לתרומות לחץ כאן

גוי בקיום מצוות

שאלה:

שלום וברכה!
האם מותר לגוי להניח תפילין או לקיים חלק ממצוות התורה שנוהגים רק ביהודים?

תשובה:

שלום וברכה

באופן כללי ניתן לקיים מצוות מלבד שבת ולימוד תורה, אבל דוקא מתפילין כדאי להמנע.

הרמב”ם בפרק י’ מהלכות מלכים הלכה י’: “בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה”. אולם כתב שם הרדב”ז: “מ”מ במצות שצריכים קדושה וטהרה כגון תפילין ס”ת ומזוזה אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן”. כלומר, מלבד המצוות הללו, לא יהודים יכולים לקיים איזה מצוות שהם רוצים. (לגבי השכר על המצוות, זה לא ברור בדיוק, ראה שו”ת אגרות משה יו”ד ח”ב סי’ ז’).

אבל אם אתם מעוניינים לקיים מצוות, ומאמינים בבורא עולם ובתורה מן השמים, הדלת לפניכם פתוחה להתגייר כהלכה.

בהצלחה רבה

מקורות:

 

אעתיק לך מאמר בענין זה מתוך ספר משנת הגר סי’ טז להגאון רבי משה קליין שליט”א אב”ד אונגוואר מודיעין עילית:

דין גוי ששבת

בסוגית הגמ’ בסנהדרין (נח ע”ב) איתא: “אמר ריש לקיש: עובד כוכבים ששבת חייב מיתה. שנאמר (בראשית ח): ויום ולילה לא ישבותו”. ופי’ שם רש”י, שמקרא זה יוצא מידי פשוטו ונדרש על בני האדם, שהם המצווים שלא לשבות ממלאכה יום ולילה שלמים מעת לעת ולבטל קיומו וישובו של עולם[1], וזאת מלבד ישראל שניתנה להם שבת מתנה[2].

וביתר ביאור ופירוט נתפרשה הלכה זו ברמב”ם (הל’ מלכים פ”י הל’ ט), שכתב: “גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בז’ מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת אפי’ ביום מימות החול, אם עשה אותו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג. ע”כ[3].

(ובבאורה של הלכה זו דאף שחייב מיתה מ”מ אין עונשין אותו בכך בפועל אלא מודיעים לו על כך בלבד, עיי”ש בכסף משנה ובלחם משנה שם שפירשו שאף שאיסורים אלו מדאורייתא הן, מ”מ מקורם מן הפסוקים אינו אלא אסמכתא בעלמא, ומה שאמרו שחייב מיתה מדרבנן הוא ובידי שמים)[4].

 

דין עכו”ם בקיום שאר מצוות התורה

והנה מפשטות דברי הרמב”ם שם נראה דדבריו אמורים לגבי מצות שבת ותלמוד תורה בלבד, אבל לענין קיום שאר מצוות התורה אם רצה גוי לקיימם אין מונעין הדבר ממנו, כן נראה מדהזכיר איסור זה רק לענין השביתה בשבת ותלמוד תורה, וכן נראה מהמשך דבריו שם, שכך כתב בהלכה י: “בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה. ואם הביא עולה מקבלים ממנו, נתן צדקה מקבלים ממנו[5]. ויראה לי שנותנים אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. אבל הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו”ם”. ע”כ.

הנה אף שחילק שם בין גוי שקיבל עליו ז’ מצוות לגוי שלא קיבלם עליו לענין קבלת צדקה ממנו, שמגוי שקיבל עליו ז’ מצוות מקבלין ומזה שלא קיבל אין מקבלין, מ”מ למדנו מדבריו, שאף הנכרי שייך בקיום מצוות התורה.

אלא דאם כנים אנו בזאת, לשונו בהל’ ט שם צ”ע טובא, שכך כתב שם: “כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק או יעמוד בתורתו וכו’”. ומבואר להדיא בלשונו שאין מניחין אותו לעשות שום מצוה, ואין זו הלכה מיוחדת בשביתת השבת ותלמוד תורה, וא”כ נמצאו דבריו סותרים זה לזה.

ולכאורה יש לחלק ולומר, דכיון שעיקר טעמו של הרמב”ם בזה הוא משום שנראה כ”מחדש דת חדשה מדעתו”, משום כך אם יגלה דעתו שעושה כן שלא בתורת חיוב אלא כמי שאינו מצווה ועושה הדבר מותר, ולזה היתה כוונתו שם בהלכה י, משא”כ לענין מצות שביתת השבת ותלמוד תורה, שאף אם ירצה לקיימן כמי “שאינו מצווה ועושה” אסור בכך, דעצם מעשה השביתה ולימוד התורה אסור עליו, ונראה שכן למד בדבריו הרדב”ז בבאורו לדבריו שם.

וראה בס’ פרשת דרכים זוטא (דרך תודה דרוש ב) שדן אף הוא בשאלה זו, וצידד שם לחלק בין נכרי העושה כן בכדי לקבל שכר, לנכרי שעושה לשם שמים גרידא, שבזה יש להחמיר יותר ולאסור. והטעם בזה, משום שכאשר עושה כן לשם שמים גרידא נראה יותר כמחדש דת, ועיי”ש שהאריך בזה.

 

נכרי העושה אחת ממצוות התורה – האם מקבל שכר על מעשהו

וברדב”ז שם הוסיף לחדש עוד, שאם ירצה הנכרי לקיים אחת ממצוות התורה כמי שאינו מצווה ועושה, לא רק שאין אנו מונעין אותו מכך, אלא אף יקבל שכר על מעשיו כדין כל מי שאינו מצווה ועושה שקיבל עליו לעשות, וכמו באשה שקיבלה עליה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, ובלבד שיגלה דעתו שעושה זאת שלא מחמת חיוב.

ויעויי”ש שלמד דבריו מדברי הרמב”ם בפירושו למשניות במסכת תרומות (פ”ג משנה ט), שכתב, שהסיבה לכך שהקדש נכרי הוי הקדש ותרומתו תרומה, היא משום שיש להם שכר על מעשיהם, וכיון שמשתתפים עמנו בשכר – דין הוא שיהיו מעשיהם קיימים, ע”כ. ומכאן בנה אב לכל התורה כולה, שאם יעשה הנכרי אחת ממצוות התורה יקבל שכר על מעשהו[6]. (וראה שם עוד, שבמצוות הטעונות קדושה וטהרה כתפילין[7] ומזוזה אין מניחין אותן לקיימן).

 

דעת החולקים על הרדב”ז בבאור שיטת הרמב”ם

ראה להלן סי’ לט שציינו לדברי האחרונים דפי’, שכל דברי הרמב”ם אמורים רק בנכרי הבא לקיים מצוה ששייך בה, וכגון מצות צדקה ונתינה לכהן וללוי שהן מן המצוות המושכלות, אבל לענין שאר מצוות נקטו בפשיטות שהנכרי אינו שייך בהן כלל. ויעויין באגרות משה שם דכתב, דדברי הרמב”ם גופא מורים כן, דבטעם הא דאמרינן גוי ששבת חייב מיתה כתב הרמב”ם שם וז”ל: “שאין אנו מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוה לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק או יעמוד בתורתן ולא יוסיף ולא יגרע”.

דלכאורה קשה, היכן מצינו שנצטוו נכרים באיסור “בל תוסיף ובל תגרע”. וע”כ שאין כוונתו מחמת עצם האיסור להוסיף על מצוות התורה או לגרוע מהן, אלא שע”י זה שמוסיף על המצווה עליו מדין תורה נראה כמחדש דת, ונעשה כופר במלכות שמים. וכיון שכך אין כל טעם לחלק בזה בין מצות שבת לשאר מצוות התורה, שכשם שגוי ששבת חייב מיתה כך גם גוי המניח תפילין חייב בכך, שאף הוא נראה כמחדש דת מדעתו.

נמצא שאם יקבל עליו הנכרי כל מצוה שהיא ממצוות התורה יתחייב מיתה מהאי טעמא שנראה כמחדש דת מדעתו, והחידוש שיש באיסור שביתת השבת ותלמוד תורה יותר משאר מצוות הוא, שאף אם יקבל עליו לנוח מנוחה בעלמא שלא כפי ההלכה ממש, נמי יתחייב, וכן אם יקבל עליו לשבות באחד משאר ימי השבוע שלא בתורת חיוב, דמצוות אלו חמירי טפי, שיותר נראה הדבר כחידוש דת, עיי”ש.

ומה שכתב הרמב”ם שאם רצה גוי לקיים אחת ממצוות התורה אין מונעין אותו, כתב שם לפרש, דאין כוונתו לחלק בזה בין שבת ותלמוד תורה לשאר מצוות, אלא כוונתו שעשה כן על דרך מקרה, שלא בכוונה להחזיק במנהגו זה, ולכך אין מונעין אותו מקיום המצוה. (ועיי”ש שכתב דאפשר שגם הרדב”ז נתכוון לזה וטעות סופר נפלה בספרים). עכ”ד.

 

באור דברי הרמב”ם על פי זה גבי נכרי שיש מכה בערלתו

אכן, מדברי הרמב”ם בהל’ מילה (פ”ג הל’ ז) מוכח לכאורה שנכרי שעשה מצוה מקבל על כך שכר, וזאת גם במצוות שאינן שכליות. דכתב שם: “עכו”ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו – היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו”ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, אע”פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה, לפיכך אם נתכוון העכו”ם למילה מותר לישראל למול אותו”. ע”כ. ומשמע מדבריו, שאף שאין כוונתו להתגייר במילה זו אפ”ה אם יכוון בזה לשם מצוה מעשה מצוה היא, ואין זה כמחתך בשר בעלמא, ועיקר סיבת האיסור שם היא משום שלא היתה כוונתו למצוה, ודלא כהבנת האגרות משה[8].

 

לחלק בזה בין שיטת רש”י לשיטת הרמב”ם

הנה נתבאר, דדברי האגרות משה מיוסדים על דברי הרמב”ם, שפירש שהטעם לאיסור זה משום “שנראה העכו”ם כמחדש דת מדעתו”. אמנם, מדברי רש”י משמע שפירש באופן אחר, דהטעם לאיסור שביתת נכרי בשבת היא משום שבטל מישובו של עולם, ולדבריו אף לימוד התורה שנאסר בו טעם מיוחד לו – משום גזל, או משום דדמי לבא על נערה המאורסה וכמו שאמרו שם בגמ’ (לשיטת הרמב”ם אין אלו דרשות גמורות אלא אסמכתא בעלמא, ואינו עיקר הטעם). וא”כ לשיטת רש”י אפשר שאין כל איסור לנכרי לקיים אחת ממצוות התורה מלבד שתי מצוות אלו שטעם מיוחד להן.

יתירה מזו י”ל, שאף בלימוד התורה עצמו לנכרי יש לחלק בזה בין טעמו של הרמב”ם לשיטת רש”י, דלטעמו של הרמב”ם שע”י שלומד תורה נראה כמחדש דת, אפשר שזהו דוקא אם לומד כמצווה ועושה או לכל הפחות כשלומד לשם מצוה, אבל אם ילמד להנאתו בכדי להכיר חכמת ישראל ותורתם, אינו נראה כמחדש דת והדבר מותר. אבל לשיטת רש”י שאיסורו משום גזל אף בכהאי גוונא אסור.

 

***

חילוק בין גוי המקבל עליו לקיים את כל המצוות לגוי המקבל עליו לקיים מקצתן

בשו”ת אמרי יושר (ח”ב סי’ קל) כתב, דגר שמל ולא טבל אף שדינו כנכרי לכל דבר מותר הוא בשמירת המצוות ואפי’ לשבות ביום השביעי (וראה להלן סי’ יט שכבר קדמו לו בזה התוס’ ישנים ביבמות מו ע”ב, מדבריהם נראה שאף אם טרם מל אלא שקיבל עליו להתגייר כבר מותר הוא בשביתה ביום השבת). ובטעמו של דבר יעויי”ש דכתב ע”פ שיטת הרמב”ם, דכיון דלדעת הרמב”ם שורשו של איסור זה הוא שלא יראה כמחדש דת מדעתו, זה שמקבל עליו שמירת כל המצוות אינו נראה כמחדש דת. ונראה מדבריו, שסיבת ההיתר בזה אינה מחמת שנימול ובא לכלל ישראל במקצת, אלא משום שמקבל עליו לנהוג כישראל ממש, ובזה אינו נראה כמחדש דת.

ויעויין שם עוד שציין לדברי המנחת חינוך (מצוה לב) שכתב גבי אסופי, שאם נמצא במקום שרובן ישראל דינו כישראל וחייב בכל המצוות ואפי’ בשמירת השבת. והקשה, הרי ספק בן נח הוא שחייב מיתה על שביתתו, ובדינים הנוגעים לבני נח קיי”ל דלא אזלינן בתר רובא.

ותי’, דאכן יש לו לאסופי זה לעשות מלאכה בשבת, לפיכך יחלל את השבת במלאכה שנאמר בה שיעור, וישה זאת בפחות מכשיעור, שבזה, להצד שישראל הוא לאו מידי עביד, ואילו להצד שבן נח הוא נמצא שלא שבת, שכן השיעורים כולם לישראל נאמרו ולא לבני נח, עיי”ש שהאריך.

מיהו לכאורה לסברא הנ”ל יש ליישב קושייתו בפשיטות, דכיון שלדעת הרמב”ם שורש האיסור בזה הוא משום דנראה כמחדש דת, נראה דזהו דוקא כאשר ודאי גוי הוא ונוהג כמי שחייב במצוות, אבל זה שנוהג כן מחמת הספק, ודעתו ברורה שאם היה יודע שנכרי הוא לא היה מטריח עצמו בשמירת המצוות, בכהאי גוונא ודאי אינו נראה כמחדש דת מדעתו.

 

נכרי שקיבל עליו לקיים ז’ מצוות בני נח, האם מותר בשמירת המצוות

בחידושי החתם סופר (חולין לג ע”א) כתב לחדש, דמדיוק לשון הרמב”ם שם, שכתב “בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות וכו’”, ולא כתב “עכו”ם שרצה וכו’”, משמע שדוקא בן נח שקיבל עליו לקיים ז’ מצוות שחייבתו תורה הוא שמותר לקיים אחת ממצוות ה’, וכמו”כ מקבלים ממנו צדקה ותרומות, אבל סתם עכו”ם אינו בכלל זה. ועפ”ז פירש, שרק לגבי נכרי שאינו מקיים אפי’ ז’ מצוות אמרו דגוי ששבת חייב מיתה, אבל זה שקיבל עליו לקיים ז’ מצוות בני נח מותר הוא גם בשביתת השבת.

ולכאורה דבריו אלו בשיטת הרמב”ם מתיישבים אף הם עם הסברא הנ”ל לדרכו של הרמב”ם, שעיקר סיבת האיסור בזה הוא שנראה כמחדש דת חדשה, דאפשר שמשום כך סבר הרמב”ם שאם קיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה בלתי לה’ לבדו, וכן קיבל עליו להקפיד על שאר מצוות שמצווה בהן ע”פ התורה, אינו נראה כמחדש דת חדשה מדעתו, שהרי חזינן מתוך מעשיו שמכניע רצונו בפני רצון התורה, ומעשיו מוכיחים שבמצוות אלו שנוהג בהן עתה אין כוונתו אלא כמי שאינו מצווה ועושה, ומשום כך הותר לו הדבר. משא”כ גבי נכרי שלא קיבל עליו לפרוש מעבודה זרה, שאם יקיים אחת ממצוות ה’ הרי הוא נראה כמחדש דת חדשה מדעתו.

ע”פ זה כתב בשו”ת משנה הלכות (חט”ז סי’ צא) ליישב סתירת דברי הרמב”ם מהל’ ט להל’ י, דבהל’ ט נתבאר שאין להתיר נכרי לקיים שום מצוה ממצוות התורה, ואילו בהלכה י נתבאר שאם רצה לקיימן רשאי. דלכאורה עפ”ד החתם סופר יתיישבו הדברים היטב, שהרי בהלכה ט נקט הרמב”ם בלשונו “גוי שעסק בתורה”, ומשמע דאיירי בנכרי שלא קיבל עליו לקיים ז’ מצוות בני נח שע”כ כינה אותו “גוי”, ואילו בהלכה י שינה לשונו ונקט “בן נח שרצה לקיים וכו’”, והיינו, שרק משום שקיבל עליו לקיים ז’ מצוות ובא לכלל “בן נח” הותר לו לקיים את שאר מצוות התורה כמי שאינו מצווה ועושה.

 

המורם מן האמור:

בדין קיום מצוות בנכרי מצינו כמה שיטות בין הפוסקים: א. דעת הרדב”ז בהבנת דברי הרמב”ם שהנכרי מותר בשמירת המצוות מלבד שבת ות”ת. ב. דעת המשנה למלך בספר פרשת דרכים, שאם עושה עבור מתן שכר הדבר מותר אולם אם כוונתו לשם שמים אסור. ג. דעת החתם סופר בהבנת דברי הרמב”ם שחלוק בזה דין בן נח המקיים ז’ מצוות לנכרי שאינו מקיים אותן. ד. לשיטת האגרות משה חלוק בזה דין “מצוות המושכלות” מ”מצוות המקובלות”.

 

***

קושית האחרונים – היאך הותר לאבות הק’ לקיים את התורה עד שלא ניתנה

בגמ’ קידושין (פב ע”א) איתא: קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה. שנאמר (בראשית כו ה): “עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי”. ובמדרש רבה פ’ וישלח (פרשה עט ו) נתבאר, שלא היתה הנהגה זו מיוחדת לאברהם לבד אלא גם יצחק ויעקב החזיקו בה. שנאמר (בראשית לג יח): “ויחן את פני העיר”, ודרשו חז”ל: מלמד שנכנס יעקב עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, הדא דאמרת, ששמר יעקב את השבת קודם שניתנה.

ובאחרונים, הקשו, היאך הותר לאבותינו לקיים את כל מצוות התורה עד שלא ניתנה, הא קיי”ל גוי ששבת חייב מיתה (ולהבנת החתם סופר דלעיל שבן נח המקפיד על שמירת ז’ מצוות אינו בכלל איסור זה אתי שפיר).

 

האבות הק’ האם דינם כישראל או כבני נח

יש שרצו מטעם זה לומר שהאבות הק’ היה דינם כישראל ולא כבני נח (ראה מש”כ בזה בס’ פרשת דרכים דרוש א וב). הן אמת דבדבר זה נחלקו כבר גדולי הראשונים, יעויין בדעת זקנים לבעלי התוס’ (בראשית לז לב) מדבריהם נתבאר שלא היו מקיימים את מצוות התורה כנתינתם בכל עת ובכל שעה, אלא ברצונם היו מקיימין את התורה וברצונם היו בטלים הימנה. ודבר ברור הוא שאין כוונתם לומר שהיה הדבר תלוי בחשקת ליבם בכל שעה ולעיתים היו בטלים מקיום מצוה בלא כל טעם, אלא כך הוא באורם של דברים, דכיון שלא היו מצווים על שמירת המצוות היה הדבר מסור בידם לברור להם את הדרך הראויה לעבודת ה’ בכל עת, וברוחב דעתם ידעו לכוון בכל מקרה שנזדמן להם לרצונו יתברך באותה שעה. ומ”מ ממשמעות הדברים נראה שלא היו נחשבים כישראל ממש, שא”כ ודאי הנהגתם היתה ממש כאחר מתן תורה, לא היו בטלים מקיום המצוות בשום זמן מן הזמנים.

מיהו, הרמב”ן בפירושו לתורה פרשת אמור (כד י) כתב, שהאבות היה להם דין ישראל, ומה שמצינו שנשא יעקב שתי אחיות הוא משום שהיה הדבר בחו”ל, שם לא שמרו על קיום מצוותיה בפועל אלא בלימוד טעמיה וסודותיה. וזאת לשיטתו שעיקר קיום מצוות התורה הוא בא”י, ואילו בחו”ל הוא רק בגדר “הציבי לך ציונים”.

המהר”ל בגור אריה (פ’ ויגש) כתב, שהאבות נתקדשו בקדושת ישראל, אלא דע”י קבלת עול מצוות היה דינם כגר שנתגייר דקטן שנולד דמי, ומשום כך הותר ליעקב לישא שתי אחיות כיון שלא היתה אחוה ביניהן. (שלא כמשמעות דברי הרמב”ן שלא היתה כלל תורת גרות באבות הק’, ולא שייך בהם דין זה של גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דאם כן לא היה צריך לחלק בזה בין דין ארץ ישראל לחו”ל).

בטורי אבן (חגיגה ג ע”א) דן אף הוא במעמדם של האבות, האם היה דינם כישראל, והעלה בזה גדר מחודש, דלעולם לא היה דינם כישראל לגמרי, דקדושת ישראל לא נתחדשה אלא בעת יציאת ממצרים ומתן תורה, ומ”מ בקבלת לעבוד את בוראם כבר יצאו מדין בן נח אף שלכלל ישראל לא באו.

ופי’ עפ”ז מאי דאמרינן ביבמות דף ק: “אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות לך לאלו-הים ולזרעך אחריך, התם מאי קמזהיר ליה רחמנא, הכי קאמר ליה, לא תנסב נכרית ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרא”. והיינו דכיון שכבר יצאו מתורת בן נח, דיני היחס אצלם הוא כישראל, שאם באו על השפחה – ולדה כמותה, ואינו מיוחס אחריהם. שלא כמו לענין בן נח דהולד הולך אחר הזכר[9].

 

שיטת האחרונים שלא קיימו האבות את פרטי המצוות בפועל ממש אלא כיוונו לשורשם ותיקונם

יש שהבינו כדבר פשוט, שהאבות כלל לא קיימו את מצוות התורה בפועל ממש כפשטות דברי הגמ’, אלא שידעו ליחד יחודים במעשיהם ולתקן ע”י מחשבת ליבם לבד את שצריך לתקן ע”י מעשה המצוות[10], ולדבריהם כלל אין מקום להקשות מהא דגוי ששבת חייב מיתה.

 

ישוב לזה ע”פ מש”נ בבאור שיטת הרמב”ם

בשו”ת מהר”ם שיק (או”ח סי’ קמה) כתב, דלטעמו של הרמב”ם יתיישבו הדברים שפיר, דכיון שטעם האיסור בזה הוא משום שנראה כמחדש דת מדעתו, א”כ יש לחלק בזה בין בן נח שאינו שייך כלל בתורת ישראל שעי”ז שמקיים מצוות נראה כמחדש דת לעצמו, לאבות הק’ שהם אבות האומה כולה שסופה לקבל תורה מסיני. דכיון שעתידים בניהם לקבל את התורה ולשמור מצוותיה, ממילא גם מעשי האבות אינם מתפרשים כדת חדשה, אלא הרי הם כמוסיפים הם מחול על הקודש ומקיימים כבר עתה מצוות שיתחייבו בהן בעתיד.

ואפשר שיש להטעים דבריו עפמש”נ בכתבי הגר”ח (סי’ תלו), שכתב, שמעולם לא נסתפק לשום אחד מן הראשונים לומר שהאבות הק’ היו בני נח ממש, שהרי אבות האומה הם, כך שכל מעלתינו יונקים אנו מהם, וכל מה שנחלנו אינו אלא בזכותם ומחמת ההבטחה שהובטחו מפי הגבורה. אלא מה שנחלקו הראשונים הוא, האם יש להם “דין” ישראל או “דין” בן נח. כלומר, מה שקיימו מצוותיה האם היה הדבר כמי שמצווה ועושה או כמי שאינו מצווה ועושה.

ולדבריו אין כל מקום לומר שכאשר קיימו האבות את מצוות התורה היה נראה הדבר שמחדשים ח”ו דת מליבם, דחשש זה לא נאמר אלא בבן נח שמופקע מקיום מצוות התורה ואינו שייך בה, מה שאין כן האבות הק’ שכל אחיזתנו בתורה אינה אלא מחמתם, על כן ודאי אף אם לא היו מצווים מ”מ יש להם לנהוג בדרכיה כדין מי שאינו מצווה ועושה.

אמנם, לדבריו יתיישבו הדברים רק לדרכו של הרמב”ם, ואילו לפירושו של רש”י שם שגזירת הכתוב היא לאסור את השביתה לבן נח עדיין יקשה.

 

דעת האחרונים שאכן עשו מלאכה כל שהיא ביום השבת

עוד כתב שם המהר”ם שיק בשם רבו החתם סופר, דאפשר שאכן היו מחללים את השבת, אלא שהיו עושים כן באופן דלישראל לא הוי אסור, וכגון שהיו יוצאים מרשות היחיד לרשות הרבים בבגד ד’ כנפות מצוייץ. שאצל ישראל הדבר מותר כיון שהציציות הן צורך הבגד וטפלות אליו, ואילו אצל בן נח שאינו חייב בציצית נחשב הדבר כהוצאה האסורה בשבת. (וראה שו”ע או”ח סי’ שא סעי’ לט).

באופן אחר תירץ, דכיון שטעם איסור שביתה בשבת לשיטת רש”י הוא משום ישובו של עולם, יכולים היו לעשות מלאכה ע”י שליח, שדי בזה להחשב שאינם בטלים מישובו של עולם.

בס’ פרשת דרכים זוטא לבעל המלא הרועים כתב, דכיון שהיו עושים מלאכה שלא לצורך מסויים אלא בכדי להפטר מעונש מיתה שלא יושת עליהם מחמת שביתת השבת, נחשב הדבר כמלאכה שאינה צריכה לגופה שישראל פטור עליה[11].

בס’ פנים יפות (פ’ משפטים עה”פ ששת ימים תעשה מלאכתך) פי’, שהיו עושים מלאכה בשבת בחצי שיעור (וזאת לשיטת ריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה), דכל דיני השיעורים לישראל נאמרו ולא לבני נח, נמצא שביחס לקיום המצוות כישראל שבתו כהלכה, ומחמת דינם כבני נח אין כאן שביתה דלגבי בן נח מלאכה גמורה היא.

בס’ בית האוצר (כלל א) למהר”י ענגיל כתב ליישב, שעשו מלאכה ביחד עם אדם נוסף, דשנים שעשו פטורים בישראל, דכתיב “בעשותה” מכאן למדו חכמים שרק יחיד שעשה את כל המלאכה בעצמו חייב מיתה ולא כשעשאוה שנים, אבל לענין בני נח לא נאמרה דרשה זו וחילול גמור הוי לגבייהו. (אמנם יעויין בס’ מקור חיים סי’ תסו שכתב דשנים שעשו הוי איסור תורה אלא שפטורים מן הקרבן, ולדבריו לא יהני מידי).

יש שפירשו, עפ”ד המהרש”א (ב”ב קיט ע”א) גבי המקושש, דכתב דאף שקושש עצים ביום השבת לא עבר בזה איסורא דאורייתא, דכיון שעשה זאת כדי להורות הלכה מה יהא בדינם של מחללי שבתות, ולא לצורך העצים גופם, הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטורים עליה. וממילא ה”ה גבי האבות הק’, כיון שעשו מלאכה כדי שלא להתחייב מיתה בשביתתם ביום השבת, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אסורה אלא מדרבנן, ואפ”ה די בזה כדי שלא יתחייבו מחמת שביתתם[12].

בשו”ת משנה הלכות (ח”ג סי’ טז) כתב לפרש, דהיו נוהגים לרוץ לדבר מצוה, שיש בזה דררא דחילול שבת, ומ”מ אין זו הפקעה למצות השביתה.

באופן נוסף כתב, ע”פ מאי דאיתא במדרש, שאברהם היה משמש ככהן גדול והיה מקריב קרבנות ביום השבת, שהרי ישראל מותר בהקרבת קרבנות ביום השבת, ד”גדולה עבודה שדוחה את השבת”, ואילו קרבנות של בני נח אינן דוחים את השבת.

עוד יעויין שם שכתב, דהיו שוחטים בן פקועה כל שבת והיו אוכלים מבשרו אומצא. דלישראל בן פקועה אינו צריך שחיטה אפי’ משום מראית העין, ואילו לבני נח בן פקועה אסור באכילה משום אבר מן החי, ונחשב להם הדבר כתיקון גמור.

[כמו כן יש לעיין, בגוונא שהיה יום טוב שחל להיות בשבת, ועשה מעשה דחשיב מלאכה לענין יו”ט ואינו מלאכה לענין שבת, אי חשיב ע”י זה שביטל שביתתו כדבעי, או שמא כיון שלענין שבת אין זו מלאכה דינו כגוי ששבת.

והיינו, כאשר היה לו חולה שיש בו סכנה שהוצרך להביא פרי להצלת נפשו, ויכול היה לקיים דבר זה בשני דרכים, או ע”י תלישה מן המחובר או ע”י הוצאה מרשות לרשות, דלענין שבת אין בזה נפקותא, דמה לי אם יקצור הוא יוציאנו מרשות לרשות, אבל לענין יו”ט דההוצאה מרשות לרשות מותרת, אסור לו לתלוש מן המחובר, ואם עשה כן לוקה (לקט יושר לבעל תרומת הדשן). ויש לדון אי חשיב בכהאי גוונא שביטל שביתתו, ונפק”מ לגבי דידן אי מהני דבר זה לנכרי שעי”ז יותר לו לשבות משאר מלאכות בשבת זו.

מיהו בעיקר נידון זה יש לפקפק, דאפשר שאף שעשיית מלאכה לצורך חולה שיש בו סכנה מותרת בשבת מ”מ לא חשיב בכהאי גוונא ששבת, דסוף סוף עשה מלאכה, אלא שעשה הדבר בהיתר מחמת פיקוח נפש, וא”כ נראה פשוט דלא חשיב כלל כגוי ששבת במקרה זה אף שנעשה הדבר בהיתר גמור].

 

האם לענין איסור השביתה הלילה הולך אחר היום שלאחריו

בתשובות רעק”א (השמטות) עמד אף הוא על קושיא זו, וכתב ליישב בשם ס’ פנים יפות לבעל ההפלאה (בראשית ח כב), דהנה כבר נתבאר שמקור הלכה זו שגוי ששבת חייב מיתה, הוא מדכתיב (בראשית ח כב): “יום ולילה לא ישבותו”. והיינו, שאל לו לבן נח לשבות יום ולילה שלמים ממלאכה, הואיל ונמצא בטל עי”ז מישובו של עולם.

והרי קודם מתן תורה היה הלילה נמשך אחר היום שלפניו, שכן המקור לכך שהיום נמשך אחר הלילה שלפניו הוא מדכתיב (ויקרא כג לב): “מערב עד ערב תשבתו שבתכם” ופסוק זה נאמר אחר מתן תורה ולישראל נאמר. נמצא איפוא שגדר איסור השביתה המוטל על בן נח הוא שלא ישבות יום תמים ולילה שלאחריו[13], אבל אם שבת בלילה שלפניו אין זה בכלל האיסור[14]. וא”כ נתיישבה הקושיא היטב, דאברהם אבינו שמר את מצוות התורה כדרך שיצטוו בהן לאחר מכן ישראל במתן תורה, וע”כ שבת בליל שבת והיום שמחרתו, ומעשה זה אינו בכלל האיסור[15].

 

באור עפ”ז מפני מה לא נאמר איסור זה אחר מתן תורה לישראל

ויעויי”ש בפנים יפות דכתב, דהשתא דאתינן להכי תעלה ארוכה לקושיא נוספת שיש לעורר בפרשה זו. דבסוגית הגמ’ בסנהדרין (נט ע”א) אמרינן: “אמר מר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה, לא נשנית בסיני לישראל נאמרה”. ע”כ.

והקשו התוס’ שם (ד”ה נאמר), היאך יתכן לומר שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה, הרי איסור שביתה האמור לבן נח לא חזר ונשנה בסיני, ואעפ”כ לא נאמר איסור זה לישראל ונתפרשה מצוה זו בעשרת הדיברות.

ותי’ התוס’, דכלל זה שאמרו דכל מצוה שלא נשנית בסיני לישראל נאמרה נאמר רק כאשר אין הדבר סותר למצוה המפורשת בתורה, אבל כאשר גילתה תורה בפירוש שהלכה זו אינה נוהגת בישראל לא נאמר כלל זה.

ובפנים יפות שם הקשה, לדברינו שאיסור שביתת השבת נאמר כאשר שובת ממלאכה במוצאי השבת ולא בלילה, א”כ גם אחר שנצטוו על שמירתה עדיין יכולה להתקיים גם הלכה זו, ומפני מה לא אמרו שאסור בן ישראל לשבות ממלאכה במוצאי שבת.

ותי’, דכיון שיכול להזדמן יום הכיפורים למוצאי שבת, ועל כרחו ישבות ממלאכה ביום השבת ובצאתה, מוכח שלא נאמר איסור זה לישראל[16].

והקשה הגרעק”א לדבריו, שהרי בעל המימרא שם בזה הוא ריש לקיש, ושיטת ר”ל ידועה דחצי שיעור מותר מן התורה כמבואר ביומא (עג ע”ב), וא”כ גם אם יחול יוה”כ במוצאי שבת יכול להתקיים דין יום ולילה לא ישבותו – ע”י שיקצור בשבת כשיעור חצי גרוגרת שמדיני השבת אין בכך כל איסור דחצי שיעור מותר מן התורה, וכן יעשה גם בליל יום הכיפורים, שעי”ז נמצא שמבחינת דיני השבת ויום הכיפורים לא חילל, אבל מבחינת הצטרפות יום השבת למוצאי השבת לענין דין “יום ולילה לא ישבותו” נמצא שלא שבת. וא”כ גם כשחל יום הכיפורים במוצאי שבת יכולה להתקיים הלכה זו ושבה קושית בעל הפנים יפות למקומה.

וע”כ צ”ל, שלדעת התוס’ איסור השביתה ביום השבת אינו מתפרש על הלילה שאחר השבת אלא על ליל שבת עצמו.

ונפק”מ בכל זה, למה שדן שם הגרעק”א לגבי שפחות המצויות בבית ישראל ונוהגות בשמירת השבת כמותם, האם יש למחות בידן שיחללו את השבת ולא יבואו לידי חיוב מיתה. דלדברי הפנים יפות אין פסול במנהגן, כיון שעושות מלאכה בערב שבת ובמוצאי שבת, ונמצא שלא עברו באיסור זה. אבל לפי המתבאר מדברי התוס’ איסורא קעבדי, ויש למחות בידם שלא ישמרו את השבת עמהם[17].

ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו, מהא דאמרינן בשבת (פז ע”א) גבי שלושת ימי הגבלה דמשה הוסיף יום אחד מדעתו, “מאי דריש, היום ומחר – היום כמחר, מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא ליה”. והרי היה זה קודם מתן תורה שהיום קודם ללילה, וע”כ צ”ל כדברי הגרעק”א שלענין מצוות התורה וחוקיה גם קודם מתן תורה היה היום הולך אחר הלילה. וראה מש”כ בזה המקנה בקידושין (לז ע”א).

 

מלאכה ע”י שליח נכרי

בקונטרס באהלי צדיקים הובא בשם רבי ישראל סלנטר שאמר בישוב קושיא זו, שהיו מחללין את השבת ע”י שליח נכרי. דלגבי ישראל אין כאן חילול שבת, דאין שליח לדבר עבירה (לכאורה תליא בשני הטעמים המבוארים בסוגית הגמ’ בב”מ י ע”ב, עיי”ש ודו”ק), ואין שליחות לעכו”ם, אבל לבני נח הוי חילול, דאף שאין שליחות לישראל ע”י עכו”ם, מ”מ מעכו”ם לעכו”ם חבירו יש שליחות.

 

 

[1] ראה בחידושי חת”ס עה”ת (פ’ בהר), דכשם שהגוי אסור בשביתה בשבת כך ישראל אסור בשביתה בשנת השמיטה מחוץ לארץ ישראל.

[2] בדרך דרוש איתא בספרים, דכיון שהשבת אות ועדות היא על בריאת שמים וארץ, וקיי”ל גבי עדים דבנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, ע”כ אסרו לגוי הפסול לעדות לשבות ביום השבת.

המהרש”א בחידושי אגדות לסנהדרין שם כתב בדרך נוספת, דמצות השבת נקראת בכמה מקומות “כלה”, וכמו שנהגו לומר בעת כניסת השבת “בואי כלה בואי כלה”, והנה, כארוסה לא חשיבא, שהרי כל ישראל קיבלוה עליהם קבלה גמורה והוי כנישואין, מאידך כנשואה נמי אינה, שהרי לא נזהרים כראוי בשמירתה, וכמו שאמרו: אם אתם משמרין שתי שבתות מיד אתם נגאלים, וע”כ שדינה כמי שנכנסה לחופה וטרם נבעלה. והנה, הנכרי אסור בכל העריות מלבד ארוסה וכלה שנכנסה לחופה וטרם נבעלה, ואמרו בגמ’ (שם), דכיון שאינו בכלל עריות אלו, אם בא על ארוסת ישראל דיינינן ליה בדיני ישראל, ומשום כך נהרג עיי”ש.

[3] והנה, אף שנתבאר שגוי ששבת חייב מיתה, מ”מ בזכירת יום השבת גם הגוי מצווה, כ”כ בכלי יקר (פ’ יתרו פ”כ פסוק ח), ובטעם הדבר כתב: “כל האומות חייבים לזכור את יום השבת, כדי לקבוע בליבם אמונת חידוש העולם, אשר יתן עדות ה’ נאמנה על מציאות ה’ ית’. כי בכלל שבע מצוות בני נח הוא שלא יעבדו ע”ז, ואע”פ שהאומות לא יוכלו לקבל ציווי לא תעשה כל מלאכה מ”מ יכולים הם לקבל עליהם מצות הזכירה, אשר גם המה חייבים בה להיות חידוש העולם לנגד עיניהם לזכרון”.

[4] ראה שו”ת בית שערים (יו”ד סי’ נב).

[5] ראה בשו”ת בית שערים (או”ח סי’ סא) שהקשה, היאך התירו לזכותם במצוות אלו, מאי שנא מהא דאמרינן דאסור לרפאות גוי, דמורידין אותן לבור ואין מעלין, וכתב, דכיון דעיקר הדבר נעשה לטובת הישראל שנותן לו צדקה, לא נאסר הדבר מחמת הטובה הנגרמת מכך לגוי.

[6] מדברי המשנה בתרומות שם נתבאר שהגוי שתרם תרומתו תרומה. כמו”כ מצינו בסוגית הגמ’ בקידושין מא ע”ב שאמרו שם: “אתם גם אתם – מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ומקשינן: למה לי קרא, ומשנינן: סד”א גוי הואיל ואתיא בתרומה דנפשיה ה”ה בשל ישראל, קמ”ל. ומבואר דהא מיהא פשיטא שיש חלות תרומה על זו שהפריש מכריו שלו.

ומפשטות דברי הגמ’ נראה שתרומה גמורה היא מדאורייתא. אמנם מדברי הרמב”ם (הל’ תרומות פ”ד הט”ו) למדנו שתרומה דרבנן היא, שכתב: “הנכרי שהפריש תרומה משלו, דין תורה שאינה תרומה לפי שאינו חייב, ומדבריהם גזרו שתהיה תרומתם תרומה גזירה משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון לישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו”. וכן נתבאר בבאור הגר”א (יו”ד סי’ שלא ס”ק צ).

[7] איתא במדרש (מכילתא פרשת בשלח): “והמים להם חומה מימינם ומשמאלם” – מימינם זו מזוזה שעתידים ישראל לעשות, ומשמאלם אלו התפילין. ע”כ. ובס’ פרי צדיק (פסח אות נג) כתב לדקדק, דמהא דלגבי מזוזה נקט המדרש שעתידין לעשות ואילו לגבי תפילין לא הזכיר כן, משמע שכבר בזמן קריעת ים סוף הניחו תפילין ולא המתינו עם קיום מצוה זו למתן תורה.

ויש לחלק בשני אופנים:

א. אפשר דאחר שמלו קודם הקרבת הפסח כבר נכנסו קצת לקדושת ישראל, ומחמת כן הותר להם הדבר. ולפי”ז ה”ה כל גר שמל ולא טבל יכול להניח תפילין. וראה בזה להלן סי’ לב.

ב. עוד אפשר שבני ישראל גם קודם מתן תורה לא היו נחשבים כבני נח לגמרי, וראה בזה בהרחבה להלן.

עוד יש לעיין בזה, היאך הוכשרו לכתוב את התפילין, הרי לענין כתיבת התפילין כלל נקוט בידינו שכל שאינו בתורת קשירה אינו כשר לכתיבה, וא”כ כיון שאינם מצווים על הקשירה היאך הוכשרו לכתיבה.

[8] ואכן באגרות משה שם נתן ליבו לראיה זו ודחק לפרש, דלא איירי בנכרי שחפץ לימול למצוה בעלמא בלא כוונת גרות, שכן בזה גם הרמב”ם יודה שאין כל מצוה במילתו. אלא דברי הרמב”ם מוסבים על נכרי הבא להתגייר ורצונו לימול לשם גרות אלא דמלבד זאת יש גם מכה במקום ערלתו ומעשה המילה יביא מזור למכתו. ובזה יש לדון האם כיון שבשעת מעשה המילה עדיין נכרי הוא וגם אחר מילתו עדיין לא יבוא לכלל ישראל עד שיטבול הדבר אסור אף שכוונתו לשם גרות, או שמא כיון שמילתו זו תכניסו לכלל ישראל ע”י הטבילה הדבר מותר.

ובזה היתה כוונת דברי הרמב”ם לחלק בין הבא להתגייר לשם שמים להבא להתגייר מחמת סיבה מסוימת לשום אשה או ממון, דאף שבדיעבד גם אם לא היתה כוונתו לשם שמים נעשה גר וכמו שהארכנו במקומו באורך, מ”מ בזה שנכרי הוא עתה ומילתו זו תביא מזור לחוליו אין למולו אפי’ לשם גרות. אבל אם היה מתגייר לשם שמים ודאי מותר למולו אף שע”י כך מתרפא ממכתו, עכ”ד האגרות משה עיי”ש שהאריך ודפח”ח.

 

[9] יש שכתב ליישב עפ”ז קושית הטורי אבן (מגילה יג ע”א) אהא דאמרינן התם: “בתיה שמה, וקרי לה יהודיה על שם שכפרה בעבודה זרה, דכתיב, ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ואמר רבי יוחנן, שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה”. ופירש רש”י: “לרחוץ – לטבול לשם גרות”. ובטורי אבן שם הקשה, היאך פירש שטבלה לשם יהדות הא קודם מתן תורה לא נתחדשה פרשת גרות כלל. ומחמת כן פי’ שלא טבלה במים, אלא דעצם כפירתה בגילולי בית אביה נחשב לה כרחיצה וטהרת הנפש. מיהו לפי דבריו בחגיגה י”ל, דאף שתורת יהדות לא נתחדשה עד עת מתן תוה, מ”מ היה ביד אדם להפקיע עצמו מתורת בן נח, ואפשר שלזה הועילה לה טבילתה. וצ”ל דלא הוקשה לטורי אבן רק עצם מציאות גרותה, אלא כל מעשה הטבילה הוקשה לו, דלא מצינו טהרה במים עד יום מתן תורה, ודו”ק.

[10] ראה נפש החיים (שער א פכ”א) ובס’ אוהב ישראל ריש פרשת בראשית.

[11] כעין דבריו אלו כתב המהרש”א בב”ב קיט עפ”ד התרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת שלח, שם נתבאר שכוונת המקושש עצים ביום השבת היתה להורות הלכה דהמחלל את השבת דינו בסקילה, וממילא כיון שלא היה לו צורך בעצים אלו שקושש היתה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור עליה, וכמו בהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, אלא דאעפ”כ הרגוהו לפי שלא ידעו העדים את כוונתו ולא פירשה להם בשעה שהתרו בו, וכ”כ הפני יהושע בשבת (עב ע”ב).

[12] ועיין שו”ת מהרי”ק (שורש קלז) דבני חייל שכפה עליהם השר לעשות מלאכה בשבת, אינם עוברים בזה איסורא דאורייתא, דכיון שעשו מחמת אונסם לכדי להנצל מן העונש הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וע”ע מש”כ בזה בשו”ת חת”ס (או”ח סי’ עט).

[13] יש שנסתפק, בישראל ששחט בהמה בלילה, האם מותר לגר שנתגייר למחרת לשחוט בנה של בהמה זו, או יש בזה משום איסור אותו ואת בנו, וצדדי הספק בזה, אי אזלינן בתר מעיקרא, וכיון שבעת שחיטת הבהמה בלילה היה נכרי, נחשב היה לגביו כיום הקודם, או דלמא בתר השתא אזלינן, ואחר שנתגייר נחשב לו הדבר כאותו היום.

[14] החתם סופר בספרו תורת משה עה”ת (ויקרא דרוש לפ’ החודש) כתב ליישב עפ”ז מה שהקשו התוס’ בברכות (ח ע”ב), גבי הא דאמרינן בר”ה (ט ע”א): “ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנא ליה – נפקא ליה מדתניא: (ויקרא כג) ועניתם את נפשתיכם בתשעה, יכול בתשעה – תלמוד לומר בערב. אי בערב יכול משתחשך – תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום – מלמד שמוסיפין מחול על קדש”.

דהקשו התוס’, שהרי כלשון זו ממש מצינו בפסוקי התורה גם לגבי חיוב אכילת מצה ושם לא דרשו כך, דכתיב “בארבעה עשר יום לחודש הזה בערב תאכלו מצות”, והנה אף שהזכיר הכתוב את יום י”ד פשיטא להו לחז”ל דבערב היינו בליל ט”ו, ומעולם לא שמענו למי שרצה לדרוש מתחילתו של הפסוק שגם יום י”ד בכלל.

וכתב ליישב, דקודם מתן תורה גם לישראל היה הלילה הולך אחר היום, וממילא “בארבעה עשר בערב” הוא הזמן המכונה אחר מתן תורה ליל ט”ו ועלו דברי הפסוק יפה, ורק לגבי יום הכיפורים שנאמר הפסוק אחר מתן תורה שהיום הולך אחר הלילה הוקשה לחז”ל מפני מה אמרו בתשעה בערב הרי ליל עשירי הוא, ומכאן למדו שיש להוסיף מן החול על הקודש.

וכדבריו ממש כתב גם הצל”ח בפסחים (קטז ע”ב) גבי מה דמצינו בחז”ל ששמונת פתילי הציצית הם כנגד שמונת הימים שעברו ישראל מיציאתם ממצרים עד שאמרו שירה על הים. דלכאורה קשה טובא שהרי בשביעי של פסח היה הדבר וא”כ נמצאו שבעה ימים ולא שמונה. ותי’, דקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום ונחשב הדבר שיצאו ביום י”ד.

[15] וראה מש”כ בזה המהרש”א בתענית (כ ע”א).

[16] ויש לעיין לדבריו היאך קיים אברהם אבינו את מצות השביתה כאשר חל יוה”כ אחר השבת, ודו”ק.

[17] אמנם יעויין בדברי הפנים יפות עצמו בפ’ ויקהל שעמד בשאלה זו, ויעיי”ש מה שתירץ, וראה בתשובות בנין ציון (סי’ קכו) שפי’, שדברי התוס’ אמורים לשיטת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, שכך הוכרע להלכה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל