תולדות: האם אפשר לפדות בכור באמצעות כוהנת

מערכת האתר
כ"ט חשון ה'תשע"ט

הרב יגאל גרוס

פתיחה

כאשר האב פודה את בנו באמצעות הכהן, הכהן שואל את האב, האם הוא מעדיף לשלם את חמשת הסלעים לכהן ולפדות את בנו, או שהוא מעדיף לא לשלם את חמשת הסלעים, והכהן יזכה בבןכפי שהעיר בתרומת הדשן (פסקים סירלה), האב לא יכול לומר לכהן שהוא מעדיף את הכסף על פני בנו, אלא הוא חייב לפדות את בנו. אם כך, מה טעם יש בשאלת הכהן לאב האם מעדיף את בנו או שמא את הכסף?… הפרשנים הביאו שתי תשובות בדבר:

א. הגרשז אויערבך (מנחת שלמה א, סב) תירץ, שמתנסחים כך בגלל עמי הארצות. כלומר, יש חשש שאנשים שלא יודעים מה מטרת הפדיון, יחשבו שמדובר בסתם נתינת כסף לכהן, כדי להדגיש שמדובר בפדיון ממש, מתנסחים בלשון הזאת, ובלשונו: ”אפשר דלפיכך תיקנו הגאונים לומר במאי בעית טפי (= במה אתה רוצה יותר) וכו‘, למען ידעו פשוטי העם שאין זה סתם נתינהאלא פדיון“.

ב. הפתחי תשובה (יוד שה, טו) כתב, שבשביל לעורר חשק לאב לפדות את בנו, שואלים אותו אם הוא רוצה לפדות את בנו. מדוע צריך לעורר אותו לפדות את בנו? כותב הפתחי תשובה, שאם האב פודה את בנו רק בגלל שהתורה כפתה עליו, יש חשש שהבן לא נחשב פדוי, כי פדיון באונס, לא נחשב פדיון.

בפרשת השבוע מובא, שיעקב ועשו נאבקו על הבכורה. כאשר יעקב ראה שעשו מקדים אותו, ניסה יעקב לתפוס ברגלו כדי לצאת ראשון לאוויר העולם, אך לבסוף לא הצליח בכך, ועשו זכה בבכורה. בעקבות כך נעסוק השבוע, בסוגיית פדיון הבן, האם חייבים דווקא חמישה סלעים כדי לפדות את הבכור, והאם בעלה של כהנת יכול לשמש ככהן, ולקבל את כסף הפדיון.

לדידי שוויא ליה

כפי שציינו לעיל, יש לאב לפדות את בנו בחמישה סלעים, כמובן שאין חובה לפדות דווקא בכסף, אלא מספיק כלי או חפץ בשווי של חמישה סלעים. על דין זה, קשה מהגמרא במסכת קידושין (ח עא). הגמרא מביאה שרב כהנא שהיה כהן, קיבל כלי בפדיון הבן, שלא היה שווה חמישה סלעים1. כיצד זה ייתכן? ואכן מסביר רב אשי, שדווקא במקרה של רב כהנא היה הדבר אפשרי:

רב כהנא שקיל סודרא (= לקח טלית ששווה פחות מחמישה סלעים) מבי פדיון הבן, אמר ליה: לדידי חזי לי חמש סלעים (=בשבילי הסוודר שווה חמישה סלעים). אמר רב אשי: לא אמרן (= שמותר לקחת טלית פחות מחמישה סלעים) אלא כגון רב כהנא, דגברא רבה הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה (= רק רב כהנא, שהוא אדם גדול, וצריך טלית על הראש), אבל כולי עלמא לא (אבל שאר האנשים – לא).

כלומר, אומרת הגמרא, שדווקא רב כהנא שהיה אדם גדול יכול היה לקבל את הסודר, ולומר שבשבילו הוא שווה חמישה סלעים, אבל שאר בני אדם, לא יכולים לפדות באמצעות הסודר, ולומר שבשבילם הוא שווה חמישה סלעים.

למה דווקא רב כהנא

האם דווקא רב כהנא יכול לטעון שבשבילו הסודר שווה חמישה סלעים, ואילו שאר בני אדם לא? נחלקו בכך הפרשנים:

א. הרשבא (דה אמר רב אשי) העלה אפשרות, שכאשר הגמרא אומרת שרב כהנא יכול היה לומר שבשבילו סודר שווה חמישה סלעים, היא מתכוונת שדווקא רב כהנא שהיה אדם גדול מאוד, יכול לטעון כך, ‘כי דרכם של גדולים להתייקר במה שהם צריכים לו‘, אבל שאר בני אדם ואפילו תלמידי חכמים, לא יכולים לטעון כך (ועיין בחולין צא עא). נראה שכדעה זו, פסק להלכה הגרא.

ב. האפשרות המרחיבה ביותר לסוגיה, נמצאת בדבריהם של הרמבם (ביכורים יז, א) והמאירי (שם, דה הפודה). הם טוענים, שכאשר הגמרא אומרת שבשביל רב כהנא הסודר שווה חמישה סלעים, אין הכוונה שיש כאן דין מיוחד ברב כהנא שהיה אדם גדול, ורק לו יש את הזכות לטעון כך, אלא באמת כל כהן יכול לטעון שחפץ מסויים שווה לו יותר ממחירו בשוק, ולקבל אותו ככסף פדיון.

מדוע הגמרא מציינת את הסודר של רב כהנא? הסיבה לכך היא, שרב כהנא היה אדם מכובד, ובזמנם, אנשים מכובדים היו הולכים עם סוג של סוודר על ראשם, לכן בשביל רב כהנא סודר נחשב כדבר ששווה חמישה סלעים. ואכן, בשביל שאר הכהנים, חפצים אחרים יכולים להיות נחשבים חמישה סלעים, וכך פסק גם השך (יוד שה) להלכה.

כמו כן מוסיף הרמבם, שאסור לכהן פשוט, לקחת סוודר שמיועד לאנשים חשובים, ולטעון שבשבילו הוא שווה חמישה סלעים, שהרי ברור לכולם שהוא משקר, ושהסוודר חסר משמעות בשבילו, ובלשון הרמבם:

אמר לו עגל זה או טלית זה בחמש סלעים, ואינו שוה כך, אלא שהכהן מקבלו בכך הרי זה פדוי. ואין בזה חלוק בין כהן גדול נכבד להדיוט ופחות שעגל וטלית הכל צריכין להם, וכל כהן יכול לומר בהן לדידי שווה לי, אבל בסודר ושאר דברים שאינן ראויים אלא לנכבד, אי אפשר לומר כן, אלא לנכבד שדרכו (ללכת) בכך, אבל כהן אחר לא ואין זה אלא הערמה כדי לזכות בפדיון…”

ג. הרן (ד עא בדהר) הבין אחרת בדברי הגמרא. לפי שיטתו, רק במקום שבו הסודר באמת שווה לחלק מבני אדם חמישה סלעים, למשל שבמדינה אחרת, ערכם של הסודרים גבוה מהמדינה שלו והוא שווה חמישה סלעים, רק אז יכול הכהן לטעון שהחפץ שווה לו חמישה סלעים, אבל במידה ואין כזה מקום, הוא לא יכול לטעון שהחפץ שווה חמשה סלעים, וכך פסק השולחן ערוך (יוד שה, ה):

נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמישה סלעים, וקבלו הכהן בחמישה סלעים, הרי בנוי פדוי והוא שישוה חמישה לשום אדם.”

פדיון הבן על ידי כהנת

עד כה הנחנו, שרב כהנא קיבל את הסודר כתחליף לחמשת הסלעים. התוספות מקשים (דה רב כהנא), שהרי למרות ששמו היה כהנא‘, כפי שעולה מהגמרא בפסחים רב כהנא בכלל לא היה כהן! אז כיצד יכול היה לקבל את כסף פדיון הבן?! התוספות מתרצים שני תירוצים:

משמע הכא דרב כהנא היה כהן. ותימה דבסוף אלו עוברין (פסחים דף מט) משמע דלא היה כהןויש לומר, דתרי (= דשני) רב כהנא הוו. אי נמי (= תירוץ נוסף) יש לומר דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע, רב כהנא אכל בשביל אשתו.”

תירוץ ראשון, תירוץ טכני, יש שני רב כהנא, רב כהנא אחד מוכר, שלמרות ששמו היה כהנא‘, לא היה כהן, ולא בו הגמרא עסקה. אלא ברב כהנא אחר, שהיה כהן אמיתי, ולכן יכול היה לקבל את הסודר תמורת כסף פדיון הבן.

תירוץ שני המשמעותי לענייננו, באמת היה רב כהנא אחד, שלא היה כהן כפי שעולה מדברי הגמרא בפסחים, אלא שרב כהנא קיבל את כסף פדיון הבן בשביל אשתו, שהייתה בתו של כהן. עולה מדברי התירוץ השני בתוספות, שבמידה ואדם התחתן עם בת כהן, מותר לו לקבל כסף של פדיון הבן, למרות שהוא אינו כהן.

שיטת הרמבם והראש

האם שאר הראשונים הסכימו לדברי התוספות, ואפשר לתת את כסף פדיון הבן לישראל הנשוי לבת כהן? כפי שכתב הפני יהושע במקום, גם שאר הראשונים מסכימים לדברי התוספות, שאת שאר מתנות הכהונה, כמו נתינת זרוע ולחיים שנותנים לכהן מבהמה שנשחטה2, אפשר לתת לישראל שנשוי לבת כהן, משום שאין קדושה במתנות הכהונה, וגם ישראל יכול לאוכלם.

אולם ביחס לכסף פדיון הבן, כמעט כל הראשונים מסכימים, שאי אפשר לתתו לישראל הנשוי לבת כהן ושלא כדברי התוספות. וכך פסקו להלכה הרשבא (חא תתלו), המהרם מרוטנבורג (תתרעז) והראש (הלכות פדיון בכור סיד), ובלשון הרמבם (בכורים יא, ה):

הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואחר כך נותן הפדיון לכהן…”

ראיה לדבריהם, הם הביאו מהגמרא בחולין (קלב עא). הגמרא אומרת מביאה בשם עולא, שכל מקום שהפסוקים כתבו, ‘לאהרן ובניו‘, צריך לתת את מתנות הכהונה דווקא לכהן, ולא לאדם הנשוי לבת כהן. בפסוקים של פדיון הבן, נאמר שצריך להביא את כסף הפדיון לאהרן ולבניו, כלומר דווקא לכהנים ממש, ולא לישראל הנשוי לבת כהן.

כיצד התוספות מתמודדים עם ראיית הראשונים? יש לומר שהם פסקו להלכה לא כדעת עולא בגמרא בחולין, האוסר לתת פדיון הבן, לישראל הנשוי לבת כהן, אלא כדעת רבי אליעזר בן יעקב, שמתיר לתת את כסף פדיון הבן לישראל שנשוי לבת כהן.

להלכה

כיצד יש לנהוג להלכה? למעשה מכיוון שרוב הראשונים פסקו, שאין לפדות על ידי בעלה של כהנת, פסק כך החתם סופר (יוד שא), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (יוד שה, ג).

אמנם הוסיף החתם סופר, שבמקום שאין כהן באזור ויש חשש שלא יפדו את הילד, אפשר שיתן האבא לבעלה של כהנת חמישה סלעים, בלי לברך את ברכות פדיון הבן. ובמידה והאב יימצא כהן ממש, יוכל לתת לו חמישה סלעים ולברך על פדיון הבן. במידה והוא לא יימצא כהן, או שחלילה ימות הילד לפני שימצאו כהן, לפחות יצא האבא ידי חובת פדיון הבן לפי שיטת התוספות, שהתירו לפדות באמצעות בעלה של כהנת, ובלשונו:

מכל מקום, נראה לעניות דעתי, מי שלאחר כל הטרחות אי אפשר לו להגיע לכהן ביום פדיונוואינו רוצה להשהות (את הפדיון) כי מי יודע מה יולד יום (עיין הערה3), על כל פנים יתן ביום הפדיון לכהנת בלי ברכה, ויהיה מתנה שאינה מתכוון לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן, ואם ימצא כהן אחר כך יחזור ויפדה בברכה כראויה…”

שיעור הכסף

כפי שראינו, את הבכור פודים בכסף, ששווה חמישה סלעים. על פי דין תורה, צריך לפדות את הבכור בחמישה שקלים, חזל העריכו, ששווי של חמישה שקלים הוא חמישה סלעים, ולכן השתמשו בסלעים, שככל הנראה היה הכסף המצוי בימיהם.

כמה שווים כיום חמישה סלעים? כתבו הפוסקים, שחמישה סלעים שווים בערך תשעים ושש גרם של כסף טהור. אמנם כפי שכתב הכנסת הגדולה (יוד שה, ד), למעשה נהגו להשלים את כסף הפדיון, לשיעור של מאה גרם כסף, כדי לצאת מכל חשש של טעות בחישוב כמות הכסף, וכן פסק להלכה גם הרב עובדיה (יחוה דעת ד, נד).

המחיר של מאה גרם כסף טהור בבורסה, שווה בזמנינו בערך מאה שבעים וחמש שח. אמנם, לדעת הרב מרדכי אליהו (על פי בנו הרב שמואל), שווי הכסף של פדיון הבן, לא צריך להיות כמו השווי שקונים את הכסף בבורסה, אלא כמו המחיר שקונה אותו הלקוח בחנות. מחיר זה כולל גם מעמ, עמלת סוכן וכדומה, ובסך הכל, בערך מאתיים וחמישים שח.

שטרות כסף

האם אפשר בזמנינו לפדות את הבכור, באמצעות שטרות כסף? המשנה בבכורות כותבת (נא עא), שאי אפשר לפדות בכור בשטרי חוב (= צקים), מכיוון שהם לא נחשבים ככסף ממש, ואין להם ערך ממוני עצמי. נחלקו הפוסקים, מה דינם של שטרות כסף בימינו, האם הם נחשבים כככסף ממש ואפשר לפדות בהם, או שמא רק כשטרי חוב, ואי אפשר לפדות בהם.

בשות תשובה מאהבה (ב, תד) מובא, ששטרות הכסף שלנו היום, הם כמו שטרי חוב, ולכן אין לפדות בהם. לעומת זאת בשות חסד לאברהם (יוד צה) ובשות השיב משה (סינה) נקטו, שאפשר לפדות בכור באמצעות שטרות כסף, כי בזמן הזה הם לא רק מסמלים כסף, אלא משתמשים בהם ככסף ממש. למעשה בעקבות מחלוקת הפוסקים, נהגו שלא לפדות באמצעות שטרות כסף, כדי לא להיכנס לספיקות, ופודים בכסף ממש (בזמנינו הוציאו מטבעות מיוחדים לפדיון הבן), או בחפץ ששווה כסף (ועיין עוד בשות תירוש ויצהר סיקי).

 

שבת שלום!

1 לכאורה דין זה צריך עיון, התורה כותבת שצריך לפדות את הבכור דווקא בחמישה סלעים, כיצד יכול הכהן לומר, שבשבילו החפץ שווה חמישה סלעים?! שאלה זו קשורה למחלוקת האחרונים בשאלה האם פדיון הבן מוגדר כדין ממוני או דין איסורי. נפקא מינה תהיה למשל בשאלה, בבכור שספק פדו אותו, אם מדובר בדין ממוני, אז הכהן צריך להוכיח שלא פדו את הבכור בשביל לקבל את הכסף, כי המוציא מחברו עליו הראיה‘. לעומת זאת אם מדובר בדין איסורי, אז ספק דאורייתא לחומרא, וצריך לפדות את הבכור מספק (עיין בצמח צדק הקדמון קכה, שערי ישר ה, טז, ואכמל).

2 כיום יש נוהגים שלא לתת לכהן את המתנות, מכיוון שלא בטוח שהכהנים היום כהנים, והמוציא מחברו עליו הראיה (עסקנו בסוגיה זו בפרשת קרח).

3 האם יש חובה לפדות מיד ביום השלושים? המהרי אסאד (יוד רסב) והמהרשם (ב, מג) הביאו בשם ריחיאל, שכל יום שלא פודים את הבכור, עוברים באיסור עשה. אמנם, מלשון הראש (הלפדיון בכור), החינוך (שצב) והשולחן ערוך (יוד שה, יא) עולה, שלא מדובר באיסור עשה במידה ומאחרים את הפדיון, אלא שיש למהר מצד זריזים מקדימים למצוות (יש לדון מה תוקף החיוב להזדרז במצוות, עיין בטורי אבן (רה ד, א) ובמאירי (יומא כח).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים