הרב יגאל גרוס
פתיחה
בפרשת השבוע, שולח בלק בן ציפור את זקני מדיין וזקני מואב עם קסמים בידם, כדי לשכנע את בלעם לקלל את עם ישראל על מנת להשמידם. למרות שהמדרש אומר (רבה פרשה כ, יח) "שבלק היה בעל קסמים ובעל נחש יותר מבלעם", אפשר שבלעם מקלל טוב יותר, ולכן בלק העדיף לשלוח אותו ולא ללכת בעצמו.
מדרש נוסף המופיע בבמדבר רבה (יד, כ) כותב, שבלעם היה נביא כל כך גדול, עד שהוא היה ברמה של משה רבינו. מדוע הקב"ה אפשר שיהיה נביא כל כך גדול בגויים? המדרש מנמק, שבלעם נוצר כדי שהגויים לא יוכלו לטעון שהם לא חזרו בתשובה כי לא היה להם נביא גדול כמו שליהודים היה את משה רבינו, גם להם היה את בלעם:
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם, לומר: אלו היה לנו נביא כמשה, היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור."
בעקבות העיסוק בקסמים בפרשת השבוע, נעסוק בדף זה בשתי שאלות הנוגעות להלכות כישוף וקסמים: א. האם מותר לעשות קסמים. ב. האם מותר ללכת להצגה של קוסם בזמנינו, שמשתמש רק בזריזות ידיים.
עשיית קסמים
הגמרא במסכת סנהדרין (סז ע"ב) מחלקת בין שלושה סוגים של קסם: יש שמותרים לכתחילה, יש אסורים מדרבנן, ויש שאיסורם בסקילה. העושה כישוף ממש – דינו בסקילה. האוחז את העיניים – עובר על איסור דרבנן. המשתמש בספר יצירה אינו עובר על איסור כלל, כי בניגוד לכשפים שחיצוניים ליהדות ומנוגדים לה, הכוחות בספר יצירה הם כוחות שהקב"ה נתן, ובלשון הגמרא:
"אמר אביי: הלכות כשפים כמו הלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה – בסקילה, האוחז את העינים – פטור אבל אסור, מותר לכתחלה – כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה (= כל ערב שבת היו עוסקים בספר 'יצירה', בוראים עגל ואוכלים אותו)."
אם כן נמצאנו למדים על פי דברי הגמרא, שהעושה כשפים וקסמים דינו בסקילה, וכך פסקו הסמ"ג (לא תעשה נה) הרמב"ם (לא תעשה לד) והשולחן ערוך (יו"ד קעט, א). מה טעם האיסור? נחלקו בכך הרמב"ם והרמב"ן וכפי שנראה בהמשך יש לשאלה זו השלכה ישירה על השאלה, איזה קסמים מותר לעשות:
א. הרמב"ם במורה נבוכים (ג, כט) ובהלכות עבודה זרה (יא, טז) כתב, שאין בכשופים ובקסמים ממש: "ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן". הסיבה שבכל זאת נאסר השימוש בהם היא, שעובדי הכוכבים היו משתמשים בהם במהלכי טקסי העבודה זרה כדי להלהיב ולשכנע את הקהל, ועלינו להתרחק מכל סממן של עבודה זרה.
ב. הרמב"ן (דברים יח, ט. דרשת תורת ה' תמימה) חלק על הרמב"ם, וכמו רוב הראשונים סבר שיש בכשפים אמת, אלא שהכשפים פועלים כנגד הטבע שהתווה הקדוש ברוך הוא, ומשום כך יש בעשייתם איסור. איסור נוסף שיש בכך לדעת הרמב"ן הוא, שהאדם לא סומך על הקב"ה שיעזור לו, ופונה לאמצעים זרים (ועיין בדף לפרשת בלק שנה ב', למחלוקת דומה בין הרמב"ם לרמב"ן בשאלה האם יש מזל ביהדות).
קסמים בזמן הזה
אמנם, כל זה היה בזמן הגמרא, האם גם בזמן הזה אדם שעושה כשפים עובר בלאו? נחלקו בכך הנחלת שבעה והרדב"ז:
א. הנחלת שבעה (סי' טו) פסק, שבזמן הזה מותר ללכת למכשף בענייני רפואה וכדומה, "כי עתה אין כישוף בעולם והכל הבל, ולהמון העם יש בזה קורת רוח". כלומר האיסור נהג, רק כאשר היו כשפים ממש בעולם. בזמן הזה הכשפים נעלמו, אבל פסיכולוגית זה גורם לאנשים להתרפא, לכן מותר ללכת למכשף[1].
ב. הרדב"ז (ח"ג סי' תה) חלק על דבריו, ופסק לאסור ללכת למכשפים ולקטר לשדים בכל עניין שהוא גם בזמן הזה, מכיוון שאחרי הכל האדם פונה לאמצעים זרים ולא לקב"ה, אז גם אם אין בכך ממש, עדיין יש בזה בעיה, וכמותו נפסק להלכה.
אחיזת עיניים
כפי שראינו לעיל כותבת הגמרא שהאוחז את העיניים, עובר על איסור (אם כי דינו לא בסקילה). לפי זה צריך לברר כיצד מותר להביא קוסם להופעות, הרי הקוסם עובר בחטא של אחיזת העיניים, ומי שמזמין אותו מכשיל אותו בעבירה. כפי שנראה נחלקו בכך הפוסקים, ומחלוקתם תלויה גם בשאלה כיצד לפתור סתירה הנמצאת ברמב"ם:
בדברי הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פרק יא, הלכות ט, טו), מצאנו הלכות סותרות. בעוד שבהלכה ט' כותב הרמב"ם, שהאוחז את העניים והראה כאילו שהוא עשה מעשה קסמים לוקה מהתורה. בהלכה ט"ו באותו הפרק כותב הרמב"ם, שהאוחז את העניים לוקה רק מכות מרדות – מכות מדברי חכמים:
"ט. האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה. טו. המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות."
א. דעת האוסרים
נחלקו האחרונים כיצד ליישב את דברי הרמב"ם, וגישה ראשונה מופיעה בב"ח (יו"ד סי' קעט) ובעוד פוסקים. הב"ח טען שכדי ליישב את הרמב"ם יש לחלק בין שני סוגי קסמים:
כאשר הרמב"ם בהלכה ט' פוסק שהקוסם לוקה מדאורייתא, הוא מדבר על קוסם שמשתמש בזריזות ידיים, קוסם כזה עובר בלאו של 'לא תעוננו', מכיוון שהוא גורם לצופים לחשוב כאילו נעשה מעשה קסמים ששינה את המציאות. כך הוא למד גם מלשון הרמב"ם
בספר המצוות (מצווה לב) שכתב, שיש איסור דאורייתא לגרום לצופים לחשוב שנעשה קסם במציאות.
בהלכה ט"ו לעומת זאת, מדבר הרמב"ם על קוסם שמכשף את עיני הצופים, וגורם להם לחשוב כאילו נעשה מעשה במציאות. מצד אחד יש בכך איסור, כי אחרי הכל הוא גרם להם לחשוב שנעשה קסם. מצד שני, בגלל שהוא לא שינה כלום במציאות (כפי שעושה הקוסם בהלכה ט') ורק שיגע להם את העיניים, הוא לא ילקה משום 'לא תעוננו'.
יוצא לפי דברי הב"ח הללו, שקוסם שגורם לאנשים לחשוב שנעשה שינוי במציאות, עובר על איסור דאורייתא של לא תעוננו. כמו כן, מי שמזמין אותו עובר אותו האיסור של לפני עיוור לא תתן מכשול, מכיוון שבגללו הקוסם עובר על איסור. גם מי שרואה את ההצגה עובר על איסור, מכיוון שיש עליו מצווה למחות בעוברי עבירה (כפי שראינו בדף לפרשת דברים שנה א'). כדברי הב"ח פסקו להלכה גם הש"ך (יו"ד קעט, יז), הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ה יו"ד סי' יד), הרב וואזנר (שבט הלוי ה, קכט) ועוד, ובלשון החכמת אדם (כלל פט, ו):
"עוד אמרו חז"ל, איזהו מעונן? הוא מין התחבולה מחובר אליו קלות התנועה, עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים שאין אמיתתו בהם. יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדיהם ויוציאו נחש, וישליך טבעת לאוויר ואחר כך יוציאו מפי אדם העומד לפניו והעושה זה לוקה. ומזה תראה שאותן הבדחנים שעושין כדברים אלו על החתונות ונקראים 'טאשין שפילער' עוברים בלאו דאורייתא, והמצוה לעשותן עובר משום לפני עור, ולכן מי שבידו למחות צריך למחות וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם".
ב. דעת המתירים
אמנם יש פוסקים שמתירים להיות בהצגה של קוסם, ומצינו שני כיוונים להקל:
א. כפי שראינו לעיל, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם יש בקסמים אמת. הרדב"ז (אלף סי' תרצה) שצידד בדברי הרמב"ן טען, שהרמב"ם סבר שיש איסור בזריזות ידיים, משום שלשיטתו אין דבר כזה במציאות כשפים וקסמים, לכן כאשר התורה אסרה קסמים, היא אסרה רק דברים שקיימים במציאות (= זריזות ידיים), ולא דברים שלא קיימים (=כישופים). הוא לעומת זאת סובר, שיש כזה דבר כזה במציאות מעשה כשפים, והתורה אסרה אותם, ולא קסמים שמבוצעים באמצעות זריזות ידיים, ובלשונו:
"ומכל מקום הוא (= הרמב"ם) ז"ל אזיל לשיטתיה (= הולך לשיטתו) דסבירא ליה, שהכל הבל ואין שם לא אחיזת עינים ולא כישוף אלא הכל תחבולה, אבל האמת הוא שיש מעשה כשפים ומעשה שדים ומעשה אחיזת עינים בפועל, שאם לא כן לא היה הכתוב מחייב מיתה למכשף מפני מעשה (החבל) [ההבל] ולא היה מחייב מלקות מפני קלות ומהירות ידים ותחבולה."
ב. כיוון שונה להתיר, מביא הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ח"ב סי' מד) הפוסק, שמותר להיות בהצגה של קוסם המשתמש בזריזות ידיים. לשיטתו כל האיסור לשיטת הרמב"ם הוא, רק כאשר מתבצע כישוף ממש, כמו המקרה שמביאה הגמרא (סנהדרין סז ע"ב), שאדם אחד שיסף את הגמל שלו לשניים, והחזיר אותו אחר כך חזרה לחיים. קסם כזה הוא בוודאי אמיתי, ולא מדובר רק בזריזות ידיים.
כיצד הרב חיים דוד הלוי מיישב את הסתירה בדברי הרמב"ם שראינו לעיל, שבהלכה ט' הרמב"ם פוסק שהעושה קסמים עובר על איסור דאורייתא, ואילו בהלכה ט"ו רק על איסור דרבנן?
הוא הסביר, שכאשר הרמב"ם כתב בהלכה ט' שהקוסם לוקה מדאורייתא, כוונתו לקוסם שעשה כישוף ממש על עיני המתבונן שגורם לו לחשוב שחל שינוי במציאות. בהלכה ט"ו שפסק הרמב"ם שלוקים רק מדרבנן, דיבר הרמב"ם על קוסם שעשה קסם במציאות ממש, ויש בכך איסור פחות חמור.
יש לציין, שמלשון הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה לב) לא משמע כדבריו, שהרי הרמב"ם כתב: "מעונן זה האוחז את העינים. והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם". משמע שהקוסם לא עושה קסם ממש, אלא רק מדמה לאנשים. כפי שראינו זה גם מסתדר עם שיטת הרמב"ם הכללית, שאין ממש בקסמים.
ג. פוסק שהלך בשיטת ביניים בעניין זה הוא הרב משה פיינשטיין (אגרות משה ח"ד יו"ד סי' יג). הוא פסק שלכתחילה הוא לא היה הולך לאירוע שיש בו קוסם, מכיוון שכפי שראינו לעיל יש לא מעט פוסקים שאוסרים את הדבר באיסור דאורייתא. מכל מקום, במידה והוא היה נקלע לאירוע כזה, וברור מכל וכל שהקוסם משתמש רק באחיזת ידיים, מותר להישאר שם, ובלשונו:
"ואם היה בא למעשה, הייתי משתמט (מלהיות באירוע שיש בו קוסמים) מפני כבוד רבותינו האוסרים. ואם לא היה אפשר להשתמט, הייתי מורה (שקסם) בדרך טבעי, וידוע ומפורסם שהוא דרך טבעי מותר."
גניבת דעת
גם לדעת המתירים יש בעיה נוספת בעשיית קסמים, והיא גניבת דעת במידה הקהל חושב שמדובר בכישוף ממש. משום כך פסק הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"א סי' תנה) להתיר לעשות קסמים שמקורם בזריזות ידיים, ובלבד שהקוסם יוודא לפני ההופעה שהקהל מודע לכך שמדובר בזריזות ידיים בלבד (הוא כתב שלא מספיק שהקוסם רק יגיד שאין בכך כישוף, משום שעלולים להיות צופים שלא יישמעו את דבריו ויחשבו שמדובר בכישוף ממש, לכן צריך שהקוסם יתלה פתק שכתוב בו, שמדובר בזריזות ידיים בלבד):
"ולדינא נראה שבודאי איסור גמור כשלא מכירים אבל אם מודיע מפורש שאין זה כישוף רק חכמה שכל אחד יכול ללמוד מותר, אבל חוששני שמא יראו האחיזת עינים ולא ישמעו מה שמפרש שאין זה כישוף, ולכן נראה להחמיר ואין היתר אלא שתולה פיתקא גלוי ומפורסם בלשון המדוברת "אין זה בכישוף רק חכמה לבד" ואז נראה שאין איסור."
הרב מאזוז (מובא באתר של ישיבת 'כסא רחמים') פסק, שבנוסף לכך שהקוסם צריך להגיד להם שאין בכך כישוף, הוא צריך להראות לקהל לפחות איך קסם אחד עובד, כדי שישתכנעו שלא מדובר בכישוף.
לכאורה היה מקום לומר שבזמנינו אין חשש, וכולם יודעים שזה לא ממש קסם ואין אפילו צורך להודיע לקהל שאין זה קסם, אבל ככל הנראה זה לא נכון. קודם כל, ילדים קטנים (ואולי גם כמה מבוגרים) מסתמא סוברים שמדובר בקסם ממש. בנוסף, לפני מספר שנים היה בארץ קוסם שטען, שיש לו כוחות על טבעיים והוא יכול לכופף כפיות בכוח המחשבה, רבים האמינו שמדובר בכוחות ממש.
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[2]…
[1] דבריו צריכים עיון, שהרי הרמב"ם סבר שבכישופים אין ממש, ולמרות זאת הוא אסר ללכת למכשפים. הבעיה היא לא עצם הריפוי בהם, אלא המחשבה שיש כוח אחר מבלתי הקב"ה שיכול להושיע.
[2] רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל? מוזמן:[email protected] כמו כן הדפים נמצאים באתר 'הלכה בפרשה' לקריאה והורדה.
