הציפייה לגאולה: מבט הלכתי

הרב יהושע פפר
י"ט טבת ה'תשע"ט

 

השניים עשר מבין שלשה עשר יסודות (או עיקרי) האמונה של הרמב”ם, כפי שמובאים בקצרה בסידור (הגרסה בפירוש המשנה למסכת סנהדרין שונה במקצת, כפי שנראה בהמשך) הוא האמונה בביאת המשיח: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”.

החיוב לצפות ולייחל לביאת המשיח ידוע לכל. מנגד, מקורותיו ופרטיו אינם בהכרח ברורים וידועים. כשאנו פותחים בספר שמות, שנקרא אף “ספר הגאולה” – גאולתנו הראשונה משעבוד מצרים – ניטול את ההזדמנות לדון ולבאר את החיוב של ציפייה לישועה.

מה מקור החיוב של ציפייה לגאולה? האם מדובר בחיוב מן התורה? האם מותר לנבא תאריכים לגאולה העתידה, “לחשב את הקץ”? ומה משמעות הביטוי “בכל יום שיבוא”? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

ימות המשיח

הרמב”ם פוסק בהלכות מלכים (פרק יא, הלכה א): “המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל”.

בהתאם לשיטת שמואל (סנהדרין צט, ב), לפיה טבע העולם הזה לא ישתנה עם ביאת המשיח (“אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד”), פוסק הרמב”ם (פרק יב, הלכה א) כי בימות המשיח לא יתבטל דבר ממנהגו של עולם, “אלא עולם כמנהגו נוהג”.

עם זאת, ולמרות שטבע העולם אינו עתיד להשתנות לדעת הרמב”ם, מצב הקיום האנושי בהחלט יעבור שינוי. באותם הימים, לדברי הרמב”ם, “לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד” (מלכים יב, ה).

הרמב”ם ממשיך לבאר שהציפייה שלנו לימות המשיח אינו מפני השלטון על אחרים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, “אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה” (שם יב, ד).

יתרה מזו, בימות המשיח קיום המצוות על-ידי ישראל יגיע לשיאו, ולדברי הרמב”ם (יא, א) “חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה”.

מעבר לחירות פשוטה לעבוד את ה’ – חירות שכיום, בחסדי שמיים, אנו נהנים ממנה במידה שעולה אלפי מונים על דורות קודמים – הציפייה שלנו לישועה היא כמיהה לקרבת אלוקים, לגילוי דבר ה’ המפורש בעולם, ולמצב רוחני נעלה שלא ניתן להשיגו כיום.

חיוב ציפייה לישועה

ידועים דברי הגמרא המציינים את השאלות שאדם יישאל בהגעתו לעולם האמת. אחת השאלות היא: “ציפית לישועה?” (שבת לא, ב). כלומר, לא רק מוטל עלינו להאמין בגאולה העתידה, אלא שעלינו אף לצפות ולייחל לזמן הגאולה. כן עולה גם מלשון הרמב”ם (מלכים יא, א): “וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו”.

באשר למקור בתורה לעצם ביאת הגאולה, הרמב”ם מציין את דברי הפסוק בספר דברים (ל, ג-ה), שם מבואר שהקב”ה עתיד לרחם על עמו, לקבץ את נדחינו ולגאלנו: “ושב ה’ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו’ אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו’ והביאך ה'”. הרמב”ם מסיים ש”אלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים”.

נבואות התורה ברורים אפוא ביחס לגאולה העתידה, וכל מי שאינו מאמין בגאולה, הרי הוא כאילו אינו מאמין בתורה עצמה. אך מניין החיוב לצפות ולייחל לגאולה?

רוב רובם של ראשונים – הבה”ג, הרמב”ם, ספר החינוך, הסמ”ג, ספר יראים, וכן הלאה – אינם מזכיר את הציפייה לגאולה בתור מצווה מן התורה, ואף לא בתור מצוות חכמים. מנגד, הסמ”ק (רבי יצחק מקורביל, מצווה א) מזכיר את הציפייה לישועה כחלק ממצוות האמונה.

לדבריו, עניין זה נכלל בראשונה שבעשרת הדיברות, שבה מוזכר גם היציאה ממצרים: “אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות […] ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמא מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים […] הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה’ אלקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם”.

גם בספר חרדים מזכיר חיוב לצפות לגאולה, ומזכיר לכך שני פסוקים בדברי הנביאים. הפסוק האחד הוא בספר צפניה (ג, ח), שם נאמר “לכן חכו לי, נאום ה'”, והפסוק השני בספר חבקוק, שם הנביא מצווה “אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר”. על-פי מקורות אלו מזכיר ספר חרדים את המצווה בין מצוות שנלמדו “מדברי קבלה”.

לפי שאר ראשונים שלא מציינים מקור לחיוב, ייתכן שהחובה לצפות ולייחל לגאולה היא סברא פשוטה שאינה דורשת מקור מסוים. הרי עניין הגאולה, כפי שהרמב”ם מאריך לבאר, הוא להביא את קרבת ה’ ואת תורתו. כיון שכן, פשוט שמוטל עלינו לייחל ולצפות לעידן הזה, ומי שאינו עושה כן מזלזל בתקווה וייעוד של עם ישראל.

“בכל יום שיבוא”

לשון הרמב”ם המודפס בסידורים בעיקר השנים עשר הוא ש”אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”. מה הפירוש של “בכל יום”? האם ובאיזה מובן עלינו לצפות לביאת המשיח “בכל יום שיבוא”?

מקובל בשם הרב מבריסק (הרב יצחק זאב סאלאווייצ’יק זצ”ל) שכוונת הביטוי הוא שעל האדם לצפות שיבוא המשיח בכל יום כפשוטו. לפי ביאור זה, מי שמצהיר או חושב בוודאות שמשיח לא יבוא בכל יום נתון, עובר על עיקר האמונה, ולכל הפחות אינו מקיימו במלואו.

ואמנם, אנו מוצאים בגמרא (עירובין מג, א-ב) שמשיח עלול לבוא בכל יום. לפי המבוא שם, אדם הנודר נזירות “ביום שיבוא בן דוד” נאסר ביין בכל יום בשנה, שכן ייתכן שמשיח יבוא בכל יום ויום (כן נפסק ברמב”ם, הלכות עירובין פרק ד). ואולם, הגמרא ממשיכה לציין ימים שבהם ניתן להניח שאין בן דוד בא, כגון שבתות וחגים. בימים אלו, לכל הפחות, נדמה שאין חיוב להמתין לביאת המשיח באותו היום.

בניגוד לביאור הנ”ל, החפץ חיים (בקונטרס ציפיה לישועה) מבאר שאין הכוונה שאדם יצפה לביאת המשיח באותו היום, אלא לציפייה כללית לביאת המשיח, שיבוא בזמנו המיועד. לפי הבנה זו, פירוש הביטוי “בכל יום שיבוא” אינו לציפייה של הגעת המשיח באותו היום, אלא לציפייה וייחול בכל יום לביאת המשיח בזמנו הראוי.

יש לציין שבפירוש המשנה לסנהדרין (הקדמה לפרק חלק), שהוא המקור לכל העניין של י”ג עיקרי האמונה, הרמב”ם אינו מזכיר את הביטוי “בכל יום שיבוא”, אלא מזכיר באופן כללי את החיוב לצפות ולחכות לביאת המשיח: “והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא, ואין לומר שנתאחר – אם יתמהמה, חכה לו”. גם בנוסח המקוצר הנמצא בספר “כפתור ופרח” לא מוזכר העניין של “בכל יום”.

הרב יהודה שפירא, תלמיד נודע של החזון איש, כתב אפוא כי “הציפיה אינה קשורה בזמן, ולעולם האמא מצפה מתי ישוב בנה, אפילו אם יודעת שהיום לא ישוב, וכן כיוצ”ב לכל דבר שאדם מצפה לו” (דעת יהודה, חכמה ומוסר, סימן עז). בספר אהבת מישרים (של הרב משה ראזענשטיין, מתלמידי הסבא מקעלם) כתב עוד שהתקווה שיבוא המשיח בכל יום ויום היא “טעות גדול, אשר יצרנו מטעה אותנו שתחליש אמונתנו ותקוותנו”.

יש לציין שאפילו בדעת הרב מבריסק אין הדברים ברורים לגמרי, ובמכתב שפורסם בסוף קונטרס “עדיך תאתה” כתב הרב ישראלי אליהו ויינטרויב זצ”ל שבסוגיה זו “לא הובנו דבריו הקדושים”.

חישוב הקץ

הרמב”ם בפירוש המשנה מוסיף כי “אין לקבוע לו זמן ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו; אמרו חכמים (סנהדרין צז, ב): תפוח דעתן של מחשבי קצין”.

הרמב”ם מזכיר אזהרה דומה בהלכותיו (מלכים יב, ב), ומבאר שבכל הנוגע לימות המשיח וביאתו “לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו”. הוא מסיים שאין לאדם “לחשב הקצין”, ומציין את דברי חז”ל: “תפח רוחם של מחשבי הקצים”.

הגמרא (סנהדרין צז, ב) מזכירה כמה חישובים של הקץ, ומציינת שכל התאריכים כבר עברו ועדיין בן דוד לא בא. לאור המצב הטרגי של תקוות גאולה שחזרו והתנפצו על מציאות הגלות, קבעו חכמים (בשם ר’ יוחנן) שאין לחשב את הקץ, וכי “תיפח נפשם של מחשבי קצין”.

אולם, דבר זה לא מנע מרבים מבין חכמי ישראל מלחשב את הקץ, ולפרסם תאריכים שונים שבהם סברו כי המשיח יבוא. גדולי הדורות אלו כוללים את ר’ סעדיה גאון (אמונות ודעות, מאמר ח), ספר כפתור ופרח (פרק ו), ואפילו הרמב”ם עצמו (באגרת תימן) – וכן עוד רבים.

כשנשאל הרב שמואל וואזנר זצ”ל אודות אזכור חישוב הקץ לשנת תש”ס בלוח השנה של אותה השנה, השיב שאין להזכיר חישוב זה, “ואם פה ושם רמזו לרוב תשוקתם לגאולת ישראל איזה רמז ושנה, אל לנו להביא זה בספר רק ברמז בעלמא כי כך כתב גאון וצדיק זה, אבל לעשות מזה מאמרים ופתיחות אל ירד בני עמכם, ומי לנו גדול ממרן החתם סופר זכותו יגן עלינו שכתב במקום אחד שבשנת ת”ר הוא ביאת משיח ובעו”ה יצאו מה שיצאו ועדין אין בן דוד בא, אלא תחכה לו בביטחון, ומעשיך יקרבוך”.

סיכום

כפי שכתב הרמב”ם, עניין ביאת המשיח לוט בערפל, ואין אנו יודע כיצד יבוא ואיך תיראה הגאולה העתידה. גם בדברי חז”ל ישנן דעות שונות באשר לאופן ביאתו, אם פתאום ואם “לאט לאט”, ואם קודם יבנה המקדש או שקודם יבוא המשיח ותיכון מלכותו.

בוודאי שיש לנו להודות ולהכיר טובה על מה שיש לנו כיום: יכולת לגור בארץ ישראל באוטונומיה יהודית, בחירות מלאה לקיים את מצוות הדת כמעט בכל מקום בעולם. בוודאי שלא כך היה המצב בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט למשך מאות ואלפי שנים.

באותו הזמן, עלינו בוודאי לייחל ולצפות לביאת המשיח ולגאולה השלמה – לאותו העידן שבו דבר ה’ יהיה גלוי בעולם, זמן של “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. ציפייה זו צריכים להיות אתנו כל הזמן, כנוסח התפילה: “כי לישועתך קיווינו (וציפינו) כל היום”. עלינו להרגיש תמיד את החסר, ולייחל לגילוי כבוד שמו תמיד.

מסופר על הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל שהיה צריך לעבור ניתוח סבוך, וביום הניתוח ביקש להשהות את הניתוח עד שיסיים לעדיין בסוגיה עיונית. לאחר כמה שעות הוא הסכים לעבור את הניתוח. לתמיהת משפחתו, הסביר הרב פיינשטיין שהוא חשש שמא הניתוח יהפוך אותו ל”בעל מום”, ויפסול אותו מכהונה בסנהדרין, שיקום עם הגאולה העתידה. כה עמוקה הייתי ציפייתו לגאולה, ששאלת הכהונה בסנהדרין הייתה בראשית מחשבתו ערב ניתוח רציני.

הלוואי שנזכה לגאולה השלמה, בהמרה בימינו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים