התייפייפות אסורה? יישומים של איסור “לא ילבש”

הרב יהושע פפר
ו' כסלו ה'תשע"ט

במאמר של שבוע שעבר פתחנו בדיון באיסור לא ילבש“, האוסר לבישת בגד אישה לאיש, ובגד איש לאישה. כפי שראינו, במקרים מסוימים הדבר יכול להוות איסור תורה, אם כי במקרים אחרים – כגון לבישה לצרכים שאינם לשם יופי – יש צדדים להקל.

במאמר הנוכחי נמשיך את הדיון באיסור לא ילבש“, ונעסוק בתחומים נוספים, מעבר לעיקר האיסור הקשור לפריטים שלובשים על הגוף. בתורה אמנם מופיע האיסור על לבישת בגד איש ובגד אישה, אך חזל הבינו שהאיסור אינו מוגבל לביגוד לבד, אלא העיקרון הוא שאין לאיש להתייפות בדרך של אישה, וכן לאישה בדרך של איש. כלל זה מעלה לא מעט שאלות, שהופכות עוד יותר רלוונטי בעידן המודרני של נורמות חברתיות משתנות.

האם מותר לגבר להסתכל במראה כדי להסתרק כהלכה? האם מותר לאדם לעשות סידור גבות, או לגלח את שער גופו? האם ייתכן שיש בכך אפילו איסור תורה? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

גילוח שער הגוף: איסור תורה או דרבנן

הגמרא במסכת נזיר (נח, ב) דנה במי שמגלח את כל גופו, ומביאה את דברי הברייתא, לפיהם מי שמגלח את שיער בית השחי או את שיער הערווה, הרי הוא לוקה. האיסור שבדבר, כמבואר ברשי ותוספות, וכפי שעולה מהמשך דברי הגמרא, הוא איסור לא ילבש“.

הגמרא ממשיכה להגביל את האיסור. לדבריה, האיסור הוא איסור דרבנן בלבד, ומדובר במכת מרדות, ולא במלקות של תורה. הטז (יורה דעה קפב, ו) מבאר שאין כאן איסור תורה, אלא איסור דרבנן בלבד, משום שגילוח שיער ערווה ובית השחי הוא עניין שבצנעה, שאין לו גילוי והיכר כלפי חוץ. מסיבה זו, אין האיסור איסור תורה, אלא איסור דרבנן בלבד.

בחידושי הריטבא מבאר בדרך אחרת, שעיקר איסור התורה נאמר רק לעניין לבושי ותכשיטי הגוף, ואילו שאר דרכי התייפייפות של המגדר האחר נאסרו מדרבנן בלבד.

יש לציין שלפי כמה דעות, בתוכן ראשונים כגון היראים (שפהו) והסמג (מצווה ס), גילוח שיער הגוף עשוי להיות איסור תורה ממש. דעה זו מבוססת על המשך הדיון של סוגיית הגמרא שם. יש פוסקים שהזכירו אפשרות זו (עילמשל בשות צמח צדק, יורה דעה צגצג), אך רוב הפוסקים מניחים שמדובר, כמבואר גם ברמבם ובשולחן ערוך, באיסור דרבנן בלבד.

גילוח בתער ובמספריים

בנוסף לשאלה הנל, עולות מדברי הגמרא שתי הבחנות נוספות.

בגמרא מבואר, כן לכאורה, שהאיסור של גילוח שיער הערווה ובית השחי מוגבל לגילוח בתער, ולא לגילוח במספריים. בנוסף לכך, עולה לכאורה מדברי הגמרא שאיסור גילוח שיער הגוף נאמר דווקא לשיער הערווה ולשיער בית השחי, ולא בשאר מקומות שבגוף.

עם זאת, בכמה ראשונים מובאת גרסה אחרת לדברי הגמרא, כפי שמובא בבית יוסף (שם) ובביאור הגרא (קפב, ו). לפי גרסאות אלו, עולה מתוך הגמרא הוראה מחמירה יותר, לפיה יש להשוות בין שיער כל הגוף לבין שיער הערווה לעניין גילוח בתער.

מכאן נובעת הוראת הרמבם (הלכות עבודת כוכבים פרק יב, הלכה ט): “העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והמעבירו מכין אותו מכת מרדות“. לעניין הסרת שיער במספריים פוסק הרמבם שמותר להעביר שיער שאר איברים במספריים בכל מקום“.

מנגד, הבית יוסף (יורה דעה קפב, עלפי דברי הראש ואחרים) פסק שיש להבחין בין גילוח של מספריים מעין תער” – גילוח שאמנם נעשה עלידי במספריים, אך התוצאה היא מעין של תער – לבין הסרת שיער עלידי מספריים רגילות. הקודם אסור בשיער הערווה ובית השחי ומותר בשאר הגוף, ואילו האחרון מותר אפילו בשיער הערווה ובית השחי.

כן נפסק בשולחן ערוך (שם, סעיף א): אסור לגלח שיער הערווה ובית השחי, אפילו במספריים מעין תער. בשאר שיער הגוף מותר לגלח במספריים אפילו מעין תער, אך אסור לגלח בתער ממש.

מנהג גברים במקומות שונים

כאמור, מדובר באיסור הקשור להתייפייפות בדרך הנשים. מכאן כתב הרמבם, וכן ראשונים נוספים (כגון בנימוקי יוסף, מכור דף ד, א מדפי הריף), שהאיסור נאמר דווקא במקומות שדווקא נשים נוהגות לגלח את שיער הערווה ובית השחי. במקום שגם גברים נוהגים בכך, אין בכך איסור.

ברמבם ובשולחן ערוך נאמר שבמקום שנוהגים גברים לגלח שיער זה אין מכין אותו“, ומשמע אפוא שהדבר נשאר אסור, אך אין בו איסור מכות. מנגד, הרמא מוסיף במקומות אלו הדבר מותר, ולא רק שאין בו עונש. אך הוא מוסף וכותב שחברים – מי שמקפיד ביותר על קיום ההלכה – נמנעים מכך בכל מקום. יש לציין לדברי הגינת ורדים (כלל ו, אות יב), שכתב שדי בצורך מעט כדי להתיר את הדבר גם לחברים.

בשות רב פעלים (חלק ג, יורה דעה יח) כתב אמנם שיש לספרדים לנהוג כהוראת השולחן ערוך – גם במקום שנהגו גברים לגלח שיער ערווה, עדיין אין בכך היתר – אך הוא מצדיק את מנהג המקום בבגדד להסיר את שיער הגוף עלידי קרם (כימי), כיון שמנהג הנשים הוא להסיר את השיער בתער, ולא בדרך זו.

מה הדין כאשר מנהג מסוים היה במקום מנהג נשים, אך כעת הוא נהוג אף עלידי גברים? לפי כמה ראשונים, גם לאחר שהמנהג הפך להיות מנהג גברים לצד נשים, עדיין אין בכך כדי להתיר את האיסור. כך מבואר בשות הרשבא (חלק ד, סימן צ), שכן שכל דבר שראוי לנשים ולא לאנשים, והנשים עושות כן, אסור לאנשים משום שמלת אשה. ומי שהרגיל בדבר האסור, ונמשך בו, ונמשכו רבים בכך, אין האיסור חוזר להיתר, שאם כן נמצא חוטא ומאריך“.

אולם, רוב הראשונים והפוסקים הקלו בדבר, ובדברי הגאונים נמצא אפילו שכך היה מנהג הרבנים לגלח את שיער הערווה, כיון שהדבר נעשה שכיח לגברים. לדברי רב שרירא גאון (מובא בשות הרשבא חה, סימן קכא) “מנהג כולהו רבנן, בשתי ישיבות, ממאתים ושלש מאות שנה, שמעבירין שער בית השחי ובית הערוה, ואין נמנעין מהם“. הסיבה לכך היא שכיון שנהגו גברים בכך באלו המקומות וכיוצא בהם היתר גמור, ואין בו חשש כל עיקר“.

מדברי רב שרירא גאון מבואר שדי בכך שגברים שהם גויים נהגו בכך כדי שהדבר יהיה מותר אף לישראל, וכן מבואר בפרישה (קפב, ה, בפירוש הראשון). עם זאת, בשות מהרשם (חב, סימן רמג) כתב לתמוה שבוודאי אין לומר שמנהג גויים ישפיע על ההלכה.

הדיון הנל חשוב במיוחד לזמנינו, כאשר יש שינוי תדיר במנהגים של יופי וטיפוח הגוף. שאלה שכיחה במיוחד מתייחסת לסידור גבות, שבעבר הניחו פוסקים שמדובר במנהג נשים (עילמשל בשות אבני ישפי חד, סימן כא). אמנם כן כנראה היה הדבר בעבר, כך נדמה שכיום מנהג נפוץ הוא שגם גברים יעשו סידור גבות (לפי הצורך והמצב), ואם כן יהיה בכך סיבה להקל בדבר.

אולם, גם אם מדובר במנהג נשים עד היום, עדיין נראה שיש מקום להתיר את הדבר, כמבואר בהמשך.

פעולה שלא לשם יופי

כפי שראינו במאמר של שבוע שעבר, האיסור של לא ילבשנאמר דווקא כאשר גבר לובש בגדי נשים (או להיפך) במטרה של התייפייפות. כן הדין גם בנוגע לאיסור הנוספים הנגזרים מאיסור לא ילבש“. מכאן פסק בשולחן ערוך (קפב, ד) כי מי שיש לו חטטין בבית השחי ובית הערוה, ומצטער מצד השער, מותר להעבירו“.

השולחן ערוך אף פוסק (שם, סעיף ב) בשם יש אומריםכי מי שמגלח כל שיער שבו, מראשו ועד רגליו, שמותר לו לגלח גם של בית השחי ובית הערוה“. הסיבה לכך היא שגילוח כזה אינו לצורך יופי, אלא לצורך רפואי או לצורך אחר. בשך (סק ה) מוסיף שגם אם כיוון לשם יופי, הרי שלפי האמת אין בכך יופי אלא גנאי, ומכאן שאין כוונתו מעלה או מורידה.

מכאן עולה סיבה נוספת להתיר סידור גבות, בוודאי אם המטרה היא לתקן חדגבה, כאשר הדבר נעשה להציל את האדם מתחושה של בושה ואינוחות, ולא לשם יופי. בספר נשמת אברהם (יורה דעה קפב, עמ‘ 140) כתב בשם הרב שלמה זלמן אוירבך זצל שבמצב זה הדבר נחשב למום (לעניין כהונה), ותיקונו מתוך בושה בוודאי מותר.

גם כאשר מדובר במקרים פחות קיצוניים, כגון בגבות עבות במיוחד, כאשר הדבר מפריע לאדם, יש מקום להקל בסידור הגבות.

הסתכלות במראה

המקור בתלמוד שמתייחס להסתכלות במראה עוסק במי שמסתפר אצל עכום. המשנה (עבודה זרה כז, א) קובעת שיש סכנה בתספורת אצל עכום ולכן הדבר נאסר, ואילו הגמרא (שם דף כט, א) מגבילה את האיסור וקובעת שכאשר אדם מסתכל במראה (וכך מראה שהוא אדם חשוב) אין בכך סכנה והדבר מותר. האחרונים דנו אם איסור זה (של תספורת ביד עכום) נאמר אף כיום, אך אין זה ענייננו כעת.

עלפי דברי הירושלמי והתוספתא, יש ראשונים (כגון תוספות והראש, שם) שכתבו שאמנם מותר להסתכל במראה כאשר אדם מסתפר אצל עכום, אך בלאו הכי אסור לגבר להסתכל במראה. ההסתכלות במראה לשם יופי נחשב מנהג נשים, והוא אסור אפוא לגברים.

מנגד, ברן (עבודה זרה כח, ב) כתב שעניין ההסתכלות במראה תלוי במנהג המקום: במקום שנהגו גברים להסתכל במראה הדבר מותר, ואילו במקום שאין גברים נוהגים כן הדבר אסור. גם במקום שנהגו כן, הוא מוסיף – כאמור לעיל מדברי הרמא – שחברים נמנעים מכך. מכאן הוא מבאר את דברי הירושלמי שבית רביקיבלו היתר מיוחד להסתכל במראה (למרות שדרך כלל חברים נמנעים מכך). התוספות מבארים שהיה צורך בהיתר מיוחד ביחס לאיסור של הסתכלות במראה.

בשולחן ערוך (יורה דעה קנו, ב) פסק להחמיר בעניין זה: “אסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר, אלא אם כן משום רפואה כגון שחושש בעיניו או שמספר עצמו, או אם מסתפר מן העובד כוכבים בינו לבינו, וכדי ליראות אדם חשוב מותר לראות במראה“. הרמא מציין את דעת הרן: “ויש אומרים הא דאסור לראות במראה היינו דוקא במקום דאין דרך לראות במראה רק נשים, ואית ביה משום לא ילבש גבר, אבל במקום שדרך האנשים לראות גם כן במראה – מותר“.

בביאור הגרא כתב להחמיר בדבר (עיגם בשות אגרות משה, יורה דעה חב, סימן סא), אך פוסקים אחרים (כגון רבי עקיבא איגר קפב, ו, והגיליון מהרשא בשם מהרי מינץ) כתבו להקל בדבר.

כמובן שהמנהג כיום הוא להקל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים