פרשת וישלח פותחת בתיאור של שליחת "מלאכים" על–ידי יעקב אבינו אל עשו אחיו. נחלקו הדעות אם מדובר במלאכים אנושיים, שלוחים רגילים, או שמדובר במלאכי שמים. כך או כך, האזכור של שליחת המלאכים מביא אותנו לעסוק בדיני השליחות, ובפרט בשליחות של מצוות.
במאמר קודם דנו בעדיפות ההלכתית שיקיים האדם מצווה בעצמו, ולא יעשנה על–ידי שליח: "מצווה בו יותר מבשלוחו". במאמר הנוכחי נפנה לשאלה של איזו מצוות ניתן לקיים על–ידי שליחות, ואיזו מצוות לא ניתן לקיים על–ידי שליחות. המאמר רלוונטי כמובן לחודש כסליו והדיון בעניין נרות חנוכה – אך הוא נוגע גם לכל ימות השנה.
לאיזו מצוות מועילה השליחות, ומתי אין לקיים מצווה על–ידי שליח? האם יש מצוות שעבורן אין צורך בכלל לשליחות? האם שליחות מועילה לעניין מצוות ברית מילה? ומה בנוגע להדלקת נרות חנוכה על–ידי שליח? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
מצוות של תוצאה
טרם נבוא לשאלה של קיום מצוות על–ידי שליח, יש להקדים שלפי דעות מסוימות, ישנן מצוות שבהן כלל אין צורך לשליחות.
כלומר, שליחות היא עיקרון תורני לפיו אדם אחד יכול לשמש שליח עבור חברו כדי לקיים את המצווה (או לעשות פעולה משפטית כלשהי). אולם. ייתכן שישנן מצוות שניתן לקיים על–ידי אחרים גם בלי העיקרון המיוחד של שליחות, וגם כאשר השליח המקיים אינו כשר לכהן בתור שליח – כגון קיום המצווה על–ידי אינו יהודי שאינו כשר לשליחות רגילה (עי' בבא מציעא עא, ב; שולחן ערוך, חושן משפט קפח, א).
הבנה זו עולה מתוך פסק–הלכה של המחנה אפרים (שלוחין סימן יא), שכותב בעניין מצוות מעקה שניתן לקיים את המצווה על–ידי פועל גוי, ואין צורך בשליחות הלכתית (אך עי' מנחת חינוך, מצוות תקמו, שחלק עליו בזה). אמנם גוי פסול לשליחות, אך היסוד של מצוות מעקה אינו "מעשה המצווה", אלא רק התוצאה של בניית המעקה באופן שהגג לא יהווה סכנת נפילה. כיון שהעיקר הוא התוצאה ולא המעשה, אין צורך בשליחות וגם פעולה של גוי מקיימת את המצווה.
יש לציין שלמרות זאת, יש דיון בעניין הברכה – האם ניתן לברך על פעולה של אינו–יהודי שמביאה לידי קיום מצוות (עיין במקורות הנ"ל בזה) – ולכן עדיף להימנע מקיום על–ידי גוי.
ניתן להגיע למסקנה דומה על–פי פסק הפרי חדש (יורה דעה קכ), שפסק שניתן להטביל כלי חדש על–ידי גוי, וכן פסק הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א, סימן שנז) לעניין עונשי בית דין (שבית דין יכול להעניש על–ידי אינם–יהודים, למרות שמדובר במצווה מן התורה). פסיקות אלו מורות שכאשר העיקר הוא התוצאה, ניתן לקיים את המצווה על–ידי אחרים, גם ללא שליחות הלכתית.
עבודת ה' מול תוצאות
במהר"ח אור זרוע (בן האור זרוע, סימן קכח) נוקט בגישה דומה אך שונה משהו, כפי שמובא בקובץ שיעורים (כתובות סימן רנג).
המהר"ח אור זרוע פותח בהצגת סתירה, לכאורה, בהלכות שליחות למצוות. מצד אחד, ברור שניתן לעשות שליחות לקיום מצוות מסוימות. לדוגמה, אנו מוצאים בגמרא שניתן להפריש חלה על–ידי שליח, וכן ניתן לקדש את האישה על–ידי שליח, כמוזכר לעיל. מצד שני, ישנן מצוות שברור כי לא ניתן לקיימן על–ידי שליחות: הנחת תפילין, לבישת ציצית, ישיבת סוכה, אכילת מצה, נטילת ארבעת המינים, וכך הלאה.
מה אפוא ההבדל בין מצוות שניתן לקיימן על–ידי שליח, לבין מצוות שלא ניתן לקיימן על–ידי שליחות?
מהר"ח אור זרוע מיישב בחילוק בין מצוות שעיקרן המעשה – מצוות שעניינם עבודת ה' הנעשית על–ידי המעשה עצמו – לבין מצוות שעיקרן התוצאה ולא המעשה. במצוות שעיקרן העשייה ולא התוצאה, אין אפשרות של קיום על–ידי שליח: הקב"ה רוצה את העשייה של כל אדם ואדם, ואין האחד יכול לשמש שליח עבור חברו.
מנגד, כאשר העיקר הוא התוצאה, ולא העשייה, ניתן לקיים את המצווה על–ידי שליח. כאשר המכוון של התורה הוא התוצאה, אין הקפדה שכל אדם יקיים את המצווה ויביא לידי התוצאה במו ידיו, אלא ניתן לקיים את המצווה על–ידי שליח.
בניגוד לגישה האמורה לעיל, מדברי מהר"ח אור זרוע משמע שיש צורך ב"תורת שליחות" גם כאשר העיקר הוא התוצאה (כפי שברור למשל במצוות הפרשת חלה, שלא ניתן לקיימה על–ידי גוי). גם במצוות המוגדרות כמצוות של תוצאה, עדיין יש צורך בתורת שליחות.
מצוות שבגוף
גישה ידועה נוספת לעניין שליחות במצוות מחלקת בין מצוות באופן כללי לבין מצוות שבגוף האדם.
אבחנה זו מקורה בדברי התוספות רי"ד (קידושין מב, ב), ששואל שאלה דומה לזו המובאת לעיל: מדוע שליחות מועילה לעניין קידושין, ואילו לעניין אכילת מצה וישיבת סוכה היא אינה מועילה. לכך הוא מיישב ששליחות אינה יכולה להועיל לעניין מצוות שבגופו – ישיבת סוכה, הנחת תפילין, וכדומה.
ישנן דרכים שונות להבין את דבריו. בשו"ת חתם סופר (חלק א, אורח חיים סימן רא) כתב לבאר שיש הבדל פשוט בין מצוות הנעשות על גופו של אדם, לבין מצוות הנעשות על–ידי גופו של אדם. מצוות שתחולתן קשורה לגוף האדם אינן ניתנות לקיום על–ידי שליחות, ואילו מצוות שמתקיימות על–ידי האדם (במעשה שאינו קשור דווקא לגופו) ניתנות לקיום על–ידי שליח.
מכאן שמצוות כמו תפילין, סוכה, וכדומה, אינן מתקיימות בשליחות (יש לציין שביד המלך, שדבריו הובאו בחתם סופר, סימן קפב, כתב שכאשר לעיר יש רק אתרוג אחד הש"ץ יכול ליטול את האתרוג עבור כל אנשי העיר; החתם סופר דוחה את דבריו). בניגוד לכך, מצוות מחוץ לגופו של אדם יכולות להתקיים על–ידי שליח.
בנוגע למצוות תפילין, החתם סופר מבאר שישנן שתי מצוות של תפילין: העשייה (קשירת התפילין על הגוף), וההנחה (שהתפילין יהיו מונחים על הגוף). את החלק הראשון ניתן לקיים על–ידי שלח (אחר יכול לקשור את התפילין על גופי), ואילו את החלק השני (היות התפילין מונחים על הגוף) לא ניתן לקיים על–ידי שליח (עי' גם בקצות החושן, סימן קפב, ס"ק א, שכתב הבנה דומה).
הבנה אחרת בדברי התוספות רי"ד מובאת על–ידי הקצות החושן (שפב, ס"ק ב). לדבריו, כוונת התוספות רי"ד הוא להבדיל בין מצוות שגם כאשר מתקיימות על–ידי שליח עדיין נותר חלק במצוות למקיים עצמו, לבין מצוות שהשליחות אינה משאירה כל חלק במצווה עבור המקיים. לכן, ניתן לקדש את האישה על–ידי שליח, שכן המשלח (ולא השליח) הוא זה שמתחתן עם האישה, וכן ניתן להפריש חלק על–ידי שליח שכן מדובר בלחמו של המשלח (ולא של השליח). מנגד, לא ניתן לאכול מצה על–ידי שליח, כי אם השליח אוכל את המצה לא נשאר כל צד קיום למשלח עצמו.
על–פי אבחנה זו, מבאר הקצות החושן שניתן לקבוע מזוזה על–ידי שליח, כי המשלח הוא זה שיחיה בבית שבו קבועה המזוזה. מנגד, הוא כותב שלא ניתן לקיים מצוות ברית מילה על–ידי שליח, שכן באופן זה לא נשאר חלק במצווה לאבי הילד (עי' להלן בעניין זה).
דרך שלישית בהבנת דברי תוספות רי"ד אור זרוע היא לבארו על דרך דברי מהר"ח אור זרוע, במאור לעיל (עי' אור שמח, שלוחין ושותפין א, א).
ברית מילה
אחד הדיונים הגדולים בעניין שליחות במצוות נוגע למצוות ברית מילה. באור זרוע (סימן קז) כתב בפירוש שאין לקיים מצוות ברית מילה על–ידי שליח, אלא על האב לקיימו בעצמו. בדרכי משה (יורה דעה רסד, א) תמה על כך, שהרי כלל הוא במצוות ש"שלוחו של אדם כמותו", ולמה לא יוכל אדם לקיים מצוות המילה על–ידי שליח?
גישה אחת לכך היא שהאור זרוע לעולם לא התכוון לפסוק שאין אפשרות לקיים מצוות מילה על–ידי שליח, אלא כוונתו שאסור לעשות כן משום שחובה על האדם לקיים את המצוות בעצמו ולא על–ידי שליח. גישה זו נאמרה על–ידי התבואות שור (כח, יד), כשהוא תומך בדברי האור זרוע את עמדתו ש"מצווה בו יותר מבשלוחו" הוא חיוב ולא רק העדפה.
מנגד, בקצות החושן (שפב, ב) מבאר, כפי שהזכרנו לעיל, שמצוות מילה אינה בת–קיום על–ידי שליחות, זאת לאור האבחנה שהובאה לעיל בשם תוספות רי"ד. גם הש"ך (שפב, ב) כתב שאין לקיים מצוות מילה בשליחות, והביא (כמבואר גם בקצות החושן) ראיה לכך מדברי הרא"ש (חולין ו, ח).
כמובן שהמנהג הרווח אינו כדבריהם, אלא מקיימים מצוות מילה בשליחות, ככלל המצוות.
נרות חנוכה
אין לכאורה סיבה הניכרת לעיל שלא לקיים מצוות הדלקת נרות חנוכה על–ידי שליח – מלבד ההעדפה של "מצווה בו יותר מבשלוחו". מדובר במעשה חיובי שנעשה על–ידי האדם (ולא בגוף האדם), כאשר עיקר המצווה הוא גם התוצאה – שנרות חנוכה ידלקו בבית. נראה אפוא ששליחות תועיל בנרות חנוכה.
אולם, במגן אברהם (תרעו, ד) כתב (בשם הב"ח) "אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך, וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בעניין אחר אין לברך, כיון שהמצוה מוטלת על גוף האדם".
במחצית השקל (תלד, ט, בעניין בדיקת חמץ) ביאר את דברי המגן אברהם שמצוות נר חנוכה היא מצווה שבגוף האדם, ולכן "קשה" לקיימה על–ידי שליח, אלא אם עומדת בצדו. לדבריו, לא ניתן לקיים מצוות הדלקת נרות חנוכה על–ידי שליח, אלא אם כן עומד המקיים על–יד השליח. דברים אלו דחוקים: אם שליחות אינה מועילה לעניין המצווה (כגון תפילין ואכילת מצה), מדוע תועיל השליחות כאשר המשלח עומד לצידו?
פוסקים אחרים מניחים ששליחות אכן מועילה לעניין נרות חנוכה. הרב ברוך פרנקל בהגהותיו לשולחן ערוך כתב שכן ההלכה הפשוטה, וכן מבואר ביד אפרים (למגן אברהם סימן תלב, ו), כשהוא מבאר את דברי המגן אברהם לעניין הברכה ולא לעניין עיקר קיום המצווה: על המשלח לעמוד לצד השליח כדי להשתתף בברכה, אך לא כדי לצאת ידי חובת עיקר המצווה. כן עולה מדברי הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אורח חיים חלק א, סימן קצ) ומדברי פוסקים נוספים.
יש לציין שבדברי היד אפרים (עי' גם בפרי מגדים, סימן תרנט, אשל אברהם א) מבואר שאין צורך כלל בשליחות במצוות הדלקת הנרות, שכן עיקר המצווה היא התוצאה שנרות יהיו דולקים בביתו של אדם, ולעניין זה אין צורך בשליחות. אולם, מדברי הפוסקים (עי' ברא"ש, פסחים א, י; ר"ן, פסחים ד, ד, א מדפי הרי"ף' שו"ת אגרות משה, שם) משמע שלא כדבריו, אלא דיני שליחות נוהגים בנרות חנוכה כמו בכל המצוות.
