פרשת בשלח: האם מותר לשמוע שירת נשים?

מערכת האתר
י"א שבט ה'תשע"ט

הרב יגאל גרוס

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר, על ים סוף שנקרע בפני בני ישראל שעברו בתוכו, ובזכות כך הם ניצלו מהמצרים שרדפו אחריהם. מוסכם על כולם, שקודם כל נכנסו בני ישראל אל הים כאשר הוא סוער, ורק אז הוא נבקע בעקבות ההשתדלות שלהם. הגמרא במסכת סוטה (לז ע”א) מביאה מחלוקת בין ר’ מאיר לר’ יהודה, מי נכנס ראשון למים:

”היה רבי מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה.”

כפי שמתארים פסוקי התורה, לאחר קריעת ים סוף משה ובני ישראל פתחו בשירה לקדוש ברוך הוא, על הנס שעשה להם. גם מרים הנביאה לקחה תוף, ושרה עם הנשים לקדוש ברוך הוא. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מותר לשמוע שירת נשים.

  1. קול באשה ערווה

הגמרא במסכת ברכות (כד ע”א) מונה מספר איסורים, ומביאה גם את דבריו של שמואל הפוסק, שאסור לשמוע קול אשה:

”אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר גלי שוק עברי נהרות, וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך. אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים.”

על איזה קול דובר בגמרא? האם אפילו דיבור בעלמא אסור? הגמרא במסכת קידושין (ע ע”א) מספרת, שרב נחמן שלח את רב יהודה, למסור שלום לאשתו (של רב נחמן כמובן). רב יהודה השיב לו שהוא אינו יכול לעשות את מבוקשו, שכן מן הסתם אשתו של רב נחמן תשיב לו שלום, ושמואל אסר לשמוע קול אשה.

א. מפשט דברי הגמרא בקידושין עולה, שאפילו דיבור פשוט אסור לדבר עם אשה, שכן רב יהודה מסתמא לא חשב שאשתו של רב נחמן תשיר לו אלא רק תענה לו שלום חזרה, ובכל זאת הוא סבר שאסור. אכן מספר פוסקים נקטו כך להלכה, וביניהם הרא”ם (יש”ש קידושין ד, ד) וספר המאורות בשם הראב”ד (כה, א).

ב. אמנם דעת רוב הראשונים שלא כך, והגמרא בברכות האוסרת לשמוע קול אשה כוונתה לקול זמר של אשה בדווקא, אבל דיבור בלבד מותר. כך פסקו להלכה המאירי (כד ע”א ד”ה צריך), המרדכי (אות פ), האשכול (הל’ תפילה וק”ש סי’ ז) והרשב”א (ד”ה והא), וכן באחרונים ערוך השולחן (עה, ו), ים של שלמה (קידושין ד, ד), המגן אברהם (עה, ו) ועוד.

כיצד אם כן הם מיישבים את דברי הגמרא בקידושין, ממנה עולה שהאיסור נוהג אפילו בדיבור בלבד? הרשב”א תירץ (שם), שהגמרא בקידושין לא התכוונה לפסוק שכל קול של דיבור אסור, אלא ששם מדובר היה בקול של חיבה (אמירת שלום). לכן גם מי שסובר שמותר לדבר עם אשה, מתיר רק במידה והדיבור ענייני ונצרך, אבל במידה ומדובר בדיבור של חיבה וקירוב, כולם מודים שאסור, כדי למנוע קירבה לעריות (ועיין עוד ביש”ש קידושין ד, ד).

יש לציין, שעל אף שהרשב”א אסר שאילת שלום, כל זה נהג במקומו ובזמנו, וכל מקום צריך להעריך את אופי שאילת השלום שלו. במקומות ששאילת השלום משמשת כנימוס בעלמא ולא כביטוי של קירוב או חיבה, מותר לומר שלום. כך פסק במנחת יצחק (ח, קכו), וכבר הקדים אותו בספר המאורות בשם הראב”ד (כה, א): ”והאידנא (= בזמן הזה) נהגי בשאילת שלום ובדברי צורך”.

קול נשים בתנ”ך

לאחר שראינו, שכולם מודים שאסור לשמוע שירת נשים, יש לתמוה על האיסור. הרי מצאנו מספר פעמים (לפחות עשר) במקרא שנשים שרו, כמו בשירת מרים ודבורה הנביאה, ומשמע שאין איסור בשירת נשים. אפשר היה לתרץ לכאורה שהם שרו רק ליד נשים, אבל מלשון הפסוקים בספר שופטים (ה, א) לא משמע כך, ונראה שדבורה שרה ביחד עם הגברים ממש.

א. החיד”א תירץ (נחל קדומים, בשלח), שמכיוון שבאותה שירה שכנה השכינה, במקרה כזה, אין בעיה בשירת נשים[1]. בכיוון דומה תירץ בבאר שבע (ב, ג), שמכיוון ששירתן הייתה על פי ציווי ה’, לא היה חשש להרהורי עבירה, ולכן הותרה שירת נשים וגברים יחד.

ב. לענ”ד יש קושי בפירושיהם, שהרי מלשון הפסוקים, לא משמע שהקב”ה ציווה מישהו לשיר, או ששרתה שכינה במהלך השירה.

לכן נראה לתרץ, שבזמן מרים ודבורה כלל לא נהג איסור לשמוע שירת נשים. הרי לדעת רוב הפרשנים, ובניהם הרמב”ן (השגות על הרמב”ם, ל”ת שנג), היראים (מרדכי ברכות אות פ), כף החיים (או”ח עה, כז), הנשמת אדם (שם) ועוד, האיסור לשמוע קול אשה שרה הוא רק מדרבנן (שלא כפרי מגדים שאסר מדאורייתא), לכן יש לומר שבזמן התנ”ך, עוד לא נאסר לשמוע קול אשה, וכן תירץ הרב מלמד.

  1. מתי נאסר לשמוע קול שירה

כאשר הגמרא אוסרת לשמוע קול אשה, האם היא דיברה בכל מקרה? לפני שהגמרא הביאה את דבריו של שמואל שאסר לשמוע קול אשה, היא הביאה מימרא שבה נאמר, שאסור לאדם לראות את שוק אשתו בזמן שהוא קורא קריאת שמע.

א. בפשטות, מכך שהגמרא מביאה את קול באשה בערווה בהקשר של דיני קריאת שמע, נראה שאיסור לשמוע קול אשה נוהג רק בזמן קריאת שמע, אך שלא בזמן קריאת שמע, יהיה מותר לשמוע שירת נשים. אכן מספר פוסקים נקטו כך להלכה, וביניהם רבינו חננאל, בעל הלכות גדולות (שם), הרא”ה (ברכות כד) והמרדכי (אות פ) בשם רב האי גאון (ועיין בגר”א עה, ח שביאר אחרת).

ב. אמנם, רוב הראשונים לא הבינו כך, ולשיטתם רק כאשר הגמרא מדברת על טפח באשה ערווה באשתו, היא מתייחסת לדיני קריאת שמע, אבל כאשר היא ממשיכה ומדברת על קול באשה ערווה, האיסור לא בהכרח קשור לקריאת שמע. כך פסקו להלכה הרמב”ם (איסורי ביאה כא, ב) הרשב”א (ברכות שם ד”ה והא), הרא”ש (ג, לז) ועוד, ובלשון השולחן ערוך (אבה”ע כא, א):

”צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופייה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור… ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוון לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות… (ועיין הערה[2]).”

שמיעת קול אשה ברדיו

לפי האמור לעיל, בוודאי שאסור לאדם לשמוע אשה שרה. האם יהיה מותר לשמוע שירת אשה דרך הרדיו? מצד אחד מדובר בקול אשה, ואפשר שהחשש מהרהורי עבירה עדיין קיים. מצד שני, אפשר שבגלל שהקול עובר דרך הרדיו ולא מדובר בקול המקורי של הזמרת, יהיה מותר לשמוע אותו. למעשה, מצאנו בכך לפחות שלוש דעות:

א. הדעה המחמירה ביותר, נמצאת בשבט הלוי (ג, קפא) ובחלקת יעקב (או”ח סי’ ל). הם סברו, שמכיוון שגם דרך הרדיו אפשר להבחין שמדובר בקול אשה, אזי גם אם לא יודעים איך הזמרת נראית, עדיין יש חשש להרהורי עבירה ויהיה אסור לשמוע את קולה.

ואפילו אם אדם יודע על עצמו, ששמיעת קול אשה לא גורם לו להרהורי עבירה, בכל זאת האיסור קיים. הסיבה לכך, שכאשר חכמים אסרו לשמוע קול אשה, הם אסרו על כולם בצורה שווה, ואי אפשר לקבוע הלכה פרטית לכל אחד ואחד ובלשון החלקת יעקב:

”האם מותר לשמוע קול אשה על ידי ראדיו: איני יודע שום היתר בזה – אף על גב דמבואר בסוטה ח ע”א אמר רבא אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות (= וכאן הוא לא רואה את הזמרת)… אכן האמת יורה דרכו דאף באינו רואה האשה ואין מכירה אסור לשמוע קולה, וכלפי שמים גלוי דאף על ידי ראדיו נהנה משמיעת קולה ויש למנוע מזה.”

ב. דעה אמצעית מחלקת בין מקרה, שבו השומע ראה את תמונת הזמרת בעבר, לבין מקרה שלא ראה. במידה והשומע יודע איך הזמרת נראית, אז אסור לשמוע אותה שרה אפילו ברדיו, משום שיש חשש שיהרהר בה כאשר הוא שומע אותה. אך במקום בו השומע לא מכיר את הזמרת, מותר לשמוע את שיריה ברדיו (בתנאי כמובן שמדובר בשירים צנועים).

סברא זו בנויה, על דברי הגמרא במסכת סוטה (ח ע”א). הגמרא אומרת, שהיצר שולט רק במה שהעיניים רואות. ולכן רק אם השומע ראה את הזמרת בעבר, יש חשש שהוא יהרהר בה ויהיה אסור לשמוע את קולה ברדיו. כך פסקו להלכה הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, ד), המהר”ם שיק (אבה”ע נג) האור לציון (ב, ו) המשנה הלכות (ד, סו) ועוד.

ג. הדעה המקילה ביותר, היא דעתם של הרב אלישיב והרב עובדיה (יביע אומר או”ח ט, קח. אות מג). הם סוברים, שאפילו אם השומע יודע איך הזמרת נראית, עדיין אפשר לשמוע אותה שרה ברדיו או ברמקול.

מה סברתם? הרב אלישיב טען ובעקבותיו הרב עובדיה, שכאשר חז”ל אסרו לשמוע קול אשה, הם אסרו רק לשמוע את קול האשה ממש, אבל כאשר שומעים קול אשה ברדיו, זה בעצם בכלל לא הקול שלה, אלא רק חיקוי של הקול באמצעות גלי חשמל, לכן גם אם זה נשמע בדיוק כמו קולה במציאות, עדיין אין בכך איסור, ובלשון הרב עובדיה:

”ובאמת דבלאו הכי השומע קול אשה ברדיו, אין זה קול אשה ממש, כמו שכתב הגרי”ש אלישיב, הובא בספר ישיב משה טורצקי (עמוד יד), שהשומע קול זמר של אשה ברדיו, אפילו אם מכיר אותה מותר, כי אין זה קול אשה ממש, אלא חיקוי של קולה על ידי גלי חשמל… ומכיוון שכל הדין של קול באשה ערוה, הוא רק מדרבנן… בוודאי שיש לסמוך על האמור להקל[3].”

  1. יציאה ממקום בו שרה אשה

א. מה יהיה הדין, כאשר אדם הלך לאירוע מסויים ובמהלכו עלתה אשה לשיר? האם עליו לעזוב את המקום? הגמרא במסכת פסחים (כה ע”ב), מביאה מחלוקת בין ר’ יהודה לר’ שמעון, האם אדם צריך לפרוש מהנאה אסורה הבאה לו בעל כורחו. למשל במקרה שלנו, שאותו אדם לא התכוון ללכת לשמוע הופעה של זמרת, אלא בא לאירוע ונקלע למצב בו היא שרה. לדעת ר’ שמעון, מכיוון שהוא לא מתכוון להנות מהאיסור, אין בכך שום בעיה. לעומת זאת, לדעת ר’ יהודה הדבר אסור.

ב. כיצד נפסק להלכה? לדעת רוב הפוסקים הלכה כדעת ר’ שמעון, וכן פסקו להלכה הרא”ש (שבת יד, ט), התוספות (עה ע”א) ועוד. אם כן לכאורה, לא יהיה צורך לצאת מטקס כאשר אשה עולה לשיר, מכיוון שהנוכח לא מתכוון לשמוע ולא רוצה בכך.

אמנם העניין לא כל כך פשוט. הגמרא במסכת שבת אומרת, שגם ר’ שמעון שמתיר זה רק במקום שלא ודאי יהיה איסור, אבל במקום שבו וודאי ייהנו מהאיסור (‘פסיק רישא’) גם לשיטתו אסור. מכאן עולה, שאם בהכרח הוא יהנה מקול הזמרת, הוא חייב לצאת ולפרוש מהאיסור.

ג. למעשה נחלקו האחרונים במקרה ואדם הלך לאירוע ויש בו שירת נשים. הרמ”א (יו”ד קמב, טו) פסק כדעת הריא”ז (פסחים ב, יא), שכאשר אנו פוסקים כדעת ר’ שמעון שבוודאי כשנהנים יש לאסור, זה רק באיסורי שבת, אבל כאשר מדובר באיסורי הנאה, אין צורך לברוח מהאיסור:

”הנאה הבאה לאדם בעל כרחו, כגון שהיה הולך לעשות חפציו ובדרך הליכתו הריח ריח קטורת עבודה זרה, אם היה מתכוון לאותה הנאה וחפץ בה אסור, ואם אינו מתכוין לאותה הנאה ואין לו חפץ בה אע”פ שיש לו דרך אחרת לעבור מותר.”

כדברי הרמ”א פסקו להלכה גם הגר”א (שם) והחפץ חיים (ח”ח כלל ו, ס”ק יד). יש להדגיש, שאמנם לפי שיטתם אין צורך לצאת מהאירוע או לסתום את האוזניים כדי לא לשמוע, אבל מצד שני אסור להתכוון להנות מהקול השירה, כי בכהאי גוונא יש בכך איסור.

החכמת אדם (כלל פד, טז) חלק וסבר, שהשומע צריך לעשות כל מה שביכולתו כדי לא לשמוע את הקול, להכניס אצבעות לאוזניים וכדומה, ואם לא כך הוא חייב לצאת כדי לא להנות מהאיסור.

מראות לא צנועים

לכאורה את אותו דין בשירת נשים וריח עבודה זרה שמביא הריא”ז, יש להשליך להליכה במקום שיש נשים לא צנועות. כל עוד ההולך לא מתכוון להנות ממראות לא צנועים, אין בעיה שהוא ילך ברחוב אפילו אם יש לו אפשרות ללכת בדרך אחרת. אך על דין זה קשה, מהגמרא בבא בתרא (נז ע”ב). הגמרא משבחת מי שלא מסתכל על הנשים בנהר, בזמן שהם עושות כביסה. הגמרא שואלת למה כל כך משבחים אותו:

”ועוצם עיניו מראות ברע – אמר רבי חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי ( = במה מדובר)? אי דאיכא דרכא אחריתא (= אם יש לו דרך אחרת ללכת בה), רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא ( = אם אין דרך אחרת), אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא (= באמת מדובר שאין דרך אחרת), ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה (= ולמרות זאת הוא עושה מאמצים שלא להסתכל עליהם).

עולה מדברי הגמרא, שכאשר יש לאדם דרך אחרת ללכת בה שאין בה נשים לא צנועות, והוא בכל זאת הולך בדרך בה יש נשים, הוא מוגדר רשע. דבר זה בניגוד לפסיקת הרמ”א שראינו לעיל, שבמידה והאדם לא מתכוון להנות מהאיסור מותר לו ללכת למקום שבו יש איסור, אפילו אם יש לו דרך אחרת! נחלקו החפץ חיים והאגרות משה כיצד ליישב את הסתירה:

א. החפץ חיים (שם) טען, שיש לחלק בין איסור הנאה מריח של עבודה זרה (שעל כך בעיקרון דיבר הריא”ז) לאיסורי עריות. הגמרא בבבא בתרא דנה בחשש של עריות (נשים שמכבסות בנהר), לכן יש לחשוש יותר ולא ללכת לשם, למרות שהאדם לא מתכוון להנות מהאיסור. לעומת זאת כאשר מדובר באיסור הנאה מריח עבודה זרה, אין כל כך חשש, ולכן כאשר הוא לא מתכוון להנות מהאיסור מותר לו ללכת, אפילו אם יש לו אפשרות אחרת.

ב. האגרות משה (אבה”ע א, נו) ביאר, שבאמת גם הגמרא בבבא בתרא מודה שאין בעיה ללכת למקום שיש בו נשים אם אפשר שלא להנות מהאיסור, גם אם יש דרך אחרת. לפי שיטתו הגמרא לא ממש אוסרת ללכת למקום שבו הנשים מכבסות, אלא רק אומרת שממידת חסידות ראוי שלא ללכת. הגמרא בפסחים שעל פי פסק הרמ”א שמותר ללכת כל עוד לא נהנים מהאיסור, מדברת על עיקר הדין.

 

שבת שלום!

[1] הגמרא במגילה (כג ע”א) כותבת, שבעיקרון אשה יכולה לעלות לתורה ולקרות בה, אלא שאסרו משום כבוד הציבור. לכאורה היה צריך לאסור משום קול באשה ערוה, שהרי מדובר בקריאה במנגינה! מכך הוכיח הרב עובדיה (יחוה דעת ד, טו), שבמקום קדושה אין חשש להרהור.

[2] יש חילוק בין ראיה להסתכלות (מג”א או”ח שז, כג. צפנת פענח סי’ ח). כאשר מדברים על ראיה, הכוונה להסתכלות שטחית ולא בוחנת ומעמיקה, במידה והאשה צנועה, מותר לראות אותה. לעומת זאת להסתכל הכוונה לבחון, לבדוק, ודבר זה אסור גם במידה והאשה צנועה (כמובן חוץ מבין איש לאשתו), ועל כך מדבר השולחן ערוך בסעיף זה, שהסתכלות או כל גילויי חיבה בין איש לאשה זרה אסורים בכל עניין.

[3] לכאורה לפי שיטתם, יהיה מותר אפילו ללכת להופעה חיה, שהרי השומע לא שומע את קול הזמרת אלא קול הדי הרמקול בלבד. אמנם נראה מסברא שלא כך, ושכאשר רואים הופעה חיה של מישהי יש חשש מוגבר להרהורי עבירה, ולכן יהיה אסור (ומכל מקום יש שנקטו להקל מטעמים שונים).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *