לתרומות לחץ כאן

טלטול מוקצה בגופו

שאלה:

שלום כבוד הרב,
האם זה נכון שתמיד אפשר להזיז כל מוקצה
והעיקר שזה יעשה בשינוי?

תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה

חלילה וחס, גם מלאכה דרבנן בשינוי אסור לעשות. אבל טלטול מוקצה כלאחר יד – בגופו, לדעת המשנה ברורה יש להקל והחזון איש מחמיר בזה, והמנהג להקל בשעת הצורך.

מקורות:

טלטול מוקצה כלאחר יד, כאשר המטרה היא שימוש במוקצה, שנוי במחלוקת ראשונים (עיין בית יוסף סי’ שיא), והדעה המקובלת באחרונים להקל בזה (עיין שו”ע סי’ שיא ס”ח, רמ”א סי’ שח ס”ג וביאור הלכה סי’ רסו סי”ג ד”ה פן יקדמנו; אך עיין במחצית השקל סי’ שיא ס”ק כה). ברם, נראה שלדעת רוב הראשונים הדבר אסור בדרך כלל, והותר רק לצרכים מיוחדים או באופנים מיוחדים.
בגמרא יש שלושה מקורות להיתר טלטול בגופו: א. בשבת קכז ע”א: “אין מתחילין באוצר תחילה, אבל… עושה בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו”, כלומר, כאשר רוצים לפנות מקום במחסן שתכולתו מוקצה מותר לפנות ברגלו. אולם רש”י מפרש: “ברגלו – מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו, דלא הוי טלטול”. נראה שההיתר אינו לכל טלטול ברגל אלא דווקא “דרך הליכתו”, שאין זה ניכר שמטרתו היא הזזת המוקצה, וכך פשט לשון הגמרא: “בכניסתו וביציאתו” (והרמב”ם בהל’ שבת פכ”ו הט”ו פירש שהדיון אינו על מוקצה כלל, עיין ב’זיו משנה’ שם). ב. במשנה בשבת קמא ע”א: “הקש שעל גבי המטה – לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו”. זהו המקור העיקרי שעליו נחלקו הראשונים, האם היתר הטלטול בגופו פירושו שמותר לטלטל מוקצה בגופו (שיטת הרא”ש), או שהטעם אחר, שהוא עושה זאת לא לצורך השימוש בקש אלא לשימוש במיטה, והרי זה כ”טלטול מן הצד לצורך דבר המותר” (שיטת הר”ן וסיעתו). ג. שבת קנד ע”ב: “תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה – מניח ראשו תחתיה, ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו”. גם שם נחלקו הראשונים האם זהו היתר פשוט משום טלטול בגופו (חידושי הרמב”ן, וראה להלן סעיף 2), או משום צער בעלי חיים והפסד בהמתו (ריטב”א, רמב”ן קנא ע”א, ועוד).
2. הגרש”ז אוירבך זצ”ל (בהערה ארוכה בסוף השמירת שבת כהלכתה, ובשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ יד אות ב) ביסס את הדעה המקילה מכמה ראשונים, וכתב שהרמב”ן (בדף קנד הנ”ל) חזר בו מדבריו במקומות אחרים (במלחמות ה’ ובחידושיו לדף קנ”א הנ”ל), ומסקנתו להתיר. על כך יש להעיר, שכנראה המקור המיקל בחידושי הרמב”ן בדף קנד אינו מהרמב”ן עצמו (עיין במהדו’ זכרון יעקב ומהדו’ מכון מערבא, שמהשוואת כתבי היד ולשונות הרמב”ן נראה שכמה קטעים בסוף המסכת אינם מהרמב”ן עצמו אלא מתלמידו; כמובן גם סתירה זו שאנו דנים בה מחזקת את הטענה). אם כן יוצא שדעת הרמב”ן עצמו לאסור.
גם ברמב”ם משמע שאסר זאת, שכן בביאורו ליסודות הלכות מוקצה (הל’ שבת סוף פרק כד ותחילת פרק כה) אסר טלטול באופן כללי ולא הזכיר את ידיו דווקא. גם מטעמי האיסור שכתב שם לא משתמע חילוק זה: הגרש”ז אוירבך (במנחת שלמה הנ”ל) מסביר את הטעם להיתר כללי של טלטול בגופו, שאיסור טלטול מוקצה הוא גזירת חכמים משום הוצאה מרשות לרשות האסורה מן התורה, ולפיכך לא גזרו על טלטול כלאחר יד, משום שגם בהוצאה לרשות הרבים באופן זה האיסור רק מדרבנן. ביאור זה מתאים לדעת הראב”ד (הל’ שבת פכ”ד הי”ג) שאיסור מוקצה הוא משום הוצאה, ולא לטעמי הרמב”ם שם. לכן את המקרים הפרטיים שהזכיר הרמב”ם להקל, כגון נענוע הקש בגופו, יש לבאר כהיתר מקומי מטעם מיוחד.
3. נראה, אפוא, שדעת רוב הראשונים (רמב”ם, רמב”ן, רשב”א, ריטב”א ור”ן) לאסור זאת, והרא”ש המתיר הוא כמעט דעת יחיד. גם בדעת הרא”ש יש אומרים שאסר טלטול בגופו למטרת שימוש בדבר האסור, אלא אם כן הדבר אינו ניכר שהמטרה היא טלטול המוקצה, כגון בשכיבה על קש שעל המיטה (עיין חזון איש סי’ מט ס”ק יב-יד, ומה שהשיב עליו הגרש”ז במנחת שלמה הנ”ל).
לכן מסתבר שאין לסמוך על היתר זה אלא מדוחק ולצורך גדול שמתרחש באופן אקראי, ואין לתכנן טלטול כזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל