פרשת ויצא: האם מותר לשאת אשה שנייה?

מערכת האתר
ו' כסלו ה'תשע"ט

הרב יגאל גרוס

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר כיצד עבד יעקב אבינו את לבן ארבע עשרה שנה, בשביל לזכות לבסוף גם ברחל וגם בלאה. מפורסמת השאלה, כיצד יעקב אבינו נשא שתי אחיות? והרי תורה אוסרת לשאת שתי אחיות! המהרל (גור אריה מו, י) תירץ, שאפשר שיעקב אבינו פעל על פי רוח הקודש וציווי מיוחד, ומשום כך הדבר היה מותר. הרמבן תירץ (כו, ה), שהאבות אמנם קיימו את כל המצוות, אבל רק בארץ ישראל, ובלשונו:

והנראה אליי מדעת רבותינו, שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקדש, ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד, ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות.”

כך גם מסביר הרמבן (מח, ז), את הסיבה שרחל מתה לפני הכניסה לארץ, כדי שיעקב אבינו לא ייכנס לארץ ישראל, כאשר הוא נשוי לשתי אחיות (ועיין ברמבן ביבמות צח עא שתירץ אחרת). בעקבות יעקב אבינו, נעסוק השבוע בשאלה, האם מותר בזמנינו לשאת אשה נוספת, ושאלת תוקפו ומשמעותו של חרם דרבנו גרשום‘.

דין הגמרא

רבינו גרשום (חי לפני כאלף שנה), תיקן לא מעט תקנות. הרבה מהן לא ידועות, אך מספר תקנות התפרסמו מאד, כמו האיסור לגרש אשה בעל כרחה, והאיסור לקרוא מכתב של אדם אחר ללא רשות. אחת מהתקנות הייתה, שאסור לשאת שתי נשים, ובמידה ואדם יעבור על התקנה, יחרימו אותו. עוד לפני שניגע בעניין החרם, יש לבדוק, האם על פי דין הגמרא, מותר לשאת שתי נשים.

לדעת הגמרא, כולם מודים שבמידה ואשתו של אדם מסכימה, הוא יכול לשאת אשה נוספת, כמו בזמן התורה. נחלקו האמוראים מה הדין, כאשר האשה מסרבת שבעלה יתחתן עם אשה נוספת, האם מותר לו בכל זאת לשאת אשה על אשתו? לדעת רב אמי, הדבר אסור, ואילו לדעת רבא, הוא יכול שלא להתחשב ברצון אשתו, ולשאת אשה נוספת. ובלשון הגמרא:

אמר רבי אמי: כל הנושא אשה על אשתו יוציא וייתן כתובה. רבא אמר: נושא אדם כמה נשים על אשתו; והוא, דאית ליה למיזיינינהי (= ובתנאי שהוא יכול לפרנס אותן).”

להלכה נפסק בשולחן ערוך (אבהע א, ט) כדעת רבא, שאדם יכול לשאת אשה נוספת בניגוד לרצון אשתו. אמנם, כפי שכבר עולה מדברי רבא בגמרא, אדם יכול לשאת יותר מאשה אחת, רק בתנאי שהוא יכול לפרנס כל אשה כראוי, וכן נפסק להלכה.

חרם דרבינו גרשום

כאמור, לפני כאלף שנים תיקן רבינו גרשום, חרם על אדם שיישא יותר משתי נשים. מדוע היה צורך לתקן תקנה זו? הועלו מספר אפשרויות:

א. כפי שראינו לעיל, הגמרא מתנה את ההיתר לשאת שתי נשים, בכך שאדם יוכל לפרנס כל אשה כראוי. המהרם פדואה (שות סייד) טען, שרבינו גרשום חשש, שאדם יישא הרבה נשים ויוולדו לו ילדים רבים, והוא לא יוכל לפרנס אותם כראוי. משום כך הוא תיקן, שאדם יוכל לשאת רק אשה אחת:

עוד נכון לומר, שתקנת רבנו גרשם שלא לישא שתי נשיםכי חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותנו בגולה, אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן, כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה ( = שהלכה כמותו) שכתב שנושא אדם כמה נשיםהא מסיים והוא דאית ליה למיזיינינהו (= הוא מתנה את זה בכך שיש לו לפרנס אותן)ועל אלה חששו קדמונינו בהיותנו בגולה טרודים וכעניים, וכל ממוננו על קרן הצבי.”

ב. הרן טען (שות סימח), שנשיאת שתי נשים, עלולה לגרום לצרות ולבעיות (כפי שכבר רומזת התורה), ומשום כך תיקן רבינו גרשום שלא יישאו שתי נשים, וכן כתב המרדכי (כתובות רצא). לא זו בלבד, יש שטוענים שרבינו גרשום התעורר לתקן את החרם, בעקבות נסיון אישי. בעלי הסבא הזו טוענים שרבנו גרשום נשא שתי נשים, ואחת מהן קינאה ברעותה, דבר שגרם לה לנסות להרוג את רבינו גרשום (יש לציין, שלא מדובר במקור מבוסס דיו).

התפשטות החרם

האם החרם תקף בכל מקום, או שיש מקומות שלא קיבלו אותו על עצמם, ומשום כך גם בזמן הזה הם יכולים לשאת שתי נשים?

א. רבינו גרשום חי באזור צרפת, ובעקבות כך החרם התפשט במיוחד אצל האשכנזים, בפרט באזורים של צרפת – גרמניה פולין, ופסקו אותו להלכה המרדכי, הראביה והמהרם מרוטנבורג, כולם מחכמי האשכנזים, ובלשון הארחות חיים (חלק ג), שמנה את התקנות שתיקן רבינו גרשום: ”והחרם ששם רבינו גרשון, שלא לשאת שתי נשים”.

ב. בניגוד לאשכנזים, אצל הספרדים התקנה לא התפשטה. כך עולה מדברי הרן בתשובה (סימח), המהריק (שורש קא) ועוד, וכך ענה הרשבא לשאלה (ג, תמו), האם יש מקרים חריגים, שבהם גם רבינו גרשום מודה שאפשר לשאת שתי נשים (ונעסוק בזה בהמשך):

שאלה: שאלת תקנת רבינו גרשם זל שהחרים שלא ישא אדם אשה על אשתו, וכן לא יגרש את אשתו בעל כרחה, אם החרים הרב זה אפילו במי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה? תשובה: עיקר תקנתו לא ידעתי, אך מן הדומה הרב לא תיקן בכל מקוםומכל מקום בין תקן בין לא תקן, אותה תקנה לא פשטה בכל גבולותינו ואף לא בגבולות פרובינצה הסמוכים לצרפת לא שמענו שפשטה, ומעשים במקומנו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם, ואחרים רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם.”

 

מקור נוסף להקל, הביא המהריק בשם הרשבא (שם). הוא כתב, שכאשר רבינו גרשום תיקן את התקנה, הוא תיקן אותה רק עד תחילת האלף החמישי, והזמן הזה כבר חלף. יש שחלקו על דברי המהריק, למשל, הפתחי תשובה כתב (אבהע א, יט), שכל החכמים שדנו בתקנה, ובניהם הרן, המהרם מרוטנבורג, הראביה ועוד, כלל לא הזכירו כלל את ההיתר שהביא המהריק.

להלכה

המחלוקת בין חכמי האשכנזים לספרדים, התגלגלה עד למחלוקת השולחן ערוך (אבהע א, י) הספרדי, והרמא האשכנזי (שם). השולחן ערוך פסק כדעת חכמי ספרד, שאין מניעה לשאת אשה נוספת. ואילו הרמא חלק על דבריו, וסבר שהאיסור נוהג גם בזמן הזה:

רבינו גרשום החרים על הנושא על אשתוולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי. הגה (= רמא): ומכל מקום בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין שתי נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא בנשים לגרש אחת מהן. ויש אומרים דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם רבינו גרשום (בי סיפז), מאחר שכבר נשלם אלף החמישי, ואין נוהגין כן (= וכן כופים להוציא מי שנשא שתי נשים).

אם כן לדעת האשכנזים, בוודאי שאי אפשר לשאת היום שתי נשים. האם לדעת הספרדים, אפשר בזמן הזה בארץ ישראל לשאת שתי נשים? התשובה היא שלא. מדוע? הרי השולחן ערוך לא פסק את חרם דרבינו גרשום!

הסיבה לכך היא, שהשולחן ערוך פסק את דברי הנימוקי יוסף בשם הריטבא (יבמות יד עב דה עונה), שבמקום שבו נהוג שלא לשאת שתי נשים, בשעה שהבעל נושא את האשה הראשונה, נחשב כאילו הוא מתחתן איתה על דעת כך שהוא לא ייקח אשה נוספת, ובלשון השולחן ערוך (א, ט): ”ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו (בחופה ספרדית נהוג, שהחתן נשבע בתקיעת כף, שלא לשאת אשה נוספת, ועיין הערה1)”.

בעקבות פסיקת השולחן ערוך והרמא, נקבע בחוק הישראלי (סעיף 176 לחוק העונשין), שאדם שנושא אשה נוספת, או אשה שמתחתנת עם גבר נוסף, דינם מאסר של חמש שנים. אמנם, כפי שמופיע בהמשך החוק (סעיף 179), במקרים מיוחדים התירו לאדם לשאת אשה נוספת בכפוף להיתר נישואים במקרים חריגים, והיתר מאה רבנים.

מקרים חריגים

גם לדעת רבינו גרשום, שאוסר לשאת אשה נוספת יש לדעת חלק מהראשונים, מקרים חריגים, שבהם לא תיקן רבינו גרשום את החרם, וחלקם נפסקו ברמא להלכה, כפי שנראה.

הרמא (א, י) הביא מחלוקת בין הראשונים בשאלה, האם במקום מצווה מתירים לשאת אשה נוספת. למשל, הגמרא ביבמות (סד עא) כותבת, שבמידה ואדם שהה עם אשתו עשר שנים, והיא לא ילדה, עליו לגרשה, כדי לשאת אשה ולהוליד ילדים (בימינו הדין שונה, ואכמל). נחלקו הראשונים, האם במקרה כזה, יכול אדם לקחת אשה נוספת על אשתו.

א. הריטבא פסק, שרבינו גרשום תיקן את תקנתו, שלא במקום מצוה, אבל במקום מצווה, מותר לשאת אשה נוספת, ובלשונו (יבמות סד עא): ”ואף על פי שהחרים רבינו גרשום זל בישיבת כמה חכמים, שלא ישא אדם אשה על אשתו, בכי הא (= במקרה כזה) לא תקן רבינו זל, וכן כתבו רבני צרפת בתשובה”. כך פסקו להלכה גם הרשבא (שם) והמהרם פדואה (סייט, עיין הערה2).

ב. לעומת זאת לדעת המרדכי (יבמות נז), האיסור קיים גם במקום מצווה, לכן אסור לאדם לקחת אשה נוספת, גם אם אין לו ילדים. כמו כן, במקום שבו אחד מהאחים נפטר ללא ילדים, ואחיו, שכבר נשוי, צריך לייבם את אשת הנפטר או לחלוץ לה, פסק המרדכי שהוא חייב לחלוץ לה (למרות שמצווה יותר לייבם), מכיוון שיש לו כבר אשה, ואסור לו לקחת אשה נוספת, וכך כתב בחריפות המהרי מינץ (י‘):

זבובי מות יבאיש שמן רקח. זבובי מות יבאיש זהו המוחרם גרשון בונפאצו דכתיב: ”חופר גומץ (=שוחה) בו יפול, ופורץ גדר ישכנו נחש‘… אשר המוחרם משיאו שם רע בעמיו לכתוב עליו ( = כלומר הוא משקר), שמהררא הסכים עמו, שמותר ליקח שתי נשים, כי גזירת הגאון רבינו גרשום מאור הגולה זל, איננה במקום מצוה לקיים מצות פריה ורביה, כי במקום מצוה לא גזר.”

כיצד נפסק להלכה? קודם כל בפשטות, הדיון הוא רק לפי שיטת הרמא, כי לדעת השולחן ערוך כפי שראינו לעיל, אין איסור כללי לשאת שתי נשים, אלא רק במקום שלא נהגו, ובוודאי שבמקרים כאלה, נהגו לשאת שתי נשים. הרמא הביא את שתי הדעות להלכה, והטז כתב (סק טז) , שמכיוון שמדובר בתקנה דרבנן, אפשר להקל.

היתר נוסף שהרמא פסק להלכה, הוא במקרה שאשתו של אדם מוגדרת כשוטה כתוצאה ממחלה, או נפגע בתאונת דרכים וכדומה, ברמה כזו שלא מאפשרת לה לתפקד. במקרים אלו, פוסקים רבים התירו לאדם לשאת אשה נוספת.

היתר מאה רבנים

כאשר תקנו את חרם דרבינו גרשום, התנו שבמידה ויצטרכו להתיר לשאת אשה נוספת, במקום חריג, יבקשו היתר ממאה רבנים שיאשרו שאכן מדובר במקרה חריג, שאפשר בעקבותיו להתיר לאדם לשאת אשה נוספת, ובלשון הבח (אבהע סיא):

ומסתמא מה שנמצא בדברי האחרונים שיסכימו בהיתר חרם זה מאה רבנים, כך קיבלו הם מפי בית דין של רבנו גרשום מאור הגולה, שכשיגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה, יהיה מה שיהיה, יתירו את החרם בהסכמת מאה רבנים, כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו.”

אמנם, חלק מהפוסקים סברו, שאין צורך בזמן הזה במאה חתימות. הרמא בדרכי משה (א, י) טען, שהצורך במאה חתימות, נהג רק עד סוף האלף החמישית, ומכיוון שעברנו את אותו התאריך, אין צורך בחתימות. כמו כן המהרם פדואה טען (סייג), שהצריכו היתר של מאה רבנים, רק במקום שבו בדרך כלל לא מתירים לשאת אשה נוספת, אבל במקרים שראינו לעיל, מותר גם ללא היתר מאה רבנים.

שבת שלום!

1 לעומת זאת אצל התימנים, היו מקרים שהם נשאו שתי נשים, מכיוון שהם לא קיבלו על עצמם את פסיקת השולחן ערוך והרמא.

2 בדומה לכך אפשר למצוא בתרומת הדשן (סירנו והביאו הרמא). אחת מתקנות רבינו גרשום הייתה, שלא לגרש אשה בעל כרחה. אמנם, במקרה שאשת איש ברחה לבין הגויים ומזנה איתם, כתב תרומת הדשן, שאפשר לתת לה גט בעל כרחה, כדי להציל אותה לפחות מאיסור אשת איש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים