נישואין עם יהודי הודו

אינני הרב המשיב ואני משאיר לו את זכות המילה האחרונה כמובן, רק אצרף לתועלת הדיון מתוך הספר משנת יוחסין של הגר"מ קליין שליט"א העומד לצאת לאור בחודש הקרוב, וזכיתי שיהיה בעריכתי:
מבוא היסטורי – בירור יהדותם של בני הקהילה
עדויות ראשונות על קיומה של קהילה זו, אנו מוצאים החל מראשית ימי השלטון הבריטי בהודו, בעדותו של ר' יחזקאל רחבי מנכבדי הקהילה ההודית של בני קוצ'ין משנת תקכ"ז, המעיד על בני קהילה מסויימת המכנה עצמה "בני ישראל", והם מקבלים כל יהודי באהבה גמורה ונודבים ממון לחיזוק הישוב בארץ הקדושה, ואינם מתערבים בשכניהם גויי הארץ. מאותם ימים ואילך היו מבני קוצ'ין שראו לנכון ללמד בני קהילה זו תורה ומצוות, ובסיועם הקימו בתי כנסיות ותלמודי תורה לבני הקהילה שאט אט החלו לקיים מצוות רבות ולנהוג כיהודים. כמה יהודים מבני בבל ופרס הגיעו במשך השנים למול עבורם את בניהם ולסייע להם בקיום המצוות, ויש מהם שאף נקברו בבתי הקברות המיוחדים לבני קהילה זו.
בני הקהילה היו מוחזקים במקומם כיהודים. בשנת תר"ג אף פנו בני קהילת כלכותא לרבני בבל בשאלה האם מותר להם לשאת נשים מבנות קהילת בני ישראל, אחר שלדבריהם: "כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים, שומרים כל המצוות ונזהרים מכל מה שאסרו חז"ל, גם הולידו בנים בתוכנו ומלנו אותם כבנינו, ובגדלם למדו אותם תלמוד תורה עם בנינו, והם היום כמונו בלי הפרש כלל". תשובות רבני בגדד וחכמי צפת וירושלים בענין זה, מאותה תקופה, ואף לאחר מכן בשנים תרי"ט, תר"ל, יובאו להלן. מאמץ רב בחינוכם של בני הקהילה בדרך התורה והמצוות, נעשה על ידי משפחת ששון הנודעת מהודו, שהחל משנת תרמ"ג השקיעו כל אונם ומרצם בהקמת מוסדות תורה ובתי כנסת לבני קהילה זו, וראו אותם כיהודים לכל דבר וענין.
המבוכה שיש בעצם זיהוי בני קהילה זו כיהודים, הוא בכך שכל מסורתם בענין זו הוא תורה שבעל פה ואגדה העוברת מאב לבנו, ואף נראה שעד שבאו בני קוצ'ין ולימדום תורה, לא ידעו דבר משמירת המצוות, כאשר הדבר היחיד שהיה ניכר בהם, הוא ההתבדלות מסביבתם הנכרית. כפי שכתב במסעות רבי דוד דבית הלל (מצאצאי בעל מחבר בית הלל על השו"ע) ברשמי מסעו משנת תקצ"א: "ישנם בהודו יהודים ילידים הקוראים לעצמם בני ישראל כשש מאות משפחות, המתבדלים במידותיהם ובמנהגיהם מכל האומות, הם לא יקבלו מים מאנשים המשתייכים לכת אחרת, הם נימולים ומקדשים את יום הכיפורים, אולם אין בידם מנהגים אחרים של דת משה". ולאחר שמתאר שם כיצד עד לפני שנים מספר לא ידעו לשון הקודש כלל ולא היו בידם ספרי קודש, הוסיף: "נסיתי הרבה לחקור על מקום מוצאם, אולם אי אפשר להגיע למקור נאמן, באשר אין להם תולדות כתובים, אחדים מהם אומרים שמשהחריב טיטוס את הבית השני הגיעו שבע אוניות מלאות ישראל לחופי מהראטה קרוב לבומבאי, וכשאניות אלו עגנו התחוללה סערה וכל האוניות אבדו, רק שבע משפחות ניצלו ומהם נסתעפו בני ישראל. אין אני נוטה לקבל דעה זאת, שכן לא נזכר בתולדותינו דבר שבזמנו של טיטוס הפליגו יהודים להודו". מחמת תהייתו זו הוא נוטה לשער שהם מצאצאי הכוזרים שהתגיירו כמתואר בספר הכוזרי [השערה תמוהה לכאורה, שכן לפי כל העדויות ממלכת כוזר שכנה בגבול בולגריה או בגבול רוסיה, ואם כן כיצד הגיעו הללו להודו]. ומסיים: "אילו היו צאצאי ישראלים כפי שהם מספרים, לא יכלו מעולם לשכוח קדושת השבת. טרם נפגשתי בקהילה של אנשים מאות עמי הארץ המחללים שבת בפרהסיה".
אמנם, בס' מסעות בנימין השני לר' ישראל ב"ר יוסף בנימין משנת תר"ח ובס' אבן ספיר לר' יעקב ספיר משנת תר"כ, נקטו די בבהירות שמדובר ביהודים גמורים, ואינם מעוררים כל ספק בדבר, בנימין השני נוקט שהם בני עשרת השבטים [מה שלכאורה תמוה כיון שלפי מסורתם העיקרית גלו בסוף חורבן בית שני ולא באמצע ימי בית ראשון, טעות המעידה על חוסר הבהירות במסורתם וכנ"ל], לדבריהם, הם שומרים בקפדנות על קדושת השבת ועל דיני השחיטה, ומכבדים מאוד את ספרי התורה העתיקים שמצויים בתי גנזיהם.
אמנם כאמור, עדות זו שמאוחרת מהעדויות הקדומות הנ"ל, נובעת מכך שבמשך שנים אלו למדו הרבה מבני קוצ'ין, כך שלכאורה אלו עדויות שגויות, שכן העיד ר' דוד דבית הלל הנ"ל שאינם יודעים מאומה מדיני השבת והשחיטה, ובודאי לא היו להם ספרי תורה עד לפני שנים לא רבות. כך שגם מסקנותיהם הברורות של ר' ישראל – בנימין השני ור' יעקב ספיר, יש להטיל בהן ספק רב. ולפלא גדול שלא נתנו ליבם לכך, אחר שכבר בשנת תר"ג העידו אנשי המקום שהם אלו שלימדו תורה לבני קהילות אלו.
גם עדותו של ר' יעקב ספיר על היותם משאירים את פיאות הצדעים ארוכות, ועל היותם יודעים על ימי הפסח שבעה ימים [בהטמנת בקבוקי חומץ בארון נסתר, ללא קשר לחמץ ומצה], תשעה באב וצום גדליה, יש לפקפק בה, אחר שלא מצאנוה בעדותו של ר' דוד דבית הלל הקדומה לשלו.
יצויין, כי גם יום הכיפורים היה נשמר על ידם באופן שונה לחלוטין מדת ישראל. יום זה נקרא בפיהם "צום סגור הדלת", ביום זה היה כל אדם מהם מתכנס בביתו בצום ותענית מאכילה ומדיבור, ואינו עושה בו דבר, לא תפילות וחזרה בתשובה, אלא בהסתגרות בבית בחוסר מעש בלבד [לפי הנראה מהעדויות המאוחרות השונות, הגם שלמדו הרבה תורה ומצוות, רבים מהם נאחזו גם במנהגיהם הישנים, כלומר, הגם שלמדו דיני שחיטה וטבילה, את יום הכיפורים הוסיפו לחגוג כפי מסורתם, ולא כדת ישראל. ברבות השנים רבים מהם נהגו כיהודים לכל דבר].
נקודה נוספת הטעונה בירור, לפי עדותו של ר' יעקב ספיר, המצבות העתיקות ביותר הקיימות בבתי העלמין של בני הקהילה, הן בנות שלוש מאות שנה, ולא יותר. והדבר מתמיה, לאור העובדה שלא סבלו רדיפות וחורבנות ולכאורה לא היתה סיבה להכחדת בתי העלמין שלהם בזמן מן העבר.
בכל שאר עניני החיים הם נהגו בכל ככל גויי הארץ, וכפי שהעיד ר' יעקב ספיר, ואף שהגברים נמנעו מעבודה זרה, הנשים כולם עובדות עבודה זרה ועוסקות גם בכישוף ושאר הבלי טומאת מקום מגוריהם.
בעדותו של ר' שלמה ריינמן משנת תר"כ-תרל"ג [יליד גאליציא, שנשא לו אשה מבנות קוצ'ין והתגורר שם] מעיד גם הוא על שמירת יום הכיפורים באופן הנ"ל ודיני שחיטה, אך לא על שמירת שבת, ומוסיף נקודה בעלת משמעות רבה, וכך כתב: "בראשית בואם להודו, לקחו להם נשים נכריות מבנות עם הארץ, כי לא כל איש הביא אשתו עמו, ועל כן אלו אשר לא היו להם נשים לקחו להם נכריות, אך בתנאי שגם היא תקרא בשם בני ישראל ותשמור את דתו, ולא תתערב עוד בבנות עם הארץ באכילתה ובעבודתה את האלוקים. וברבות הימים פרו ורבו עד כי כעת מספרם לחמשת אלפים בתי אב, ועתה לא יתערבו עוד בגויים". בהמשך הוא מתאר עוד רבות שענין הטבילה כלל לא היה ידוע אצלם עד העת האחרונה שלמדו זאת מבני קוצ'ין, וכן הוא מציין מחלוקות שונות שפרצו בין בני הקהילה, כאשר חלקם הקפידו יותר על מסורתם ואחרים פחות.
ממילא, מעדותו זו נוכל ללמוד באופן ברור שהתערבו בהם נכרים רבים, מחמת הנשים הנכריות שנשאו בתחילה, כנראה שלא בגיור כשר, עכ"פ לפי תיאורו, ובפרט שלא היה להם מקווה טהרה ולא ידעו מכך מן הסתם. ואף אם יטען מאן דהוא שבאותה שעה עדיין ידעו ועשו הכל כדין ורק לאחר מכן נשתכח מהם הכל, על הטוען כן להביא ראיה לסברא זו.
כמו כן יצויין, כי אף שזה שנים רבות שבני קהילה זו נשמרים מלהתערב בעמי הארץ, קיימים בתוכם שתי קהילות נפרדות: בני ישראל השחורים [-'קאלא ישראל'], ובני ישראל הלבנים. האחרונים הם אלו המיוחסים לבני הקהילה מדור דור ורואים עצמם כיהודים, והשחורים הם אלו שנספחו עליהם עם השנים כעבדים ושפחות, או מתוך נישואי תערובת שבכל זאת נעשו ביניהם. אלו ואלו שומרים את כל מנהגיהם ונקראים בשם בני ישראל. כמו כן אלו השחורים עושים כל שביכולתם כדי להתערב בחבריהם הלבנים, אלא שהם נדחים פעם אחר פעם, ובני הקהילה נשמרים אף שלא לסעוד עמהם יחד. ומכל מקום, נקל להניח שברבות השנים רבים מבני השחורים התערבו בבני הקהילה המסורתית, אחר שמשותפים הם בכל מנהגיהם והליכותיהם. כמו כן, מאותם ימים בהם החלו ללמוד תורה מבני קוצ'ין הם מתערבים לכתחילה על ידי גיור, וכאן מתעוררת שאלה נוספת, מי הוא שגיירם ובאיזה אופן נעשה הדבר.
קביעת בתי הדין והקהילות השונות ביחס ליהדותם של בני ישראל
בתשובת חכמי צפת (שנת תר"ל, הובא בס' בני ישראל עמ' יג) לר' שמואל עבו, ששאל האם ניתן לצרף את כת בני ישראל למנין וכו', השיבו לאחר סקירת מנהגיהם וקירובם על ידי בני קוצ'ין על פי מסורתם בזה"ל:
"על כל אילין הננו מבארים דעתנו באר היטב, שהאנשים האל כל הבא לחסות תחת כנפי השכינה ומקבל עליו באמונה שלמה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועושים ככל אשר אנחנו עושים היום, דהיינו שמירת שבת וימים טובים וכו', ונשיהם שומרות טהרה וכו', באופן שאינם גורעים כקוצה של יו"ד בכל אשר עושים קהל עדתם הכשרים, בודאי אסור לרחקם ולגרום להם בזיון, שעל ידי כן יחזרו לסורם, אלא אדרבה, מצוה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורותם הדרך אשר ילכו בה". כלומר יש לנהוג בהם כיהודים לכל דבר ולצרפם למנין וכו' [אמנם לא התייחסו מפורשות לשאלת הממזרות, וכפי שידון בהמשך]. וראה שם (עמ' טז-יז) שעם פסק זה הסכימו גם חכמי ירושלים וטבריה וחתימותיהם מצורפות לפסק הדין.
אמנם חשוב לציין, שמתוך העיון בנוסח התשובה נראה שתיאור אורח חייהם בתקופה הקדומה לא היה לנגד עיני בתי הדין הנ"ל, שכן כסייעתא לדבריהם הם מציינים את אורח חייהם של בני העדה הכולל שמירת הרבה ממצוות הדת, ויש להניח שאם היו יודעים שאת כל זאת למדו זה לא מכבר מיהודים בני המקום, ובעברם הרחוק יותר במשך כל הדורות לא ידעו דבר משמירת מצוות, לא היו מורים בצורה כה מוחלטת לקרבם. וראה להלן מהכרעות פוסקי זמנינו.
חשש ממזרות
מלבד הנדון אודות מוצאם ויהדותם של כת "בני ישראל", דבר שאותו ניתן לפתור בנקל על ידי גיור, עוררו השואלים מבני המקום ובעקבותיהם בתי הדין בתקופות שונות, שלכאורה דוקא להצד שבני קהילה זו הם מזרע ישראל, קיים בהם מן הסתם חשש ממזרות, וזאת משתי סיבות:
א. אף שהקידושין היו נהוגים בהם כדין תורה, בנתינת טבעת, או בתקופות קדומות יותר באופנים אחרים של מתנת כסף, גיטין לא היו נהוגים אצלם מעולם. וגם לאחר שיהודים מקומיים לימדום הלכות רבות, נושא הגירושין לא היה נהוג אצלם כדת ישראל.
ב. כפי שהעידו, לא היו יודעים כלל דיני עריות, וקיים חשש שמא היו ביניהם נישואי קרובים שאסורים באיסור ערוה ובניהם ממזרים. מלבד זאת היו שדנו, שאפשר שגם כת זו היא בכלל הגזירה שגזרו חכמי ישראל על הקראים לאוסרם כממזרים, משום שאף הם לא קיבלו ולא ידעו מתקנות חז"ל ודיניהם לאורך דורות רבים.
מחמת חששות אלו, היתה הכרעת בתי הדין הנ"ל בארץ ישראל ובבגדד פעם אחר פעם לאסור את הנישואין הללו מכל וכל ושלא להתירם לבוא בקהל ישראל. כך השיבו בד"ץ הספרדים בירושלים ובית הדין בבגדד בשנת תרל"ד, והיתה הכרעתם בהסכמתו של רבי יעקב בנו של הבן איש חי, וכפי שכתבו שם: "כת בני ישראל איסורם איסור עולם" [תשובותיהם הובאו בס' בני ישראל עמ' כא-כב].
ההכרעה למעשה
לאחר עלייתם של כת בני ישראל לארץ, כינסה הרבנות הראשית חבר רבנים ודיינים לקבוע מה יהיה בדינם של בני קהילה זו, מסקנתם הכללית היתה שהם יהודים לכל דבר [ראה מבוא לס' בני ישראל], ושלא כדברי פוסקים רבים שיובאו להלן, אלא שהתעורר דיון רחב אודות חשש הממזרות המצוי בהם לכאורה.
דעת המתירים: הכרעת הרבנים הראשיים דאז הגרי"א הרצוג והגרב"צ עוזיאל היתה להתירם לבוא בקהל, כנגד הנהוג זה כמאה שנים בלא פקפוק וכאמור, וזאת מכמה טעמים [הובאו תשובותיהם בס' בני ישראל עמ' כג-מו]:
א. לענין החשש שמא היו הגירושין במקומם שלא כהוגן, יש לתלות שגם קידושיהם לא חלו, הואיל והיו בפני עדים פסולים [ראה בהרחבה לעיל סעיף ג' מדברי הרדב"ז וסיעתו בענין זה לגבי הקראים, ואף לדעת המחמירים לענין הקראים, עיקר טעמם היה שמא היו בעת החופה גם עדים כשרים, וחשש זה רחוק מאוד לגבי בני ישראל שחיו ככת נפרדת לחלוטין ואף לא ידועה]. אמנם כבר דנו בזה לעיל שם, דיש דס"ל שלגבי צאצאיהם שאינם מכירים דת ישראל והם שוגגים, אפשר שאינם פסולי עדות. כמו כן לכאורה ההנחה שלא היו כשרים בחופותיהם נכונה היתה בעברם הרחוק, אבל מאז שבאו ביניהם מבני קוצ'ין ללמדם תורה, נראה שודאי היו משתתפים בשמחותיהם, אף שלאורך עשרות שנים אחר כך עדיין לא היו מקבלים מהם את כל פרטי המצוות, ובהם דיני גיטין.
ב. אף שלא היו מגרשים בגט, מכל מקום הגירושין היו אצלם נדירים מאוד, ונעשו רק במקום שמצא לה ערות דבר, ובאופן זה כמעט מן הנמנע שתנשא שנית, הנהגתם היתה שאם אירע כדבר הזה, תשוב האשה לבית אביה עד יום מותה. כמו כן אפשר שבאותם קידושין של זו שנתגרשה, היה משהו שלא כהוגן ולא חלו קידושיה מעיקרא.
ג. בבית יוסף (אבהע"ז סו"ס ד) כתב וז"ל: "כתב רב נטרונאי בתשובה (שו"ת שערי צדק ח"ג שער ו סי' ז), על מינים שפירשו מדרכי ישראל והם פרוצים בעריות ואין כותבין כתובות ולא גיטין ולא חולצין ולא מייבמין, כיון שהיו פרוצים בעריות, ולא כתבו גיטי נשים, בניהם ממזרים ואי אפשר לקבלם ולהכניסם בקהל, שמא יתערבו בישראל וישאו נשים וישיאו בניהם לבנות ישראל ומרבים ממזרים בישראל. לפיכך, אי אפשר לקבלם כל עיקר. וכתב עוד, אם באים אבות וחוזרים בהם ומקבלים עליהם עול מצות כשאר ישראל, קבלו אותם, שנולדו מטיפה קדושה ונולדו בכשרות, ובדקו בולדותיהם ודקדקו בהם, וכל מי שיש בו שמץ פיסול הכריזו עליו והפרישוהו ויהיה מובדל מישראל". הרי שלא חשש בהם לממזרות אלא באופן שלא שבו בתשובה ונתקבלו בישראל. ע"כ.
אמנם דברים אלו צ"ע טובא, דפשיטא שכוונת דברי רב נטרונאי דוקא על אותם האבות, שעדיין ניתן לדקדק אחר יחוסם, ולא במי ששב בתשובה לאחר מאות רבות של שנים, וידוע החשש ביחוסו ולא ניתן לבודקו.
ד. לענין הקראים, מסתבר שלא גזרו אלא על אותם המורדים בדברי חז"ל, ולא באלו שמחמת אונסם נשתכחה כל תורתם, ומיד כשבאו ללמדם שבו בתשובה שלמה והם מקיימים את כל התורה ככשרי ישראל.
ה. לענין חשש קורבה שהיתה בהם מחמת שלא היו בקיאים בדיני עריות, כתבו בדוחק, שכיון שבדרך כלל יצר הרע לא מיגרי בקרובים, יש לשער שלא נשאו מקרובותיהם ממש אלא מיעוטא דמיעוטא, ואין לחוש לזה [רבים תמהו על סברא זו, שכן לא מצינו דיצר הרע לא מיגרי בקרובים אלא לגבי אם או אחות, ולא לגבי דודה, אשת אב, אחות אשה ועוד, וראה עוד בדברינו להלן פרק י"א סעי' י"ח אי חיישינן לקרובים].
הגר"ש רוזובסקי בתשובתו המתפרסמת בס' בני ישראל (עמ' מז ואילך) דן בארוכה, אם מה שאסרו חכמים את הכותים מחמת חשש ממזרות [וממילא גם את הקראים שהם ככותים וצדוקים ממש], הוא מעיקרא דדינא, והיינו, שכאשר קיים חשש שמא נתערבו בהם ממזרים מחמת שנודע שלא היו בקיאין בדיני גיטין וקידושין, אזי כל אחד מהם הוא בכלל ספק ממזר. או שמעיקר הדין כל שלא נודע באותה משפחה שנתערב בה ממזר, הרי זה בכלל הדין דמשפחה שנטמעה נטמעה, ותקנת חכמים בעלמא היא לאוסרם. ונפק"מ בבני ישראל וכדומה, שלא בזו לדברי חז"ל בזדון ליבם, אלא מחמת אונסם, ולא מצינו שתיקנו חכמים לגביהם לאוסרם, דלהצד שאף לגבי הכותים אינה אלא תקנה בעלמא – אין לאוסרם מחמת חשש זה.
עוד הביא שם מתשובת בשמים ראש (סי' רכ, הובאה לעיל פרק שני סעי' ח') שנקט דדין משפחה שנטמעה נאמר גם בממזרים שנבללו בין הצדוקים. ועוד דן שם בארוכה, דאף אם לגבי האבות היה כאן דין "קבוע" ולא אזלינן בתר רובא, מכל מקום לגבי הולדות לעולם חשיב כפריש, ויש לילך אחר הרוב שאינם ממזרים מן הסתם. וע"ע שם שהאריך בזה מכמה טעמים להתירם [אמנם לדינא החמיר בזה כפי שיבואר להלן].
דעת האוסרים: אמנם רבים מגדולי הפוסקים מיאנו להחשיבם כיהודים, וחייבום גיור לחומרא, ובפרט חששו לגביהם לפסול ממזרות, כפי שהיה חשש זה נודע בהם מקדמת דנא, וכפי שהועד שהיו בני בגדד נשמרים שלא לשאת נשים מביניהם, וכך הורה הגרי"ש אלישיב [ראה בינו שנות דוד ודור פ' יא], ושלא כפי שמשתמע בס' בני ישראל הנ"ל, שכביכול הסכים להכרעת מועצת הרבנות הראשית בענין זה. וראה קובץ המאור (שנה יג חוברת ה) מכתבו החריף של הגר"מ שטרנבוך, שמעיד ששאל כמה מן הרבנים שפורסם כביכול היו בעד היתר בני קהילה זו, והם הכחישו את הדבר מכל וכל.
וע"ע שו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פרק ג) בנדונו אם מותר לחלל שבת להצלת אחד מכת בני ישראל, שאסרם מכל וכל, וכתב, שאף אם נקבל כאמת מוחלטת שכת זו באו להודו ממקום אחר לפני כאלף וחמש מאות שנה, ההנחה כי מזרע ישראל המה היא כבר השערה שאין לה ביסוס כלל, ופשיטא שכל ידיעותיהם באו להם במאה וחמישים השנים האחרונות מיהודי המקום. ובפרט, שכפי שמספר ר' יעקב ספיר, הוא פגש בבומבאי עוד קבוצות של אנשים לבנים עובדי אלילים שאמרו לו כי מבני ישראל המה, ולהם איש לא חשש מעולם שמא אמת בפיהם, ומה הבדל יש בין שתי כיתות אלו, וכי מפני שלימדום תורה נעשו ישראל. ובודאי יש לחוש שאף אם יש להם שורש בישראל נתערבו בהם נכרים רבים. ועוד ציין שם לפסקי דין רבים במשך כל הדורות שחששו בהם לממזרות ואסרום לבוא בקהל, והיאך נבוא להתיר מה שגדרו ראשונים. ויעוי"ש שדחה בתוקף מה שהעידו שהגירושין היו מעטים שם, דמי יוכל לקבוע דבר כזה במסמרות אחר שעל פי מנהגם הדבר יתכן ואפשרי.
וראה קובץ הפרדס (תשרי תשכ"ב עמ' 40) מכתבם של הגרא"מ שך ובעל הקהילות יעקב שמחו בתוקף כנגד החלטת מועצת הרבנות הראשית להתירם לבוא בקהל ה', אחר שהם ספק נכרים וספק פסולי קהל. גם הגר"ש רוזובסקי שמאמרו להיתר בני הקהילה פורסם בס' בני ישראל, פירסם מודעה בעיתון המודיע (י"ב אדר א' תשכ"ב) שבה הוא חוזר בו מההיתר, ומבקש שלא לפרסם את מאמרו הנ"ל, אחר שהוא נכתב שנים מספר קודם לכן, טרם שנודעו לו עובדות חדשות המטילות ספק בכל הנ"ל. בקשתו לא מולאה ומאמרו התפרסם חרף רצונו ובקשתו.
[דברי האוסרים מתבארים בהרחבה במאמרו של ידידי הגר"ז ליטקה, ושם גם הראה לדעת, כי לפי מחקרים חדשים הקיימים כיום, ניתן למצוא קשר גנטי בין קהילות יהודיות שונות, הן במבנה הגנטי של האבות, הן של האמהות (- דנ"א מיטוכונדרי) – מה שיותר נוגע בדיני קביעת יהדות שהיא על פי יחוסה של האם. ולפלא, שלפי מחקרים אלו נמצא אמנם קשר גנטי בין כת בני ישראל לקהילות יהודיות שונות דרך האבות, אך במבנה הדנ"א האמהי, הם שוים לגמרי לכתות הודיות נכריות ואין להם קשר גנטי עם קהילה יהודית כל שהיא. מימצא זה מאשר את דברי ר' שלמה ריינמן שיתכן שאמנם היו ביניהם אבות יהודיים, אבל הם נשאו נשים נכריות מבנות הארץ, ולכל הפחות התערבו בהם נכרים רבים].

עשיתי מחקר עד כמה שידי מגעת, וכפי שראית בתגובה קודמת מדובר בחומר רב ומקיף, היסטורי והלכתי, אם יש עוד חומרים בידך שאינם בידי המעידים מקצועית והיסטורית נשמח לפרסמם כאן, בכל מה שכתבתם לא הבאתם מקור אחד הסותר למה שכתבנו. נשמח להמשך הדיון המעמיק והמקצועי.