שם העלה גם כן, שענין הפקר בי”ד הפקר, אינו לבי”ד יהודי בלבד, אלא לכל בי”ד גם של גויים שהסמכות בידו). ושו”ת יחוה דעת ח”ה סימן ס”ד. וכן ראה בשו”ת הרשב”א ח”א סימן תרי”ב. ובדברי הרב קוק ז”ל, (משפט כהן, סימן קמ”ד). ואמנם ראה בשו”ת פאת שדך (סימן צ”א) אשר כתב, שלא שייך דינא דמלכותא כלל בבני פריצי עמנו, ועל כן אין לומר דין זה לגבי הכנסת, אשר בה יושבים כמה שונאי דת. וכן ראה בשו”ת מנחת יצחק (ח”ז סימן קל”ח) אשר כתב ג”כ שיש לדון אם במדינה זו שייך בכלל הכלל של דינא אדמלכתוא דינא, כיון שמשפטיהם לקוחים ממשפטי העכו”ם. אולם זאת כבר הוכיח בשו”ת יחווה דעת (ח”ה סימן ס”ד) שאף בזמן הזה בשלטון זה בארץ ישראל אמרינן לכלל של דינא דמלכותא דינא[21].

וראה עוד בספר לב שומע לשלמה (ח”א, סימן ד’, הלכת השיתוף, מה שהעתיק שם לענין זה את כללי דינא דמלכותא דינא, ומשמעותם לענין חלוקת הממון).

אומדן דעת מכוח החוק. יסוד נוסף שיש להעלות כאן, הוא משום שדין המדינה, אף אם תיקנוהו גויים, משפיע על אומדן הדעת של הצדדים, ומסתמא התכוונו אליו, עניין זה יוכל שיתבאר לפי הכלל בדיני ממונות כי “המתנה בדבר שבממון תנאו קיים”, (כתובות דף נ”ו ע”א), ולכך מחמת הנחהזו על פיה הצדדים מתכוונים לפעול על פי חוקי המדינה והרי זה כאילו התנו ביניהם, משום התנאי בדבר שבממון שהוא קיים, ולפי אותו תנאי יהיו מחוייבים לפעול, הגם שאינו תואם את עמדת ההלכה הכתובה.

ראה בענין זה מה שכתב באגרות משה (ח”א סימן ע”ב), וזה לשונו: “ברור ופשוט שכל אלו הדינים התלויין במנהג המדינה… אין צריך שיעשה המנהג על פי חכמי תורה, וגם אף לא על פי יהודים דווקא. דאף שהנהיגו זה הנוכרים, כגון שהם רוב תושבי העיר, נמי הוא מדין התורה בסתמא כפי המנהג, דאדעתא דמנהג העיר נחשב כהתנו בסתמא… ולכן ודאי לא גרע דין המלכות ממנהג, שבסתמא הוא כהתנו אדעתא דדין המלכות”[22]. וע”ע בשו”ת מהרש”ם ח”ג סימן קכ”ח (ד”ה ועוד נראה). ועוד בספר עטרת דבורה (לביא, ח”א סימן מ”ח).

לפי זה, גם אם נאמר שבעניין זה אין “דינא דמלכותא”, עדיין נאמר שבסתמא התכוונו הבעל והאישה לחלק ביניהם את הרכוש במקרה של גירושין, שהרי כך מורה חוק המדינה, וממילא כך המנהג.

באשר לשאלה העקרונית והמעשית האם חל בימינו שינוי מהותי בבעלות על הרכוש, נחלקו שני חברי ביה”ד הרבני הגדול, הרב שלמה דיכובסקי, והרב אברהם שרמן, (ראה תחומין, כרך י”ח וי”ט), ראה שם שעיקר דיונם נסוב סביב השיתוף בנכסים וזכות הבעל בפירות אשתו.

עיקר הויכוח העקרוני ביניהם נסוב בשאלה, האם המנהג המקובל כיום בחברה, של שיתוף נכסים בפועל, גורם גם לשינוי המעמד ההלכתי. הרב דיכובסקי טוען שמכיון שהמנהג הנוהג כיום אצל רוב הציבור בכל מגזר שהוא, הוא שהאיש והאשה מנהלים את כל עניני הממון שביניהם בשותפות, ולכך הפך נוהג זה להלכה מחייבת, שהרי על דעת כן נכנסו לחופה. ואי לכך אין לבעל זכות מועדפת בפירות נכסי מילוג של האשה. לדעת דיכובסקי, שיתוף בנכסים בין בני הזוג אינו השקפת עולם זרה, אלא מציאות חברתית שהשתנתה, והרי היא מקובלת על הכל, גם על שומרי אמונים. מציאות זו, שהיא פרי ההתפתחות החברתית והכלכלית בעולם, אינה מנוגדת עקרונית להלכה.

דברים נוקבים הוסיף וכתב הרב דיכובסקי בענין זה (תחומין, יט, עמוד 217-218), וזה תוכן הדברים:

“אינני מסכים להגדרה ש’הלכת השיתוף’ היא אומדנא הנסמכת על חוקות העמים. אני סבור שעניין השיתוף מקובל גם אצל שלומי אמוני ישראל, כולל בבתיהם של דיינים מורי הוראה. כל אחד מאתנו – ואני אומר זאת מתוך ידיעה ברורה – רואה את אשתו כשותפה מלאה לרכושו, ולא יעלה על דעתו לומר לה: ‘שלי שלי, ושלך שלי’. הדברים אמורים ביתר שאת וביתר עוז בחוגים חרדיים, שבהם האשה עובדת לפרנסת המשפחה, והבעל יושב ולומד. דווקא שם ראוי שיאמר הבעל לאשתו: ‘שלי ושלכם – שלך הוא’, ובוודאי שלא יעלה על דעתו לראות את רכוש המשפחה כשייך לו בלבד. בתי המשפט לא חידשו את ‘הלכת השיתוף’ מתוך אידיאולוגיה המנוגדת לדין תורה, אלא שיקפו את המציאות הקיימת בחיי המשפחה, כולל במשפחות החרדיות, לפיה האשה היא ‘אשת חיל’ – פשוטו כמשמעו… ראוי לראות את ‘הלכת השיתוף’ כתקנה לטובת הציבור, שגם אילו לא היו מתקנים אותה בתי המשפט, היה ראוי שתתוקן על ידי חכמי ישראל”.

דהיינו לדעת הרב דיכובסקי, כל שהחוק[23] הינו שוויוני ומעוגן בחוק, ונצטבר לו התנאי הנסוף שנישאו אדעת זה, יחייב החוק גם לפי עמדת ההלכה, ולא רק מכוח הטעם שלא דינא דמלכותא דינא. לפי דיעה זו, ואף כתוצאה ישירה מכך, ודאי שיהיה ניתן להבין שאין לקזז את הכתובה מהרכוש שחולק, כיון שאלו הם שני זכויות הלכתיות נפרדות. ואין האחת פוגעת בחברתה.

ואמנם חלק עליו הרב שרמן (תחומין י”ח, הלכת השיתוף לאור משפטי התורה’, ראה בעמוד 35).  ודעתו היא, שיש כאן עימות בין שתי השקפות עולם, ולכן אין ביכולתה של השקפת עולם שונה מההלכה לעקור את ההלכה[24]. לדעתו, ההלכה נשארה כמות שהיא, שהפירות של נכסי מילוג שייכים פורמאלית לבעל, אלא שמשום שלום בית הבעל מוחל על מעמדו ומשתף את האשה למעשה בכל הכרעותיו. אולם אין כאן ויכוח עקרוני על עצם זכויותיו, אלו נשארו בעינן.

העולה לדבר הרב שרמן שליט”א, כי קבלת מחצית מהרכוש ע”י האשה היא שלא כדין, ואין בחוק החלוקה שום תוקף הלכתי[25]. לדבריו אלו נראה כי יוכל ביה”ד לקזז מיד האשה את סך הכתובה, זאת כיון שבידה ממון אשר הגיע מידי הבעל שלא כדין.

עד עתה באו דברינו לענין הנוגע לתוקפו של החוק לפי ההלכה, כי כאשר נמצא שחוק אין לו מעמד הלכתי כלל, יוקל יותר לשלול מיד האעשה את כפל הזכויות. אבל אם אמרת כי זכויות האלו עפ”י החוק יהיו מעוגנות גם על פי ההלכה, הן משום הכלל של דינא דמלכתוא דינא, והן משום תנאי ואומדנא, לפי זה יקשה מאוד לשלול מיד האשה את מתן כפל הזכויות, כיון שחובות אלו הן הכתובה והן החלוקה הן נפרדים זו מזו, ואין טעם שאחת תגרע מחברתה, מלבד אם נאמר שישנה אומדנא גמורה מצד הבעל שלא על דעת כן נתחייב בתוספת הכתובה וכדלהלן.

 

פרק ד

אומדנא שלא נתחייב על דעת כן.

כאמור ניתן לבחון את שאלת כפל הזכויות מההיבט של אומדן דעת החתן המתחייב בעת הנשואין בתוספת הכתובה, הוי אומר, דווקא התוספת אשר כתבנו לגביה שהיא איננה חיוב מתנאי בי”ד, אלא הוספה עצמית של החתן, ובה יש לנו לדון מה אודמן דעתו בעת ההתחייבות. בשונה מהכתובה עצמה שהיא חוב מתנאי בי”ד והיא איננה תלויה באומדן דעת כזה או אחר, ואף אם לא נתחייב בפירוש עדיין יהיה חייב בזה.

האם כוונתו להתחייב בסכום גבוה, גם בנסיבות בהם תקבל האשה בעת איזון המשאבים סכום כסף גדול מזכויות הממון שצבר. האם כוונתו להתחייב בהתחייבות המצויה במסגרת ההלכה בנוסף לאותם חובות אשר נובעות מהחוק.

לכאורה, כיון שבעת ההתחייבות בזמן הקדושין יודע החתן שהחוק מזכה את האשה בזכות לאיזון המשאבים שיצטברו בתקופת הנשואין, ולמרות זאת כתב להתחייב בסכום הנקוב בכתובה, כוונתו להתחייב בכתובה בנוסף לחובתו החוקית. מאידך גיסא, יש מקום לאומדן דעת שאין בכוונתו להתחייב בכפל התחייבויות בנסיבות שמימוש שתי התחייבויות אלו יחדיו יותירו אותו במצב כלכלי רע ביותר וגם במצב נחות ביחס למקום בו תהיה האשה לאחר הגירושין.

על השאלה העקרונית של כפל זכויות, זכות הלכתית וזכות חוקית שכנגד, כבר עור הגר”א הרצוג, שם דן ביחס לזכויות האלמנה למזונות אשר נובעת מכוח שטר הכתובה, הנידון היה האם זכות האשה למזונות מנכסי העיזבון עפ”י ההלכה, שרירה וקיימת גם בנסיבות בהם האלמנה כבר מימשה את זכותה החוקית לירושת הבעל, שהיא כידוע זכות אשר נובעת מכוח החוק בלבד.

בספר פסקים וכתבים להגרי”א הרצוג (חלק ז’, אהע”ז, סימן צ”ט) כתב כדלהלן:

“ובאמת הלא זו שאלה כללית הקיימת מאותם הימים שהחוק נותן לאלמנה חלק שליש בנכסים, ושום אדם לא חקר ולא דרש ולא ערער בה. והנה נפסק בש”ע אה”ע סי’ צ”ג סעיף ו’ מתשובת הריב”ש (סימן ת”פ) שאם ציווה בפירוש שתהא ניזונת מנכסיו לא הפסידה כשתובעת כתובתה שזהו המובן של הצוואה שתיזון שלא מתנאי בי”ד ואין ההגבלות של תנאי הבי”ד נוהגות בה. ואפשר לומר שגם זה כך שמובטח לה חלק בירושה שלא בתנאי בי”ד אלא בחוק הממשלה, ואע”פ כן הוא כותב לה בכתובתה תנאי בי”ד שתיזון מנכסיו, הרי זו תוספת על המובטח לה מהממשלה. או שנאמר שנכתב עפ”י התורה בסיכוי שלא תבקש לירש שלא כדין תורה ורק על מנת כך, אך באמת לעניין מזונות אעפ”י שלא כתב כמו שכתב, וצריך לומר שזהו כעין תנאי כדי שלא תקבל מהממשלה, ודבר זה צ”ע.”

מדבריו למדנו את השאלה העקרונית, האם מאחר שהבעל יודע את הוראות החוק, ולמרות זאת מצא לנכון להתחייב באותם התחייבויות המעוגנות בהלכה, משמע שאלו שתי התחייבויות נפרדות ויש לממש את שתיהן בלא קשר בין האחת לחברתה. או שמא מלכתחילה לא התחייב על דעת כן שבסופו של דבר תזכה אשתו בכפל זכויות, זכות הלכתית וזכות חוקית.

הן אמנם ששאלה זו הונחה ע”י הגרי”א הרצוג בצריך עיון, נדמה כי באותה שאלה עקרונית של “כפל זכויות”, חוקית והלכתית, אין אומדנא נוספת לשלול כפל זה. עוד נבהיר, כי הנידון בדבריו הוא רק ביחס לחלוקת העיזבון, בשעה שלבעל אין כל נפקא מינה אישית בדבר. ואמנם בנידון של קבלת האשה בעת הגירושין, ההשלכה מכוח זה שלאשה ינתן כפל זכויות היא על הבעל עצמו, ופעמים אף שההשלכה זו של הוצאות הבעל על כל ההתחייבויות הללו יעמידוהו במצב קשה מבחינה כלכלית, ולכך גוברת האומדנא שמלכתחילה לא הייתה כוונתו כן להתחייב בתוספת הכתובה בנסיבות בהם בעת הגירוין תבקש האשה לממש בנוסף לכל גם את זכויותיה החוקיות, מלבד תשלום הכתובה והתוספת.

אמנם בעת הנישואין החתן אמור להיות מודע לחוק יחסי ממון ולמרות זאת התחייב בסכום הנקוב בשטר הכתובה, אך עדיין חשוב לציין כי במועד הנישואין אין ידוע דבר כיצד יהיו פני הדברים כעבור שנים רבות בעת איזון המשאבים, שהרי במקרים רבים במועד איזון המשאבים מתברר שהבעל לא צבר זכויות ממון יותר מאשתו, או לפחות שאין פער משמעותי ביניהם, וכן קיימים מקרים רבים שהצדדים מסכימים שכל צד יישאר עם זכויותיו. לכן האומדנא בנידון דנן עדיפה על האומדנא בנידון שבתשובת הגרי”א הרצוג ז”ל, שבה היקף ההתחייבות למזונות האלמנה ידוע פחות או יותר, והיא אינה עומדת בספק ביחס לנסיבות שהבעל ילך לעולמו לפניה.

וכאן אצטט חלקים מפס”ד של בית הדין הרבני האזורי טבריה, (בהרכב הדיינים הרבנים, א’ לביא, ח’ בזק, י’ יגודה, תיק מספר 593163/2, מתאריך ד’ בשבט תשע”ד, 05.01.2014). בין היתר נכתב שם: היה מקום לטעון שאין מקום לדון דיני אומדנא ביחס להתחייבות שקיימים בה שני צדדים, וכי בסוג התחייבות כזו אין די באומדן דעת של צד אחד בלבד. לכאורה, התחייבות החתן בכתובה היא חלק מהתחייבויות ההדדיות הכוללות הסכמת שני הצדדים לנישואין ולתנאים הנלווים. אך עפ”י ההלכה ניתן לבטל התחייבות באומדנא מוכחת ושאין בה ספק, גם כשההתחייבות היא במסגרת הסכם הדדי – עיין במשנה למלך (פ”ו מהלכות זכיה ה”א) בשם שו”ת פני משה, שגם בדבר התלוי בדעת שניהם, אם האומדנא היא “גדולה עד מאד” דנים עפ”י אומדנא כזו של צד אחד[26].

בנוסף, נציין למה שכתב  בשו”ת מנחת אלעזר (ח”ב סי’ לט) שאין הכתובה נידונת כהתחייבות התלויה בדעת שני הצדדים, אלא תלויה בדעת החתן בלבד, וז”ל:

“אין הכתובה תלויה בקידושין וגם אינו מקח וממכר שצריך להיות דעת קונה ומקנה, ויש לדמות יותר הכתובה לכותב נכסיו לבנו או לאשתו ושטר מברחת וכיוצא דכל אלו אינם רק מתנה מצד הנותן בלבד ואינו תלוי בדעת המקבל.”

דברים אלו מסתברים, כיון שעיקר התחייבות של הכתובה לא נעשית על ידי שני הצדדים החתומים על אותה התחייבות, הן אמנם שעילת ההתחייבות ומטרת בואה לעולם היא כתוצאה מהנשואין והסכמת האשה להנשא, אך בעיקרה של התחייבות זו, אין כאן שני צדדים לחתימה אשר עליהם נבחן ונברר את אומדן דעתם ביחס לשניהם, ועל כן יש לדמות זו יותר לדיני האומדנאות הנידונות בגדרי מתנה, ראה לדברי הרמ”א (חו”מ, סימן ר”ז ס”ד), ובסמ”ע (שם, סק”י).

בהחלטת ביה”ד הגדול, כתב הדיין הרה”ג שלמה דיכובסקי שליט”א:

“אמנם בהתחייבות הקשורה בשני הצדדים אין לדון לפי הלך דעתו של צד אחד בלבד, אבל לפי המקובל בהליך כתיבת הכתובה, הרי הכלה עצמה נמצאת מחוץ לתמונה, והכתובה נכתבת בנוכחות החתן בלבד, שברצותו כותב סכום גדול, ואם לא ירצה יכתוב רק סכום קטן יחסית, ואילו הכלה מועמדת בפני עובדה מוגמרת, ואת סכום הכתובה היא שומעת לראשונה רק מתחת לחופה. הצדדים מסרו לנו, שסכום הכתובה נכתב רק סמוך לחופה, ולא דובר על כך קודם לכן במעמד רישום הנישואין.”

על כן ככל שאלו הן הנסיבות, יש מקום לקביעתו של ספר מנחת אלעזר. אמנם אם שאלת הסכום שבו החתן יתחייב בכתובה היה נושא למו”מ בין הצדדים קודם לנישואין, ונקבע כתוצאה ממו”מ זה, יש מקום לראות בכתובה שטר התחייבות שבו שני צדדים.

העולה מדברינו: קיימת אומדנא דמוכח, שהיא מאוד ברורה ואין בה ספק, שמלכתחילה החתן אינו מתחייב סכום גבוה לתשלום תוספת הכתובה בנסיבות שבהן יחויב בסכום גבוה נוסף באיזון המשאבים מכוח החוק, אם צירוף שני תשלומים אלו יפגע בו קשה ויותיר אותו לאחר הגירושין במצב כלכלי נמוך מאוד יחסית לאשה, ובוודאי שאליבא תשובת מנחת אלעזר הנזכרת, די באומדנא זו להורות שאין כפל זכויות.

כמובן, אין יסוד לאומדנא כזו בהעדר כפל זכויות. דהיינו בנסיבות שהחתן התחייב בכתובה בסכום גבוה, וכאשר גם בלא איזון המשאבים, מימוש התחייבות הכתובה יפגע בו קשה ויפר את האיזון הכלכלי בין הצדדים לאחר הגירושין, אין יסוד שלא לגבות את מלוא הסכום הנקוב בשטר הכתובה, מאחר שמלכתחילה זו הייתה התחייבותו לשלם לאשה סכום זה למרות ההשלכות הנובעות מגביית חוב זה. מבחינה עקרונית, שטר הכתובה הוא מסמך בר תוקף ומחייב גם אם הסכום הנקוב שווה ערך לכל רכושו של הבעל.

חיוב אדם בתשלום הכתובה שאינו יכול לעמוד בה כבר הובא במשנה (נדרים, דף ס”ה ע”ב): מעשה באחד… והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים, ובא לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות, לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים. אמר לו רבי עקיבא: אפילו אתה מוכר שער ראשך, אתה נותן לה כתובתה.”

הרי שאותו בעל חויב בתשלום מלוא סכום הכתובה, למרות שזהו כל רכושו, ולא עלה על דעת רבי עקיבא לקבוע אומדנא שעל דעת כן לא התחייב שייאלץ להעביר לאשתו את כל רכושו, או אף את שער ראשו, כתשלום עבור הכתובה, וזאת מאחר שבעת ההתחייבות ברור לחתן המתחייב מהו הסכום הנקוב בשטר הכתובה ומה עלולות להיות ההשלכות הנובעות ממימוש חוב זה. משא”כ ביחס לכפל ההתחייבויות, הגם שהחתן מתחייב לשלם את הסכום הנקוב בשטר הכתובה, וכאמור, זו אינה התחייבות המותנית ביכולתו הכלכלית במועד גביית החוב, אך בנסיבות שהבעל יחויב לשלם בעת הגירושין כפל זכויות, את הסכום הנקוב בכתובה ובנוסף סכום גבוה מזכויות הממון שצבר, קיימת אומדנא ברורה שמלכתחילה בעת ההתחייבות בתוספת הכתובה, החתן המתחייב לא העלה על דעתו שזו תהיה התוצאה הסופית, ועל דעת כן לא התחייב.

דוגמה לאומדן דעת דומה מצאנו בתשובות אחרונים שהביא בספר משנה למלך (הלכות זכו”מ, פרק ו’ הלכה א’). המשנה למלך התייחס לנידון שבו אב שיש לו שתי בנות בלבד שידך את בתו האחת, ובעת השידוכין כתב שטר התחייבות לתת לבתו הכלה סכום גבוה, נדוניא שתכניס עמה לנישואין. לבסוף האב שבק חיים עוד טרם הנישואין והתעוררה השאלה האם התחייבות האב שרירה וקיימת, ורק לאחר הפרשת סך הנדוניא לבתו הכלה, בתו הכלה ואחותה יזכו בירושה ויקבלו את יתרת נכסיו בחלקים שווים. או שקיימת אומדנא שלא עלה על דעתו להתחייב בנדוניא, אם בעת מימוש התחייבות זו לאחר מותו, בתו הכלה תקבל כפל זכויות, גם את הנדוניא וגם את מחצית יתרת הנכסים בתורת ירושה.

המשנה למלך הביא מתשובת מהריב”ל שאין כפל זכויות לבת, גם נדוניא וגם ירושה, ובתשובת רבי שמואל הלוי שהביא המל”מ נטה לומר שאם שיעור מחצית הנכסים שתקבל הבת כירושה, שווה ערך לסך שהאב התחייב בנדוניא, אין לזכותה אלא במחצית הנכסים כירושה. הרי שאם האב התחייב ממון לבתו לנדוניא, וממון זה נועד לסייע לה בנישואין, ולבסוף עם מותו התברר שהיא אמורה לקבל מחצית מהירושה, מאחר שמלכתחילה בעת התחייבות האב, לא עלה על דעתו שהבת תזכה בירושה, כתבו הפוסקים לשלול כפל זכויות.

העיקרון העולה מהנ”ל שאם בעת ההתחייבות, שיש לה מגמה ברורה וידועה, לא עלה על דעתו של המתחייב שבסופו של דבר הזוכה יזכה בכפל זכויות מרכושו, וקיימת אומדנא מוכחת שמלכתחילה ביחס לנסיבות אלו לא התחייב – אין מקום לכפל הזכויות. על כן גם ביחס להתחייבות תוספת הכתובה, בנסיבות של כתובה גבוהה ואיזון משאבים שבמסגרתו הבעל מעביר לאשתו סכומי כסף גבוהים, קיימת אומדנא ברורה שעל דעת כן שיחויב בכפל תשלומים, לא התחייב בתוספת הכתובה, שהרי האשה כבר תקבל מרכושו את הסכום שביקש להעניק לה במסגרת תוספת הכתובה.

לסיכום הדברים העלו בפס”ד הזנכר:

“בנסיבות בהן עם הגירושין הבעל אמור להיות מחויב בתשלום שני סכומים גבוהים – הסכום הנקוב בשטר הכתובה בצירוף הסכום כתוצאה מאיזון המשאבים עפ”י חוק שמחויב הבעל להעביר מזכויות הממון שצבר – קיימת אומדנא מוכחת שמלכתחילה לא התחייב את שתי ההתחייבויות יחד, מאחר שמימוש שתיהן ירע את מצבו הכלכלי באופן קיצוני, בה בשעה שאצל אשתו המצב הוא להיפך.

אפשר לדון אומדנא זו בשתי דרכים, האחת ביחס להתחייבות הבעל בתוספת הכתובה – שלא התחייב בה אם בנוסף לתשלום הכתובה יחויב להעביר לאשתו במסגרת איזון המשאבים סכום גבוה מזכויות הממון שצבר. וכן אפשר לקבוע ששטר הכתובה שריר וקיים ללא תנאי אך האומדנא תתייחס לדרך שבה יבוצע תשלום הכתובה – מלכתחילה כוונתו למלא את חובתו לתשלום הכתובה באמצעות תשלומי האיזון שיחשבו כתשלום בגין חובו לכתובה. אמנם אם הסכום הנקוב בשטר הכתובה נמוך, אין אומדנא דמוכח, אלא אם היסוד ההלכתי הבלעדי לאיזון המשאבים מעוגן בקבלת הקניין[27] המוסדרת בעת שהצדדים כבר בסכסוך ומנהלים תביעות לגירושין כתובה ואיזון משאבים, ובעת הזו בוודאי שאין ברצונו של הבעל להתחייב בכפל תשלומים”.

בפס”ד הנזכר ניתנה התייחסות לשאלת כפל הזכויות גם בדרך אחרת, וזאת בהנחה הקובעת כי שתי ההתחייבויות קיימות זו לצד זו, אך אנו אומדים בדעתו של המתחייב, שתשלומים אלו לא יצטברו אחד על גב השני, אלא יהיו חופפים זה לזו. הנחת היסוד היא כי דין התשלום המועבר מיד הבעל לאשה במסגרת איזון משאבים על פי חוק, זה אינו רק חובה חוקית בלבד, אלא הוא כעין הסכם של שני הצדדים אשר מקבל תוקף על פי החוק (ובהתאם לסעיף 3 (א) לחוק יחסי ממון), ובכך דינו כנתינה מרצונו מעבר למה שהתחייב בכתובה.

מקור לאומדדן דעת זה הביאו מדברי הגמרא בב”ב  (דף קל”ח ע”א) אשר עסקה בבעל שכיב מרע אשר ציווה לתת לאשתו מאתים זוז. הגמרא קבעה כי אם אמר ליתן לה מאתים זוז “כראוי לה”, כוונתן היא שתקבלם בנוסף לכתובתה. ואם אמר שיתנו לה אותם “בכתובתה”, כוונתו היא שתקבלם כחלק מפרעון הכתובה, ואפילו אם סכום זה יהיה גובה מהכתובה, היינו, שהיא תקבל את כל הסכום.

הפוסקים נחלקו מה הדין כשאר הורה הבעל בסתם לתת לאשתו מאתים זוז, ולא אמר ופירש כראוי לה או בכתובתה. האם סכום זה יינתן על חשבון חלק האשה בפרעון כתובתה, או שיחשב כמתנה בנוסף לגביית הכתובה. (ראה רשב”ם שם ד”ה לפלוני, וד”ה רצה, וכן ברא”ש סימן נ”ג, ומחלוקתם הובאה הלכה למעשה בשו”ע, חושן משפט, סימן רנ”ג סעיף ח’, ודעת הרשב”ם היא הדיעה העיקרית שהובאה שם, ודעת הרא”ש כדיעה שנייה של “יש חולקים”, וכן הכריע ברמ”א כדעת רשב”ם, וכן ראה שו”ע אהע”ז סימן ק”ט ס”ג אשר הובאו שתי הדיעות ללא הכרעה).

למעשה נקטינן שכל עוד דברי השכיב מרע נאמרו בסתמא, אין כוונתו שהאשה תזכה בכפל זכויות, היינו הסכום הנ”ל בנוסף לכתובתה, אלא כוונתו שזה ייחשב כפירעון הכתובה. כתוצאה מהלכה זו כתבו הדיינים, שאדם שהתחייב בבית הדין לאיזון משאבים (כשעשו קנין, וכמו שהזכרנו לעיל[28]), הרי הוא כמי שאומר בסתמא ליתן לאשתו מרכושו ואנו אומדים דעתו שיתכוון שזה יהיה לפירעון הכתובה.

לפי טענת אומדנא זו, אין הנידון תלוי כמה מופרז הדבר שיתן לה את כפל הזכויות, וכמה ישפיעו חיובים אלו על מצבו הכלכלי של הבעל. אלא שלטענה זו האומדנא לנתינה כפולה הוא קיימת, רק שאנו אומדים את דעתו כשהוא מתחייב להסכם האיזון, כהתחייבות שבסתמא, דהיינו שהתשלום העודף יהווה חלק מתשלום הכתובה.

פרק ה

החלטות בתי הדין הרבניים.

בפסקי הדין של בתי הדין בשנים האחרונות קיימת כמעט דעת רוב לפרשנות זו אשר שוללת כפל זכויות, ושציין בספר עטרת דבורה (לביא, ח”א סימן מ”ז, עמוד 299, תיק מספר 4979-21-1), על ההחלטה באותו פס”ד לשלול את כפל הזכויות הוגשה ערעור, והוא נדחה. החלטת בית הדין הגדול (תיק מספר 4979-21-1) מיום כ”ט בשבט תשס”ה (08.02.2005) הובאה בספר שורת הדין (חלק י”א עמוד שע”ג).

וכן גם בפסיקת בית הדין הגדול (מיום ז’ בתמוז תשס”ח, 10.07.2008, תיק מספר 3267-22-1, בדברי הדיין הגר”א שרמן, והרב חגי איזירר שליט”א), באותה החלטה נכתב כדלהלן:

“בית הדין מבהיר לאשה כי תביעת מחצית זכויות פנסיוניות מהבעל תקוזז מן הכתובה כי אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו. בתי הדין נוהגים שאין לאשה זכות תוספת כתובה אם גובה סכום מקביל לפי חוק יחסי ממון כאשר מדובר במחצית זכויות פנסיוניות.”

ןראה להחלטה מיום ט”ז בתמוז התשע”א (18.07.2011) בבית הדין בחיפה בהרכב בראשות האב”ד הרב מיכאל בלייכר שליט”א (תיק מס’ 588563.1), בית הדין פסק לאשה בגין כתובתה סך של 100,000 שקל והוסיף:

ע”פ המקובל בבתי הדין כי האשה אינה זוכה גם בזכויותיו הכספיות של הבעל וגם בכתובתה, הלכך מסך זה יש לקזז 75,000 ש”ח שהבעל חויב לשלם לאשה במסגרת תשלומי האיזון.”

כך גם ניתן למצוא בפס”ד מביה”ד הרבני בחיפה, מיום כ’ טבת תש”ע, (06.01.2010, תיק מספר 6191-24-2). וכן בפסיקה נוספת מיום ה’ בא תשס”ט (26.07.2009, תיק מספר 1655-64-1), וכן בדעת רוב בפסיקת בית הדין בתל אביב מיום י”ג בשבט תשע”ג, (24.01.2013, תיק מספר 838835-8).

וכן בפס”ד תיק מספר 968581-3, מתאריך 22.05.2016. (הרכב הדיינים הרבנים מ’ פרימן, מ’ קאהן, י’ רפפורט), באותו פס”ד הזוג היה נשוי כעשרים וחמש שנה. האישה הגישה כנגד בעלה תביעה רכושית בבית המשפט האזרחי, ובמסגרתה עתרה לחלוקת הרכוש, בית המשפט קבע כי הצדדים יחלקו את כל נכסיהם וזכויותיהם שווה בשווה, בהליך האיזון לפי חוק יחסי ממון. לאחר התביעה הרכושית הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני. (כידוע, באופן חריג בעולם המשפט, דיני משפחה מעניקים סמכות מקבילה לבתי הדין הרבניים ולבתי משפט לענייני משפחה, ופעמים רבות יוצר הדבר הבדלים בפסיקה בין שתי הערכאות).

בית הדין הרבני חייב את האשה להתגרש וקבע כי הכתובה תידון לאחר הגירושין, ואכן כך היה. סכום הכתובה הינו כ-700,000 ₪, והאשה עמדה על זכותה לקבל את מלוא הסכום שהובטח לה ביום הנישואין. בית הדין הרבני בחן את חלוקת הרכוש האזרחית, וראה כי הבעל העביר מחשבונות הבנק ומהנכסים שיש על שמו, סכום של כשלושה מיליון ₪ במסגרת “איזון המשאבים” בינו לבין אשתו, כדי שביום הפרידה יעמדו שניהם על אותו סכום כספי. אך האשה התעקשה לקבל בנוסף את המגיע לה לפי הכתובה, כלומר 700,000 ₪.

בסוף דבריו להתייחסות לב”כ האשה כי יש להעניק לה כפל זכויות, ולאחר שביאר ופירש את סעיף 17 לחוק יחסי הממון, קבע בית הדין:

“הדין המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג עם פקיעת נישואיהם עקב גירושין – כדין המסדיר את יחסי הממון עם פקיעת הנישואין עקב מות הבעל. על כן ומתוך שמירה על עקרון העקביות בכוונת המחוקק, יש לקבוע כי אין מקום לפרשנות המזכה את האישה בזכויות הכתובה כאשר הזכויות המגיעות לה באיזון המשאבים עולות על דמי כתובתה.

זו פרשנות החוק המקובלת על בית הדין. משכך, גם על פי הוראות חוק יחסי ממון אין מקום להורות על תשלום דמי הכתובה כי אם לאחר קיזוזם מהזכויות המתקבלות מכוח חוק יחסי ממון.

בנסיבות התביעה שלפנינו, הסכום אותו מקבלת האישה במסגרת איזון המשאבים עולה עשרת מונים על הסכום שלו היא תהיה זכאית אם תוכיח את זכאותה לכתובה. משכך יכול הבעל לשעבר לטעון כי הזכויות אותן חויב להעביר לאישה במסגרת איזון המשאבים, ייזקפו עבורו כתשלום כתובתה. בית הדין לא יוכל להתעלם מטענה זו כמבואר, ויש לקבלה כטענת “פרעתי”.

ואמנם ניתן למצוא דיעות מיעוט שונות אשר אינם סבורות כן, ראה דעת מיעוט של הרב ציון אלגרבלי בערעור בפני ביה”ד הגדול, (פלונית נ’ פלוני, תיק מספר 835665/1, מתאריך 16.03.2011), וכן את דעת מיעוט של הרב אליהו היישריק (ביה”ד בת”א, תיק מספר 838835/8, מתאריך 24.01.2013), לדעתם אין לשלול את כפל הזכויות, וניתן לחייב בעל בתשלום הכתובה בנוסף לחיוביו על פי החוק האזרחי. דהיינו יתכן מצב בו ישלם לה מחצית מכל הרווחים והזכויות אשר נרכשו במהלך הנישואין, ובנוסף יוסיף תשלום דמי הכתובה אשר נתחייב ולא יהיה ניתן לקזז את הזכויות האחרות אשר צבר והעבירן לאישה מכוח הוראות החוק.

לשונו של הרב היישריק שם:

“הכתובה נועדה להוות אמצעי מיגון של האשה וכדברי הגמ’ ‘שלא תהא קלה בעיניו להוציאה’. כלומר, זוהי בעצם ‘פוליסת ביטוח’ של האשה למקרה שיארע אם יארע, דהיינו למקרה של גירושין. אין כל סיבה שהאשה לא תקבל את המגיע לה על פי פוליסה זו וללא כל קשר לחלקה ברכוש ‘המגיע’ לה בתוקף הייתה ‘שותף’ לכל דבר ועניין… מאחר שהבעל יכול לגרש את אשתו גם שלא ברצונה (מעיקר הדין טרם חדר”ג) חששו חז”ל שמא תגיע האשה למצב זה ש’תהיה קלה בעיניו להוציאה’. לשם כך נועדה התחייבות הבעל בשטר הכתובה להוות מכשול ומחסום בפני הבעל לא לגרשה. כלומר, הכתובה היא מעין ‘ערבות’ או ‘פוליסת ביטוח’ של האשה לכך שהיא יכולה להיות שקטה שלא יקום בעלה ויגרשנה, שהרי אם יגרשנה ‘יעלה’ לו הדבר בתשלום הכתובה.[29]

לכן ודאי לנו שאין לגרוע כי הוא זה מכתובתה של האשה, וכן אין לומר כי כיון שהיה מודעת לחוק יחסי ממון אזי אף היא מחלה על כך. ויפים דברי הדיין הרב היישריק. ואמנם כבר כתבנו, שכל זה אמור ביחס לכתובה עצמה, אשר הוא מתנאי בית דין, ואינו תלוי בהתחייבות מפורשת מצד הבעל, ואינה תלויה באומדנא כזו או אחרת כלל. אבל לענין תוספת כתובה, אשר היא היא התחייבות עצמית של הבעל, והרי היא תלויה באומדנא, בזה שפיר יש לדון אם אכן כך התכוון להתחייב. והארכנו בזה לעיל.   דעת הרב דיכובסקי.

אכן אין חולק, כי מצב זה בו יצטרך הבעל לתת משלו גם את התחייבות הכתובה וגם את מחצית הרכוש, אינו שוויוני והוא פוגע בזכויות הבעל. פגיעה שיש בה לעיתים להביא למצב אבסורדי בו האשה תקבל את חלק הארי ברכוש – רכוש שנצבר על-ידי הצדדים. עמד על כך כב’ הדיין שלמה דיכובסקי[30]:

“הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר …. צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכל שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הלכת השיתוף … קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה, גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא, שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו. לכן, כתובה החורגת מן האמור לעיל (מעל 120,000 ₪ ), נכנסת לא פעם בהגדרת כתובה מוגזמת.[31]

בפסק דין זה מציע הרב דיכובסקי להעמיד את סך כל הכתובה (הסכום כולל את עיקר ותוספת הכתובה), לכל היותר על 120,000 ₪. לטענתו, כל סכום מעבר לסך זה, יש בו כדי לקבוע שהכתובה מוגזמת[32]. לשיטתו, בעבר נקבע סכום עיקר הכתובה על 200 זוז, כיוון שבסך זה היה בכדי להספיק למזונות האשה למשך שנה. לפיכך, כל סכום בין 3,000 ₪ לחודש ועד 10,000 ₪ לחודש נחשב סכום ראוי. כך לדעתו, יקיים בית הדין את הרציונל שעמד בבסיס הקביעה של חז”ל[33].

בפס”ד מבית הדין הרבני הגדול, (בהרכב הדיינים הרבנים י’ זמיר, מ’ נהרי, צ’ לוז – אילוז, תיק מספר 1075070/1, מתאריך ח’ כסלו תשע”ז, 08.12.2016) מצאנו ג”כ התייחסות על דרישה זו לקיזוז דמי הכתובה מתוך חלוקת הרכוש, ועל כך כתבו:

“עילה זו אינני מבין כלל. גם אם נקבל את העיקרון, שאין כפל זכויות באופן כללי, הרי שבנידון שבפנינו, שגם אם המערערת תקבל מזכויות המשיב כסך העולה לדמי הכתובה (מה שאינו ברור כלל), הרי זכויות אלו ישולמו לה במסגרת קצבה חודשית לאורך ימים ושנים, ומדוע שהמערערת תוותר על זכותה לקבל את הכתובה שזהו חיוב מיידי בסמוך לגירושין, בתמורה לקבלת אותו סכום בפריסה חודשית לאורך ימים ושנים. בית הדין הגדול הציע למשיב להוון את זכויות האישה שישולמו כעת, ובתמורה להם יקוזזו דמי הכתובה. המשיב סרב להצעה זו, וזוהי אכן זכותו, כפי שבררנו בפס”ד אחר, שאין מקום לחייב בהיוון זכויות עתידיות (בתיק מס’ 91876/1 ביה”ד האזורי ב”‘ש מיום 30.10.2011)4. אבל באותה מידה אי אפשר לחייב את המערערת לוותר על תשלום מיידי של הכתובה על מנת לקבלה בפריסה של תשלומים חודשיים וגם אם בפועל בסך הכללי תקבל יותר (ההיפך מהיוון, אפשר להציע מינוח חדש “תישלום”)[34]

העולה מכל האמור, בית הדין מקבל את הערעור, ומחייב את המשיב לשלם למערערת את כתובתה.

אולם בנוגע לגובה התשלום, בהתחשב בכך שהכתובה נקובה במספר סמלי 555,000 ₪ שיש להניח שלא נבע מתחשיב כלכלי, ובהתחשב שייתכן שסכום זה הוא סכום גבוה בנסיבות התיק, שיש הסבורים שאין לחייב בו במלואו, ובהתחשב בעובדה שהאישה תקבל מזכויות הבעל במרוצת השנים סכומים גבוהים במיוחד, בית הדין מפשר בפשרה הקרובה לדין ומחייב את המשיב לשלם למערערת עבור כתובתה סך של 150,000 ₪

 

פרק ו

המקרים לקבלת כפל זכויות – ודין כפל הזכויות לפי הלכת השיתוף.

נכס הרשום על שם האשה. בפס”ד שניתן לאחרונה (ביה”ד בחיפה, תיק מספר ‏1097040/11, בהרכב הדיינים הרבנים א’ מאיר שלוש, ש’ אברהם חזן, ר’ זאב גלב, פורסם ברשת), נטען ע”י ב”כ של הבעל כי יש לקזז לאשה את דמי הכתובה כיון שקיבלה במתנה חצי מהרכוש לפי החוק. ביה”ד דחה את  הטענות ופסק כי: “שחלוקה זו מעיקר הדין שהרי מחצית הדירה רשומה על שם האישה ושייכת לה, וכפי שבית הדין האריך בזה בפסק הדין על הרכוש, ולא ש’קיבלה במתנה’ כהגדרת בא כוח הנתבע, ולכן אין קשר ל’כפל מבצעים’, ואין לקבל טענת בא כוח הבעל שיש לקזז עיקר כתובתה במחצית הדירה שקיבלה, ויש לחייב את הבעל במתן כתובתה ובתוספתה”.

היינו, כל האמור בדברינו לשלילת כפל הזכויות של האשה, מתייחס לשאלת כפל זכויות מסוגים שונים, חוקית ודתית, האמורות להיות מועברות מתוך רכושו של הבעל לטובת האשה, כגון הזכות לכתובה יחד עם זכויות הממון שהבעל צבר בעבודתו וכיוצ”ב, זכויות שלולי הוראת החוק היו נותרות ברשות הבעל גם לאחר הגירושין, ורק מכוח החוק האשה זוכה בהן. אך ודאי הוא שאין הדברים אמורים ביחס לאותו רכוש השייך על פי דין תורה לאשה גם לולי חוק יחסי ממון, כגון החלק הרשום על שמה בדירת המגורים וכיוצ”ב, ביחס לרכוש זה שאינו עובר עם הגירושין מהבעל לאשה, והשייך לאשה על פי דין תורה, אין את האומדנא הנזכרת.

וכן הביא הדיין הרה”ג רבי אוריאל לביא שליט”א בפס”ד מביה”ד הרבני האזורי בטבריה, פס”ד אשר הזכרנו לעיל באריכות (תיק מספר 593163/2, מתאריך ד’ בשבט תשע”ד, 05.01.2014), וכתב כי אין כל מקום לשלילת כפל הזכויות כאשר זכויות המחצית בנכסים באים לפי דין תורה גם.

הסכם ממון. כמו כן ניתן להתייחס למקרים נוספים בהם יהיה ניתן לחייב את הבעל הן בתשלום חוב הכתובה, והן בהוראות החוק המחייבות מתן חצי מהרכוש לאשה בעת הפירוד, וזאת כאשר נעשה בין בני הזוג הסכם ממון קודם הנישואין, אשר קבע את אופי החלוקה בהתאם לעקרונות החוק, באותו הסכם לא ניתנה כל התייחסות מפורשת לכתובה.

נראה כי במקרים אלו אין כל מקום לטענת קיזוז, אף כאשר בית המשפט אחראי לאישור אותו הסכם. והטעם, כיון שעיקרון חלוקת הרכוש במקרה זה לא נעשה מכוח פסיקת בית המשפט, אלא על פי התחייבות הצדדים. הסכם התחייבות אשר בצידו לא ניתנה כל השגה על עניין כפל זכויות, אזי פשוט כי נראה בכך ככל התנאה בדבר שבממון, ובהתאם לכלל כי “כל המתנה בדבר שבממון תנאו קיים”, (כתובות דף נ”ו ע”א, בבא בתרא דף קכ”ו ע”ב).

כמוכן ניתן לומר, כי בהסכם ממון אשר נעשה קודם לנשואין ורק לאחריו נחתמה הכתובה, ומשכך נראה ברור כי התחייבותו בכתובה היא יצירת חוב חדש לאשה בנוסף להסכם הראשון אשר נעשה ביניהם.

הלכת השיתוף. כאמור הלכת השיתוף אשר קדמה לחוק יחסי ממון, אינה מעוגנת בחוק, וכל כולה היא פרשנות משפטית הנתונה לשיקולי השופט, ומשכך היא חסרת תוקף הלכתי ולא יהיה בה לכלל של דינא דמלכותא דינא, וכן של מנהג ותנאי וכיוצ”ב[35]. בשל זאת, ולכאורה, כל ממון שיבוא לידי האשה מחמת השיתוף הוא שלא כדין ועל פניו יהיה ניתן לקזז ממנו את סכום הכתובה.

ואמנם ניתן לומר, כי מכיון שחזקת השיתוף היא זכות קניינית הנתונה לבני הזוג בעצם הנכס בכל מהלך הנשואין, ואין זה הקנאה לאשה בעת הגירושין וכחוק יחסי ממון, אלא נותן לאשה זכות בחצי מהנכסים עוד בתקופת הנשואי. ואם כן ניתן לומר כי בבוא בני הזוג לחלק את הנכסים מכוח חזקת השיתוף אין לקזז את שיויי הכתובה, מאחר והיו הנכסים בבעלות קניינית משותפת בכל זמן הנשואין, וביכולת האשה היה לממש זכות זו בכל רגע ורגע, ולכך בעת אשר היא באה לגבות את כתובתה, לא ניתן לטעון שעתה היא מקבלת מכח החוק ממון שאינו מגיע לה, כיון שמחצית מהרכוש הינו שלה כבר עם תחילת הנשואין. (וזאת בשונה מזוגות אשר יחקלו את הנכסים מכוח חוק יחסי ממון, שם יהיה מקום לקזז את שווי הכתובה מאחר וכל זכותה בנכסים היא רק מעת פקיעת הנשואין ובעת הגירושין).

קנין. אם בית הדין חילק את הרכוש על פי החוק משום שבני הזוג קיבלו על עצמם בקנין[36] לחלוק לפי חוק יחסי ממון, בזה עומדת לבעל טענת האומדנא שבשעה שהתחייב לאזן משאבים, התכוון שהתחייבות זו תכלול את הכתובה. ולכך יש להחשיב את הכתובה בתוך הרכוש המחולק. ובתי הדין שאינם חולקים על ידי קנין, יש לבחון אם סבורים הם שחוק יחסי ממון תקף על פי ההלכה, כי אז נתייחס לזכות הכתובה וזכות החלוקה כשני זכויות נפרדות זו מזו, ולא יהיה כל מקום לקיזוז.

 

[1] ראה טושו”ע, אבן העזר, סימן צ”ג סעיף א’, דהכתובה היא כ”חוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, אן אם גירשה”.

 

[2] ראה טור ושולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע”ז.

 

[3] טור ושו”ע שם. וראה מה שדנו בעניין זה האם אכן ההפסד הוא משום מחילת האשה, ומשכך יש לדון בטוענת מאיס עלי, ואומרת שאינה מוחלת על הכתובה, עיין חידושי הרא”ה (כתובות דף ס”ג ע”א, ד”ה היכי דמי), וכן בדברי רבינו קרשקש (שם ד”ה כלתיה), וכן בר”ן (דף כ”ז ע”א מדפי הרי”ף) ובפסקי ריא”ז (פ”ה ה”ד אות י”ד), אשר כתבו כל אלה שבטוענת מאיס עלי יש לה כתובה, דכי מכוח זה שאינה יכולה לשמש עם בעלה  אין לה להפסיד את הכתובה, ואין כל טעם וסיבה לקונסה בכך, עיין שם לכל לשון דבריהם.

ואמנם דעת רוב הראשונים, ראה רש”י (כתובות דף ס”ג ע”ב, ד”ה לא כייפינן), רי”ף (דף כ”ז ע”א מדפה”ר), רמב”ן (שם, ד”ה והני מילי), רשב”א (דף ס””ד ע”א, ד”ה ומשהינן), וכ”ה בריטב”א (דף ס”ד ע”ב ד”ה היכי דמיא), וברמב”ם (הלכות אישות, פי”ד הלכה ח’), וכן עוד ראשונים אשר סבורים כי הטוענת מאיס עלי אין לה כתובה, וכן כתב הר”י עצמו בתשובה (סימן י”ג) שאין לאשה זו כתובה. וכן פסק בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן ע”ז ס”ב), ועל דברי ראשונים אלו יש לדון אם טעם ההפסד הוא משום קנס, או משום מחילה. ואכמ”ל.

 

[4] ראה משנה למלך (הלכות סוטה, פרק ב’ הלכה א’), אשר הביא את שיטת השלטי גוברים (המובאת גם בבית שמואל, אבן העזר, סימן קט”ו סקי”ז) בעניין ההתראה הנדרשת להפסד הכתובה בעוברת על דת, שאין צריך להתרות בה שאם תעשה כן תפסיד את הכתובה, אלא מתרים בה על גוף העבירה שלא חעשה לה שוב, ראה שם מה שהקשה על דבריו, ולכך כתב שעוברת על דת יהודית שיוצאת בלא כתובה “לאו משום איסורא דידה הוא, אלא כיון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו, ומשום הכי הפסידה כתובתה, לא משום האיסור עצמו”. וכן ראה בחזון איש, (אבן הזער, סימן ע”ט סקכ”ז) אשר כתב לעניין דת יהודית: “ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה וכו’, כיון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא, וזינתה תחתיו – נראה דאין לחוש שזינתה ולהפסידה כתובתה משום זה, אלא נראה דלא מתדר ליה, באישה כזו שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עימה”.

 

[5] ראה טור ושו”ע אבן העזר, סימן קט”ו, ושם (סעיף ד’) לענין זה צריך שצריך שיתרו בה קודם שתעשה כן שוב, ורק לאחר זה תפסיד את הכתובה. תוכן ההתראה, עיין שם בבית שמואל סקי”ז בשם השלטי גוברים, שההתראה היא על שלא תעשה לאותה עבירה, ועי”ש בפת”ש עוד מה שהביא בזה.

 

[6] ראה טור ושולחן ערוך אבן העזר סימן י”א, וסימן קט”ו מסעיף ו’.

[7] הלכת השיתוף לא היוותה מעולם חוק מעוגן בספר החוקים, אלא הלכה אשר נוצרה על ידי בית המשפט והינה ‘פרשנות משפטית’ גרידא, לפי הלכת השיתוף כל הנכסים אשר נרכשו במהלך חיי הנישואין שייכים לשני בני הזוג גם יחד, ובחלקים שוים, וזאת עקב המאמץ המשותף של בני הזוג, וללא קשר על שם של מי מבני הזוג נרשם הנכס. לפי אותה הלכה יכול כל אחד מבני הזוג לדרוש את חלקו בשותפות בכל עת במהלך הנישואין, ובלא כל קשר לפקיעת הנישואין – מועד הגירושין.

משמעותו של חוק איזון משאבים, הוא הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנשואין, כאשר עם פקיעת הנישואין הרכוש מתחלק בין בני הזוג על פי שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט אותם נכסים מסויימים המפורטים בחוק (כמו ירושה וכיוצ”ב). האיזון נעשה על דרך חשיוב שווי נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש מהצד שברשותו רכוש או זכויות רבים יותר לבן הזוג שברשותו פחות רכוש או זכויות. עוד נקבע בחוק, כי הסדר השיתוף יחול על בני הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהכסם ממון, בהיעדר הסכם ממון יראו את בני הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון משאבים.

אחד ההבדלים הבולטים בין שני המשטרים הינו, כי יישומו בפועל של הסדר איזון משאבים מותנה בפקיעת הנשיואין, היינו מועד הגירושין בפועל, בעוד הלכת השיתוף מאפשרת את חלוקת הרכוש בלא כל קשר לגירושי בני הזוג.

לפי חוק יחסי ממון לא נדרש להוכיח מאמץ או שיתוף ספציפי בנכס, אלא את עצם צבירת הנכס והרכוש במהלך הנשואין. ראה לביאורה של כובד השופטת נילי מימון בפסק הדין תמ”ש (ים) 5704/01 ר.א. נגד א.א. מיום 4.1.03 (פורסם באתר מבו):

“עם זאת אין חוק יחסי ממון בין בני זוג מונע מבני זוג להיות שותפים בנכס או אף בכלל נכסיהם ואולם השותפות אין יסודה בחזקה בדבר קיומה כי אם בסיסה מושתת על ראיות בדבר הסכמת הצדדים להיות שותפים בנכס או שהיא קמה מכח הדין הכללי כמו דיני נאמנות, שליחות, עקרון תום לב עשיית עושר ולא במשפט”.ובהמשך: “מכאן שבני זוג רשאים לעשות פעולות משפטיות כל אחד לבדו עם גורם שלישי ואולם גם בינם לבין עצמם, כך שיכולים לפעול משפטית ליצירת שותפות”.

כחיזוק לכך מפנה כבוד השופטת מימון להוראת סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג אשר זו לשונו: “העדר תוצאות במשך הנישואין. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני”.

אמור מעתה, שלהבדיל מבני זוג שנשאו לפני ה-1.1.74- לגביהם קמה חזקת שיתוף לגבי נכסים שנצברו במהלך נישואיהם, הרי שלגבי בני זוג שנשאו לאחר ה- 1.1.74 לא קיימת עוד חזקת שיתוף, אבל בני זוג כאלה יכולים להפוך לשותפים בנכס/ים אם מכוח כוונת הצדדים או מכוח הדין הכללי.

בית המשפט העליון אישר פרשנות זאת בשורה של פסקי דין ועל פיה: ” אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע”א 8672/00 אבו-רומי נ’ אבו-רומי, פ”ד נו(6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע”א 4358/01 בר-אל נ’ בר-אל, פ”ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק)” ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5) 596, 615 – השופטת, כתארה אז, ביניש).

 

[8] ראה עטרת דבורה, (לביא, ח”א סימן מ”ז), שם ציין לזאת ג”כ. פסיקה זו פורטה ע”י ביה”ד הרבני האזורי טבריה, (4979-21-1, מתאריך ט”ז בשבט תשס”ה, 26.01.2005), שם העלו כי: “בית הדין לא יורה על ביצוע מעשי של תשלום דמי הכתובה אלא לאחר סיום ההליך המשפטי המתקיים בביהמ”ש בעניין הרכוש. בית הדין יוכל לפסוק לאשה תשלום הכתובה לאחר שיהא ברור שהאשה לא קיבלה תשלום דומה בערכאה אחרת, ושאינו מחוייב על פי ההלכה”. וראה עוד להלן מה שהבאנו בזה פס”ד נוסף מבית מדרשו של הדיין הגר”א לביא שליט”א.

 

[9] הלכת בבלי קבעה כי חלוקת רכוש בין בני זוג תתבצע לפי ההלכה האזרחית, ולכך חוק יחסי ממון מחייב גם את בתי הדין הרבניים, ובחלוקת ממון בעת הגירושין אין לדון אלא לפי הוראות אותו חוק., פס”ד 1000-92. ‘חווה בבלי נ’ ביה”ד הרבני הגדול, ביה”ד האזורי, שמואל בבלי’. בפס”ד זה קבע כבו’ השופט ברק כי עלינו להכריע בין בבלי )היינו החוק האזרחי) לבין תלמוד ירושלמי (היינו ההלכה העברית).

נוסף לזה, הוראות החלוקה יחולו לא רק לפי חוק יחסי ממון, אלא אף על פי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע”ד – 2014. וכן נבאר גם את משמעות דבירנו לפי ‘הלכת השיתוף’.

ידוע, כי פיצול הדיונים ביחסי הממון הנובעים מן הנשואין, מעצם טבעו עלול להביא לעיוות הדין. הדיונים בבית הדין ובבית המשפט שונים בטבען, הן בדין המהותי אשר על פיו דנים, והן בדיני הראיות וסדרי הדין.

[10] כתבנו כך לפי פרשנות המשפט הישראלי. במשפט האמריקאי מצינו כמה דוגמאות אשר מראות לאו בהכרח כן. בשנת 1974 ניסתה אלמנה לטעון בפני בית המשפט שם שהיות וכתובתה נחתמה לאחר הסכם הקדם נישואין שלה, הרי היא מבטלת את כל הוויתורים שעליהם היא חתמה בהסכם זה, על פי הכלל שלחוזה המאוחר יותר עדיפות על פני החוזה שקדם לו. בדחייתה של תביעה זו כתב בית המשפט בניו-יורק, ש”גם ליהודים דתיים הכתובה מהווה מסמך טקסי, ולא מסמך ממוני מחייב”. (Re Estate of white 356 N.Y.S.2d 208 at 210 (N Y Sup. Ct 1974)) גם כאשר איפשר בית המשפט לערעורים של ניו-יורק לאכוף פרטים אחרים בכתובה, בנימוק שבני הזוג הסכימו לבוררות ע”י ביה”ד הרבני, לא חלק בכך על הפסיקה הקודמת, שהכתובה אינה מהווה חוזה ממוני קביל. Avitzur v. Avitzur. 459 N.Y.S. 2d 572 (1983).

במקרה אחר, בבית המשפט במדינת אריזונה שבארה”ב, קבע בית המשפט בחוות דעת, שאילו היה סכום הכסף נקוב בכתובה במספר דולרים, אזי יתכן שהיה החוזה מקובל ((Victor v. Victor 866 P.2d at 902 (1993) אולם מעולם לא נעשה מאמץ לתרגם את הכתובה ללשון חוזית מקובלת כדי שיהיה אפשר לאכוף אותה באמצעות בתי המשפט החילוניים בארה”ב.

ראה לדגומא ב: Hurwitz v. Hurwitz. 216 AD 362 (N Y Appellate Division 1928)

בדומה לכך גם המשמעות הכספית המדוייקת של הזוזים והזקוקים המוזכרים בכתובה לא הוכרעה בצורה חד משמעית עד כדי שיוכלו לשמש כראיה חוזית בבית משפט. (על לשון הכתובה, אם היא מחייבת – ראה Re Marriage of Goldman 554 N.E.2d 1016 (1960)): בית המשפט של מדינית אלינוי בארה”ב הגיע למסקנא שהמילים “כדת משה וישראל”, המוזכרות בכתובה מהוות התחייבות של הבעל לתת גט לאשתו.

כמו כן, העדר תרגום לאנגלית (במקרה בו הבעל האשה אינם דוברי ארמית או עברית), וכן העבודה שהעדים הם החתומים על הכתובה ולא הבעל והאשה שהם הצדדים הנוגעים בדבר (עיין שו”ת יביע אומר ח”ג חאהע”ז סימן י”ג, וכן באות ב’, על מידת הצורך בהחתמת הבעל בכתובה), מקשים על תפיסתה של הכתובה כמסמך מחייב על פי החוק בארה”ב. (מלבד זאת כבר האריכו על כך שגם לדוברי עברית ברוב המקרים שפת הכתובה איננה מחוורת). ראה כל זה בתחומין, כ”ה, עמוד 187-188.

וראה מה שציין לכך כב’ השופט א’ רובינשטיין, בע”מ 9606/11, עיזבון פלוני נ’ פלוני, שם סעיף כ”ח.

כב’ השופטת ד’ ברק-ארז שהצטרפה לפסק הדין המקיף של כב’ השופט א’ רובינשטיין, מהללת את הכתובה כמוסד משפטי שביקש להגשים צדק חברתי ובין-אישי מקדמת דנא וכי חשוב שתכלית זו לא תסוכל דווקא בעת הזו, אם לא נשערך את הכתובה:

“להשקפתי, שערוך של סכום הכתובה, המבקש להבטיח את עתידה הכלכלי של האישה לאחר תום הנישואין בהתאם לתכליתה המקורית של הכתובה הוא דוגמא טובה להגשמתם של עקרונות אלה“.

 

 

[11] ראה כתובות דף י”א ע”א, ודף ל”ט ע”ב, וכן ביבמות דף, פ”ט ע”א, ובבא קמא דף פ”ט ע”ב. עיקרון זה על האפשרות הקלה של הבעל לגרש את האשה, הינו מחמת שהבעל הוא המקדש והוא המגרש, ורק את דעתו והסכמתו צריך (קודם חרם דרבינו גרשום, אשר מנע גירושי אשה בעל כורחה). מצב זה בו יכול הבעל לגרש את אשתו, ככל שיחפוץ, ואף אם בעיניו “הקדיחה תבשילו” (ראה דברי בית הלל במשנה, גיטין, פ”ט מ”י), גרר את הצורך של חכמים למצוא פתרון ראוי לכך, ולפיכך תקנו רבנן (לדעת רוב הראשונים, דקיימא לן כתובה היא מדרבנן) שיתחייב הבעל לשלם כתובה בעת היגרושין, (ובעת מיתתו).

עוד ראה בספר עיונים במשפט (שאנן, ח”א סימן כ”ו, אשר הביא את דברי הראשונים והאחרונים אשר עמדו על כך, שברבות השנים, סכום זה של מאתים לבתולה ומנה לאלמנה, כבר היו דמים זולים ממש, ובהתאם לכך היה צריך לשנות את הסכום הנקוב ששיערו חכמים, כיון שסכום זה כבר לא הועיל למטרת התקנה.

אף לאחר חרם דרבינו גרשום אשר קבע כי אין לגרש את האשה בעל כורחה, ואשר על פניו נראה כי שוב אין צורך בהתחייבות לתשלום כתובה, מכל מקום נקבע כי אין לשנות את הלכה זו. ראה מה שכתב הרמ”א על כך (שו”ע, אבן העזר, סימן ס”ו ס”ג): “…ועיין לקמן בסימן קע”ז, דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, אין צריך לכתוב כתובה. אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כורחה של אשה משום חרם רבינו גרשום, וכמו שיתבאר לקמן סימן קי”ט, היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה, אבל אין המנהג כן ואין לשנות כל זה”. עוד ראה בחלקת מחוקק סקי”ח אשר כתב שהמניעה לכך אינה רק מצד המנהג, אלא שבאונס האיסור לגרש את האשה הינו איסור מדאורייתא, בעוד שכפייה לגירשוין בכל אשה אחרת היא ברמה של חרם בלבד. וכעי”ז בית שמואל סקי”א. ובדברי הרמב”ם (הלכות אישות, פ”י ה”ז), ובמשנה למלך שם. וראה משנה למלך גם (הלכות אישות פרק י’ הלכה י’) אשר כתב כי לביטול הכתובה אשר נעשתה ע”י חז”ל יש צורך בגוף בעל סמכות זהה לגוף שתיקן את הכתובה.

 

[12] ראה רבינו ירוחם (מישרים, נתיב כ”ג ח”ח), לענין בני זוג המורדים זה על זה, שכופין אותו להוציא ואין לה תוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכן בר”ן (כתובות, סו”פ אלמנה ניזונית, דף נ”ט ע”ב מדפה”ר), דכל מה שיש לה תוספת הוא רק כשהוא מוציאה, אבל כאשר היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, כיון שכל התחייבותו היתה על דעת שתהיה תחתיו, וציין לזה את דין הגמרא ביבמות דף ס”ה ע”ב, באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדו, ובאה בטענת בעינא חוטרא לידיה, שהדין הוא שאין לה תוספת, כיון שהיא רוצה לצאת ממנו, אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה, אף על פי שבדין מוציאה, יש לה תוספת. וכן כתב בכסף משנה (הלכות אישות, פרק כ”ד, הלכה ג’), וכן בספר צמח צדק (חאהע”ז, סימן קל”ז).

ובשולחן ערוך (אהע”ז, סימן קנ”ד סעיף ו’) לענין הטוענת שחפצה לילד כדי שיהיה להבן להשיען עליו, ואין לו עוד ילדים ושהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילד נתעברה, ואינה תובעת הכתובה (כדי שנחוש שתובעת הגט בגלל הכתובה), כופין אותו להוציא ויתן לה את הכתובה, מנה או או מאתיים, אבל  לא את התוספת. וראה שם בבית שמואל (סק”א), לענין המקרים המובאים בשו”ע שם סעיף א’ שבהם כופים את הבעל לגרש כגון אם הוא בעל פוליפוס או שיש לו ריח הפה, שלענין תשלום תוספת הכתובה לא יצאנו מידי מחלוקת של רבינו חננאל (הסובר שאין לה תוספת)  ועוד ראשונים, לבין רבינו תם הסובר שיש לה, (ראה תוספות, יבמות דף ס”ה ע”ב, וכן בבית יוסף סימן קנ”ד אשר הביא עוד דעת הרבה ראשונים דס”ל כדעת הר”ח, ומהם, הרי”ף, הרא”ש, תוספות שם ד”ה כי הא, וכ”ה ברמב”ם הלכות אישות פט”ו ה”י). ולכך כתב בב”ש שלא תקבל את התוספת. עי”ש עוד בב”ש סקי”ט וסק”כ, מה שכתב בזה.

עוד ראה ברי”ף (סוף פרק הבא על יבמתו) אשר חילק לענין חיוב התוספת, בין אם ידע הבעל את חסרונותיה של האשה, ובכל זאת התחייב לה את תוספת הכתובה, שאז למרות חיובו להוציאה, יהיה חייב לשלם לה את התוספת, לבין מי שלא ידע שבכהאי גוונא יהיה פטור מלשלם לה את התוספת. ראה מה שהקשה על זה במהר”א ששון (סימן ס”ד), ובתירוצו של המהרי”ט אלגאזי בנתיבות משפט (חלק ח’, נתיב כ”ג), הובאו דבריו בשו”ת אדמת קדש (חלק א’, אבן העזר, סימן כ”ג).

נציין לדברים אשר הובאו בפד”ר (חלק ח’, עמוד 324, בפני הדיינים הגאונים, י.ש. אלישיב, ב’ ז’ולטי, מ’ אליהו, זכר כולם לברכה) אשר כתבו לחלק, שגם לדעות הראשונים (ר”ח ועוד) דס”ל שהפסידה את התוספת גם במקרים בהם מן הדין כופין את הבעל לגרש, מכל מקום זהו רק בדברים “שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לגירושין”, ובזה יכול הבעל לומר “אדעתא למיפק לא יהיבנא לך”, מה שאין כן בגורם כזה  שבידי הבעל להסירו וכגון שהבעל רועה זונות, אשר בידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, והוא הדין כשהבעל מורד באשתו בכהאי גוונא הוי ליה כמגרש מרצונו וחייב בתוספת הכתובה. ראה עוד פסד”ר (חלק ח’ עמוד 278, בפני הדיינים הגאונים י’ ש’ אלישיב, ב’ ז’ולטי, ש’ ישראלי’). ובפד”ר (חלק כ’, עמוד 87), ובפד”ר (חי”ט עמוד 294), וכן בספר אמרי משפט להגר”י אלמליח חבר ביה”ד הרבני הגדול (חלק א’, סימן י”ח), אשר ג”כ העלה כדברים הללו.

עוד ראה בטור (אהע”ז, סימן קי”ח), ובמה שהוכיחו מזה להגדרת הדברים, מי הוא האשם בגירושין, דהיינו לא מי שתבע את הגירושין, אלא הגורם לאותה תביעה.

[13] ראה בספר עיונים במשפט (שאנן, ח”א סימן כ”ד, בעניין כתובה מוגזמת).

 

[14] ואמנם ראה להלן בפס”ד שונים שציינו, שם נראה כי אחרי ככלות הכל, סיכמו את הכל כחוב אחד.

[15] ראה כל זה בלשון הרמב”ם (הלכות אישות, פרק ט”ז הלכה א’):

הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע”פ שהן נכתבין בשטר כתובה אינן נקראין כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל, ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג.”

הדין האזרחי לעומת זאת קובע אף אם האשה לנישואין ממון רב, ואותו ממון הושקע בדירה אותה רכשו הצדדים, אזי אף שהאשה הביאה את רוב הכסף, כיון שזו נרשמה בטאבו על שם הזוג, יחלקו בה שניהם בשוה. ראה ע”א 66/88, דקר נ’ דקר, פ”ד מ”ג (1) 122, מפי כב’ השופט שמגר:

טענת המשיב היא, כי הוא תרם את חלק הארי של הכספים לרכישת הדירה. גם אם נכונה טענה זו, אין די בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערתכאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על ידי שני בני זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה“.

הלכה זו אומצה בקרב בתי המשפט לעניני משפחה, עמדה על כך בזמנו כבו’ השופטת נילי מימון, (ראה תמ”ש (י”מ) 1662/06, ו.א נ’ כ.מ {פורספ בנבו}. וראו גם, תמ”ש (חי) 14560/01, ז.כ נ’ ג.כ):

“הלכה פסוקה היא כי משנרכש נכס במשותף ונרשם כמשותף אין מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיעו כל אחד מהצדדים בנכס ובעניננו השקעת הנתבע, מהו מקור הכספים שהשקיע בדירה אם בכספי ירושה או אם מכל מקור אחר, הכל כפי שיפורט להלן … משנרשם נכס משותף בחלקים שווים ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו בנכס הרשום על שם הצדדים בחלקים שווים, ועל כן הזכויות בנכס אינן שוות.”

ובהמשך:

המסקנה היא כי: כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי שבני הזוג התכוונו לשותפות שווה ביניהם ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד אחד לצד האחר. ראה עוד תמ”ש (י-ם) 21230/07, נ.ק. נ’ ל.ק. מתאריך 06/102011). וכן תמ”ש (ת”א) 15271/96, שלף נ’ שלף (פורסם במאגרים – 8/11/2001).

ועוד לעניין הנחה זו כי משנרשמה הדירה על שם שני הצדדים, ההנחה היא, כאמור כי כל תרומת יתר הינה בגדר ויתור, תראה גם בע”א 343/87, פרי נ’ פרי, פ”ד מד(2) 154, 164, שם כתב בית המשפט העליון כי:

“מקובלת עלי הגישה לפיה אין באירועו של משבר בחיי הנישואין כדי לגלגל אחורה כל שנעשה וניתן וכדי להפוך את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואין לבטלות. מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק (וכאן, אם בכלל, רלבנטי רק תנאי מפסיק), או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אשר אותה העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה, הניתנת לזיהוי … טיבן של מתנות, שהן ניתנות בשעה שקיימת קירבה וחיבה בין המעניק למקבל. ברור איפוא, כי אם המעניק היה צופה מצב של התערערות היחסים, היה דואג להוסיף מנגנון כלשהו שהיה מבטיח השבת המתנה במצב זה, בין ע”י תנאי מפסיק ובין בדרך אחרת”. ראה עוד בענין זה בע”א 384/88, זיסרמן נ’ זיסרמן, פ”ד מג(3) 205.

בזמנינו היום בתי הדין הרבנים מחוייבים לחלוקה זו, ואינם מוסמכים לדון בכספי ההורים או צד ג’ שהביא ממון לבני הזוג, ואפילו כבוררים לא. ראה בענין זה בג”ץ 8638/03 סימה אמיר נ’ ביד”ר ירושלים ואח.

 

[16] ואמנם, בחלק מן הראשונים בכתובות דף נ”א ע”א מבואר דעיקר תקנת שמעון בן שטח היתה שיכתוב הבעל שיעבוד נכסים, וא”כ כל זה ודאי אינו שייך לענין דנן. אבלך עכ”פ למדנו שלתקנת שמעון בן שטח חל החיוב מיד.

ישנם עוד ספר הוכחות בנוגע לזמן חלות חיוב הכתובה, בין היר מדברי הגמרא בכתובות דף נ”ג ע”א שאם האשה מתה לא חל חיוב הכתובה, וחזינן שהחיוב הוא רק לכשתתאלמן. וראה מה שדחה ראיה זו בבית מאיר (אהע”ז, סימן ס”ו סעיף א’) דיש לומר כי החיוב מראש הוא רק על תנאי שתתאלמן. וראה עוד בחזון איש
(אהע”ז, סימן נ”ו סקט”ז). וכן ניתן להוכיח ממה שכתובה ניתנה לימכר מחיים, ואילו לא היה החוב כל, כי אז מה היא מוכרת. וכן הוכיח בחזו”א שם. וכן מצינו שיכול הבעל לפרוע את הכתובה קודם הגירושין או המיתה, וכדאיתא בב”מ דף ז’ ע”ב דחיישי’ שהבעל אתפיס צררי. ואמנם ראיה זו יש לדחותה שמתפיס לה רק שאם ימות שתגבה מזה, אבל אין בזה משום פירעון. עוד ראה בריטב”א בכתובות (דף נ”ג ע”א) אשר כתב מפורשות שכתובה אפשר שהבעל יפרע אותה מחיים. וכן יש להוכיח מדברי הגמרא בכתובות דף נ”ג ע”א שכתובה ניתנה לימחל מחיים, אלמא שהחיוב חל כבר בעת הנישואין.

[17] עיין עוד בתוספות בב”ק (דף פ”ט ע”א, ד”ה כל) וכן בראשונים שם, אשר כתבו כי לא ניתן להקנות כתובה במעמד שלשתן, ומשמע מדבריהם דהטעם הוא כיון שלא חל עדיין חיוב. אכן בגיטין דף דף י”ג ע”ב (תוד”ה תנהו) כתב טעם אחר והוא משום שאפשר שלא יבוא לידי גבייה כלל. וראה עוד בב”מ (דף כ’ ע”א ד”ה ש”מ) אשר כתב בתוספות “אבל בכתובה דאינו חייב עתה עד אחר גירושין, וגם שמא לא תתגרש לא תקנו מעמ”ש”. ומשמע שלא חל חיוב. וראה בש”ך (חו”מ, סימן קכ”ו סק”א) אשר דן ללמוד מדברי התוספות שכל חוב אשר לא הגיע זמנו אין בו תקנת מעמד שלשתן, ולא משום דכתובה שאני. ולעיקר הכריע, דגם חוב שלא הגיע זמנו יש בו תקנת מעמ”ש, ושאני כתובה לפי שאין חיובה ברור.

[18] ראה גיטין דף י’ ע”א, אשר הובאה שם מימרא דשמואל כי “כל השטרות העולים בערכאות של גויים, אע”פ שחותמיהם גויים כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים”. הכוונה היא לשטרי מכר ולשטרי מתנה, אשר כשרותם נובעת מדינא דמלכתותא דינא.

וכן ראה בנדרים (דף כ”ז ע”ב), אשר הובאה מימרא זו בכדי להקשות על העולה שם מדברי המשנה שמותר לרמות את המכס. וכן ראה במסכת בבא קמא (דף קי”ג ע”ב) אשר הוכיח שם רבא את דינו של שמואל מההיתר שאנו נוהגים לעבור על גשרים שנבנו ע”י המלך מדקלים שהופקעו על ידו. וכן במסכת בבא בתרא (דף נ”ה ע”א) אשר הסיקו מדין זה שניתן לקנות מידי אריסים פרסיים שהחזיקו בקרקע במשך ארבעים שנה, כיון שעפ”י דינא דמלכותא נקנית להם הקרקע. וכן רשאים בעלי הנחלות העשירים לקנות מהמלך את שדות העניים שהוא הפקיע מכוח זה שבעליהן לא היו יכולים לשלם את המס למלך.

 

[19] ראה בתרומת הדשן סימן שמ”א אשר כתב שגם אם היחיד אינו מקבל בטלה דעתו, ולפי זה, כל מלך אשר לא המליכוהו אלא הרי הוא שולט בכוח הזורע, אין בו דינא דמלכותא דינא.

 

[20] וראה בשו”ת חת”ס (חו”מ, סימן מ”ד) אשר העלה, שאפילו לאותם הסוברים שבמלכי ישראל לא אומרים דינא דמלכותא דינא, מכל מקום אין הדברים אמורים אלא במיסים ומכס אשר הוא מטיל עליהם בע”כ, שאין אומרים על כך שבני המדינה רוצים בזה. אבל לגבי מנהגים ונימוסים (וכדברי הגמרא בב”ב שם), אשר המה לטובת בני המדינה, בזה לכו”ע אין לחלק בין ארץ ישראל לשאר האומות.

עוד ראה שם בחת”ס אשר כתב שאין כל מחלוקת בטעמים בין הר”ן אשר ס”ל שהטעם הוא משום שהמדינה שייכת למלך, לבין טעמנו של הרשב”ם אשר סובר שזה מכוח שקיבלו עליהם בני המלכות. אלא אף הר”ן ס”ל כטעמא דהשרב”ם, ורק דלענין מכס ומס כיון דלבני ארץ ישראל יש בה חל אין הם מוחלים.

 

[21] כל הדברים להלן אמורים לענין חוק יחסי ממון, הסדר חלוקה אשר מעוגן בחוק. ואמנם לענין ‘הלכת השיתוף’, אשר קדמה לאותו חוק, והיא איננה חוק מעוגן, אלא פרשנות ופסיקה של בתי המשפט בלבד, בזה הדבר נתון לדיון אם כיון שאינו מפורש בחוק, לא יהיה בו את הכלל של דינא דמלכותא דינא. ראה בזה בספר לב שומע לשלמה (דיכובסקי, ח”א סימן ד’). ראה שם מה שהעלה בהערה 8, כי הדבר פשוט שלענין חוק יחסי ממון יהיה את הכלל של דינא דמלכותא דינא, ואומדנא של הזוגות, כיון שיודעים שגם בתי הדין מחוייבים לפי הלכה זו. וראה להלן הערה 22.

[22] נימה שונה נשמעת בזה, במקרה דומה ממש לזה שלנו, בדבריו של המהרשד”ם (חו”מ, סימן שכ”ז):

  • אחת מהאנוסות של פורטוגאל נישאת עם רבי אנוס במלכות פורטוגאל, ובאותו המלכות יש נימוס מהמלך ומהמלכות מזמנים קדמונים שבכל הנדוניאות אם מעט ואם הרבה תהיינה כשימות הבעל חוקת האישה החצי מהנכסים שישאיר אחריו הבעל, כמו שנראה מנוסח הנימוס ברור מאוד. ועתה מת הבעל בפורטוגאל והאישה לקחה חזקת הנכסים כפי נימוסי המלכות… כפי הנראה הדבר היה פשוט מאוד, אחר שידוע אפילו לתינוקות שכל דיני הנישואין הם נידונים על פי המנהג, וכל הנושא אישה סתם נושא אותה אדעתא לקיים מנהג מקומו…אך מכל מקום אומר לי ליבי שיש מקום
    לחולק לחלוק ולתת טעם לדבריו, אחר שעיניו הרואות כמה דקדק הרמב”ם ז”ל בלשונו וכתב ‘והוא שיהיה המנהג פשוט בכל המדינה’, כנזכר לעיל, משמע דכל היכא דאיכא לפקפק פקפוק קטן אי זה שיהיה, אין לילך אחר המנהג, והטעם – שיש לנו לעשות כל מאמצי כוחנו לקרב הדברים אל דין תורה”.

לדבריו אלו עדיין נותר מקום רב לדיון. לפיו יש לעשות ככל שאפשר כדי לקרב את הדין לדין התורה. ראה שכך העירו הרב דיכובסקי והרב אריאל בתחומין, י”ח, עמוד 29, ותחומין כ”ב, עמוד 136.

ועוד ראה לדברי המהריב”ל בתשובתו (חלק ב’ תשובה כ”ג) נשאל על כך, והשיב שאין כל ספק שהאלמנה זכתה במחצית העיזבון כמנהג המקום שבו היא נישאה. לביסוס דבריו הוא הביא את דעת הראב”ד (פרק ד’ מהלכות שותפים) שבאמצעות הקנאה ניתן לשעבד ולהקנות גם רווחים עתידיים של שותפות, ולדעת המהר”ם (במרדכי ב”ק קט”ז) והמהרי”ק מועיל גם שלא בדרך של הקנאה משום דבההוא הנאה גמרו ומקנו אהדדי גם בדבר שלא בא לעולם. גם לשיטת הרמב”ן ולפיה לא ניתן להקנות רווחי שותפות עתידית של השותפים זה לזה, מכל מקום ניתן לעשות זאת באמצעות התחייבות, והובאו לשם כך כראיה דברי התוספות בכתובות דף נ”ה.

בהמשך התשובה הוסיף המהריב”ל וכתב שכאשר קיימת הסכמה של כל בני העיר למנהג או לתקנה ממונית מסוימת, הרי שהדבר יחייב את כולם גם בנוגע לממון עתידי שלא בא לעולם, וכן כתב גם המהרי”ק בדעת הרמב”ם וזהו תיקון הרבים וכוח הרבים בענייני הממון. לאחר מכן הובאו דברי הרמב”ם בפרק כ”ג מהלכות אישות בנוגע למנהג המדינה בדין הכתובה והנדוניה הנ”ל.

המהריב”ל סיים את תשובתו בדברים הבאים:

“ומכל זה יראה דבר ברור, ואפילו היה המנהג הזה בארצותינו, היה מבטל ההלכה. כל שכן בהיותם באותה המלכות נוהגים מאותו המנהג והמנהג הוא פשוט וקיים בכל המדינה והבעל מת באותה המלכות אשר שם חוק ומשפט המנהג ההוא, ואחר כך באה האלמנה והיורשים לטורקיה לחסות תחת כנפי השכינה, מילתא דפשיטא הוא, דלא מיבעיא דאם תפסה האלמנה במחצית הנכסים דאין מוציאין מידה, אלא אפילו היו כל הנכסים ברשות היורשים מוציאין מידם ונותנים לאלמנה חלקה המגיע לה לפי חוק והמנהג מהמלכות ההוא. וכבר בא מעשה לידי כיוצא בזה פעמים רבות בסלוניקי וכן דנתי, ומעולם לא שמעתי ולא ראיתי שום חולק בדבר זה, ותו לא מידי“. ראה בפס”ד בפני ביה”ד הרבני האזורי בנתניה, בפני כבוד הדיינים הרבנים, מ’ עמוס, ש’ פרדס, א’ ינאי, תיק מספר 764411/1, כ””ה תשרי תשע”א, 3.10.2010

 

 

[23] חוק אמרנו, כי בזאת סייג הרב דייכובסקי וכתב שגם לשיטתו התוקף ההלכתי הוא רק לדברים שנכתבו בחוק במפורש אך לא לפסיקת בתי המשפט, דהיינו, נכסים שקדמו לנשואין ואשר מאוזנים על פי פסיקות בית המשפט שאינם שוות בכל, גם הם יקוזזו לדעתו מסכום הכתובה. וזאת בשל כי כאשר ניתן לחוק תוקף מכוח מנהג עליו להיות ברור וכמו כן שוויוני, ואת הסברא שאלו נישאו על דעת כן, מה שלא ניתן או שייך לומר בפסיקות אשר אינן נובעות מכוח חוק מעוגן, אלא משילוב גרידא של פרשנות משפטית לפי עקרונות החוזים, או שיקול דעת אחר. (לב שומע לשלמה, חלק א’, סימן ד’, הלכת השיתוף).

 

[24] אציין למה שכתב בשו”ת מהרי”ק (סימן נ”ז) כי “זכאית האשה למחצית מנכסי בני הזוג, ואף רואים אותה כמוחזקת בהם”.

 

[25] במאמר המוסגר אציין, וישאר הדבר במוסגר, כי יש לדון באריכות רבה, לעניין זה שאם לחוק יחסי ממון אין כל תוקף הלכתי, ומשום בית הדין חוק זה הביא לידי האשה ממון שלא כדין, אם אכן זהו רק לענין זוגות שומרי תורי ומצוות, או שמא או קיים גם אצל האחרים. וכן, אם אחד מבני הזוג פנה לערכאת בית המשפט בלא שקיבל לכך אישור מבית הדין, ואף שהזוג עצמו הסכים לכך לדיון בבית משפט, אפשר שכיון שבאיסור ההליכה לערכאות נקבע כי הממון שבידי הזוכה בבית המשפט הוא ממון שהושג שלא כדין, אזי אם האשה תזכה בכה”ג מכוח שהלכה לערכאת בית המשפט, יהיה ניתן לקזז מידה את סכום הכתובה.

[26] עיין בנודע ביהודה קמא חיו”ד סי’ סט (ד”ה נמצא) שכתב כסברה זו, וכן בשו”ת דברי חיים ח”א חאה”ע סי’ ג’ כתב: “רבים ושלמים ס”ל דבאומדנא גדולה אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא.” וכן הסכים בשו”ת ברית אברהם חחו”מ סי’ כט סק”י, ועיין בפס”ד מביה”ד הגדול מספר משפטי שאול סי’ ל’ במש”כ הגר”י קפאח ז”ל.

[27] הקניין שנעשה הוא כדי לעניק סמכות ותוקף לאותו חוק אשר קבע את החלוקה, ראה שם באריכות בפס”ד, ובראיה נוספת שהביאו מהתלמוד בנוגע להענקת כפל זכויות. ובעטרת דבורה ח”א סימן מ”ח.

 

[28] בית הדין בטבריה סייג ואמר שהדבר תלוי מהו הטעם ההלכתי שבגינו בית הדין מאזן משאבים על פי החוק. אם הסיבה לכך היא משום שבית הדין פסק שיש חובה לאיזון מכח מנהג המדינה או משום דינא דמלכותא דינא, אזי אין מקום לאומדנא של התחייבות משום שהאיזון לא נעשה מכח התחייבות ונתינה של הבעל אלא מכח פסק דין ולכן נשאר לדון רק על פי האומדנא של תוספת הכתובה. אולם אם הסיבה לכך היא שבני הזוג עשו קנין וקיבלו על עצמם לדון לפי חוק יחסי ממון, אזי יש לנו לאמוד את דעת הבעל לפי שעה זו שבה הוא התחייב לתת מממונו לאשה. כאשר נעשתה התחייבות זו בפני בית הדין בשעת הגירושין, שעה שבה הזוג קיים בפירוד והאוירה הקשה והטעונה ודאי משפיעה על כוונותיהם, לשמור כל אחד את רוב הנכסים אשר יוכל להשיג.

 

[29] על דבריו אלו, ראה מה שכתב הרב לביא בפס”ד מביה”ד האזורי בטבריה הנ”ל :

“אך דבריו אינם יכולים להתקבל, ועירוב פרשיות יש כאן. כידוע, הכתובה מחולקת לשני חלקים עיקריים: “עיקר הכתובה” ו”תוספת הכתובה”. “עיקר הכתובה” היא מתקנת חכמים, וחובה זו של מאתיים זוז או מאה זוז מוטלת על הבעל גם לולי נכתב שטר הכתובה. טעם התקנה היא – שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. לא כן ביחס לתוספת הכתובה, שהיא התחייבות מצד הבעל. ובירושלמי במסכת כתובות בתחילת פרק אע”פ ביארו מהי ההנאה שהבעל קיבל והביאה אותו להתחייב בתוספת הכתובה. אך בכל מקרה הסכום הנכבד והמשמעותי – שהוא תוספת הכתובה – לא נועד כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה. וכן רש”י במסכת כתובות דף קא ע”א כתב: “אבל תוספת יש לה, דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה.”

וכן כתב הר”י מגאש במסכת כתובות דף פב ע”ב:

“מ”ט תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא קלה תהא בעיניו להוציאה. ואין ספק שאין דבריהם אלו על עיקר כתובה שהוא הוא שתיקנו לה רבנן, ולא על התוספת. לפי שתוספת לא תיקנו לה רבנן שאין אדם כותב התוספת אלא מרצונו כמו שאמרו (לעיל נו ב) אע”פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף.”

וכן בשו”ת הר”י מגאש סי’ קלט. וכן הרמב”ם בפרק כ”ד מאישות הלכה ג’ פוסק שאיילונית או אשה מחייבי לאווין שלא הכיר בה יש לה תוספת ואין לה עיקר כתובה ומבאר הרמב”ם:
“ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת. העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, והרי היא עמדה בתנאי שלה.”

הבחנה זו בין עיקר הכתובה שיסודה בתקנת חכמים ונועדה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, לתוספת הכתובה שהיא התחייבות הבעל שאינה קשורה לטעם שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הביאה לכמה השלכות הלכתיות. כגון, בספר עין יצחק ח”א אה”ע סי’ עד אות יד כתב:
“אף לרשב”א דכתב דכתובה הוי עיכוב להגט, י”ל דזה אינו רק בעיקר כתובה אבל לא להתוס’… והטעם פשוט דדווקא בכתובה י”ל הסברא של הרשב”א הוא דכיון דתקנת הכתובה היה העיקר שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולכן אם היה הדין דיהיה יכול לגרשה אף אם אין לו יכולת לשלם הכתובה א”כ תהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דלא יהיה לו במה להגבות הכתובה ממנו, ותיעקר עיקר התקנה בזה, ע”כ תקנו חז”ל דכל זמן דלא ישלם לה הכתובה דלא יהיה יכול לגרשה, וזה אינו אלא בכתובה אבל לא בתוספת.”

וכן ביחס למחילה על הכתובה. מאחר שיסוד החיוב של “עיקר הכתובה” הוא כאמור, האשה אינה יכולה למחול על עיקר הכתובה אלא בדרך שנקבעה בשו”ע אה”ע סי’ סו סעיף ג’, משא”כ ביחס לתוספת הכתובה מועילה מחילה, לרבות בעל פה, וככל מחילת חוב אחר, כמבואר בביאור הגר”א שם ס”ק י”ז.

עוד הוסיף לחלק, שאין כל שייכות בין טעם עיקר הכתובה ע”מ שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, לבין ההתחייבות לתוספת אשר כלך כולה תלויה באומדן דעתו של הנתחייב, ואינה תקנה לצורך האשה. לדוגמה מציין לדברי רבינו ירוחם (בספר מישרים נתיב כג ח”ח) הקובע חיוב גירושין ועיקר כתובה וללא תוספת כתובה בנידון שהאשה אינה רוצה את בעלה וגם הבעל אינו רוצה בה, וז”ל:

“כתב מורי ה”ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה ייתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט. מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.”

הרי בדברי רבינו ירוחם קיימת ההבחנה בין עיקר הכתובה לתוספת הכתובה, והיינו מפני שעיקר הכתובה היא תקנת חכמים שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, והיא שרירה וקיימת גם בנסיבות המתוארות בדינו של רבינו ירוחם. משא”כ ביחס לתוספת הכתובה יש מקום לאומדנא, כגון זו המבוארת בדברי רבינו ירוחם “דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה”.

על כן אין יסוד לקבוע שתוספת הכתובה, שהוא הסכום המשמעותי הנקוב בשטר הכתובה, בעיקרו נוצר ונועד להוות כעין “פוליסת ביטוח” שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, וכי בהכרח לשמֵר חובה זו גם בנסיבות שהאשה זכאית לסכום כסף מזכויות הממון שהבעל צבר.

גם אין נכון לקבוע שסכום זה הנקוב בתוספת הכתובה נועד למלא יעד של פיצוי לאשה עקב הגירושין – כפי הטעות הנפוצה – שהרי למרות שבנסיבות המפורטות בהלכה לשלילת הזכאות לכתובה ולתוספת הכתובה, עדיין בהעדר שלילה זו אין שום גורם שהתבקש לבחון בכל מקרה לגופו בטרם נפסק תשלום הכתובה האם אמנם השתלשלות העניינים ביחסי בני הזוג שהובילה לגירושין אכן מזכה את האשה בפיצויי גירושין. אלא החובה בתוספת הכתובה יסודה בהתחייבות החתן מרצונו הטוב בסכום זה של תוספת הכתובה, התחייבות שבאה לעולם כתוצאה מהנישואין, כמפורט בירושלמי וברמב”ם הנזכרים לעיל, וביחס להתחייבות זו נקבע שתוספת הכתובה דינה ככתובה ונאמרו בה כמה הלכות באילו נסיבות האשה זכאית לגבות את הכתובה, אך בנוסף דנים בה אומדנא, כבכל התחייבות אחרת.

ביחס לתוספת הכתובה שנהגו מקדמת דנא בקהילות אשכנז, שהיא מאתיים הזקוקים שנקבעו באותן קהילות כמנהג מחייב, כתב המהרש”ל בספרו ים של שלמה יבמות פרק ד סי’ כ’ שהראבי”ה כתב שהורגלו לכתוב שהכלה הכניסה חמישים ליטרין והוסיף לה עוד חמישים ליטרין סך הכול מאה ליטרין והטעם לכך כדי שלא לבייש את העניות שלא הכניסו נדוניא, אבל מהרש”ל הוסיף וכתב: “והרגילו כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”. כלומר, כשראו שאין במאתיים זוז להשיג את המטרה שלא תהא קלה בעיניו לגרשה הנהיגו להוסיף תוספת קבועה של מאתיים זקוקים כדי שמטרה זו תושג.

אך כל זאת ביחס למאתיים הזקוקים שהוטלו על החתן בלא לקבל את הסכמתו המוקדמת והוא חויב בה מכוח המנהג ובלא שהדבר תלוי בשיקול דעתו, בזה נאמרו דברי מהרש”ל. ובנסיבות אלו ביחס למאתיים הזקוקים אין מקום לאומדנא. אך כל סכום כסף שהחתן כותב בשטר הכתובה מרצונו, זוהי התחייבות שרירה וקיימת מטעמים ידועים שהובהרו בירושלמי בתחילת פרק אע”פ ובדברי רש”י הרמב”ם הנזכרים, אך התחייבות זו אינה מיוסדת על הטעם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ולכן יש לדון ביחס להתחייבות זו דיני אומדנא כפי שאנו דנים בכל התחייבות אחרת.

 

[30] ראה תיק רבני, בית הדין הרבני הגדול, תיק מספר 1687-24-1, מתאריך 02.09.2007. בהכרכב הדיינים הרבנים ש’ דיכובסקי, ע’ בר שלום, צ’ בוארון. פס”ד זה אמנם ניתן בהקשר לסכום מוגזם הכתוב בכתובה, אך יפה גם לנידון דנן.

 

[31] לענין זה ראה גם סקירה רחבה יותר של תכליות הכתובה, הן במישור הכלכלי והן במישור החברתי והפסיכולוגי, מצויה אצל פרופ’ א’ רוזן צבי:

“התחייבות הבעל לתשלום עיקר הכתובה לאשה עם סיום קשר הנישואין, עקב גירושין או מחמת מיתה, מבטיחה לאשה הן את יציבותו של מוסד הנישואין והן את עתידה הכלכלי לאחר הגירושין. בתנאי זמן ומקום של עדיפות לנישואין עבור האשה ובמצב של נחיתות כלכלית מצדה משרתת הכתובה את המטרה הכפולה, בהבטיחה הן את קשר הנישואין והן את אפשרות שיקומה של האשה לאחר יציאתה מן ה’חממה’ הכלכלית של הנישואין…

הכתובה היא מוסד בעל סממנים מודרניים, המשלב היבטים חברתיים וכלכליים – של הצורך בהגנת מוסד הנישואין ובהגנת האשה ושיקומה – בהיבטים פסיכולוגיים של בני הזוג, ותוך שמירה על איכות החיים של כל אחד מהם…

מבחינה כלכלית חוסה האשה תחת כנפי הכתובה, תוך ניתוק התלות הנמשכת בבעל לשעבר, תלות הקיימת בשיטות משפטיות, הדוגלות בפתרון כלכלי של תשלום מזונות לאחר הגירושין. תשלום חד פעמי, במתכונת עיקר הכתובה, מאפשר רמת שיקום גבוהה של האשה ומוסיף לה נופך של עצמאות” (א’ רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (תש”ן) 237).

 

[32] על דעתו של הרב דיכובסקי כי יש לשער את הסכום המינימלי להתחייבות בסך של כ-120000 ₪, ראה לדברי הדיין הרב יצחק זר, בחוברת מכנס הדיינים, תשע”ב, עמוד 193. והחלטת בג”ץ בתיק בע”מ 9606/11.

 

[33] את דבריו אלו היה ניתן לסייג לפי דברי הריב”ש בתשובה (סימן קנ”ג) אשר הבאנו לעיל, בעניין זה שבעידן זה שסכום הכתובה של מנה או או מאתיים הינו סכום פעוט, שוב כשתהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט זה.

 

[34] בהערה באותו פסק דין נכתב כי:

“בשולי פסקה זו נאמר, שעל אף שלא נדרשנו במסגרת ערעור זה לדון בשאלת “כפל הזכויות”, לדעתנו, השאלה לא יכולה להתייחס לכל גובה הכתובה. המרכיב שבכתובה שמהווה קנס, שקונס הבעל את עצמו אם יגרשנה, ונועד להבטיח ולהרחיב את הנימוק המקורי של הכתובה “שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”, מרכיב זה, לא נוגע כלל לזכויות שאותם מקבלת האישה במסגרת איזון המשאבים, שהם זכויות שבדין ואינם קנס כלל, ולכן הם גם הדדיים. וכמובן שהשאלה שעולה היא מהו החלק של הקנס ומה מקביל לקבלת זכויות, אבל אין זה המקום לדון בזה. מכל מקום, בנידון דידן, לא ראינו הצדקה לדרישה שהאישה תוותר על זכותה לגבות את הכתובה בתמורה לקבלת זכויות שייפרסו על פני תקופה ארוכה”.

[35] ראה לב שומע לשלמה, ח”א סימן ד’.

 

[36] ראה לפס”ד של הרב לביא הנ”ל, וכן מה שכתב על זה בספרו, עטרת דבורה, חלק א’ סימן מ”ח.

תגובה אחת

    סיקור נפלא ביותר! עדכני ביותר! ומבואר להפליא! יכול לשמש רבים מהטוענים רבניים ועורכי דין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *