שאלה:
כבוד הרב
אם אנחנו יודעים שנשמת הנפטר ממשיכה להתקיים אחרי מות הגוף ושהוא נמצא בעולם שכולו טוב למה בעצם אנחנו בוכים ונמצאים בעצב כל כך גדול כשהוא נפטר?למה הרגש והצער גובר על הכל בצורה מוחלטת ואוטומטית ואין שום תחושת נחמה בידיעה שנשמת הנפטר ממשיכה להתקיים בעולם טוב יותר?האם אנחנו בעצם מתאבלים על עצמנו או על הנפטר?
תשובה:
שלום וברכה
יש נקודה מאוד חשובה במצות האבלות וגם בברכות ההודיה, התורה מצווה אותנו לפי הטבע האנושי, וכיון שאדם מרגיש בכאב הפרידה, נותנים לו סדר של אבלות ופרידה על מתו, ואסביר:
חז"ל בברכות אומרים, לא כעולם הזה עולם הבא, בעולם על שמועות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות ברוך דיין האמת, ולעתיד לבוא מברך על הכל הטוב והמטיב. וההסבר הוא פשוט, ברכת ההודיה נאמרת לפי התחושה, כאשר הכל נסתר מעינינו ואדם מרגיש צער, עליו לברך ברוך דיין האמת, למרות שהוא מאמין ויודע בשכלו שהכל לטובה, כי הוא עדיין לא מרגיש כך בחוש, ולעתיד לבוא שנראה עין בעין בטוב ה' לא יהיה כל הבדל בין דבר טוב לדבר שכביכול יש בו רע.
בדרך זו ביארו אחרונים את המעשה הידוע מסוף מכות ברבי עקיבא וחכמים שהלכו בהר המוריה וראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים, הם בוכים ורבי עקיבא משחק וכו' ואמר להם רבי עקיבא, כשם שנתקיימה נבואתו של זכריה כך תתקיים נבואתו של אוריה. והשאלה הנשאלת, וכי שאר החכמים לא ידעו זאת? ודאי שידעו, אלא שהבינו שבזמן אבל מתאבלים ובזמן שמחה שמחים… והתשובה, רבי עקיבא בגדלותו כבר בזמן של אבל הוא רואה ומרגיש את השמחה! ולכן כבר עתה הוא משחק, אבל מי שלא מרגיש בכך, אף שהוא יודע שכך הוא הדבר, מצותו להתאבל.
שנזכה לראות בקרוב בנחמת ציון וירושלים.
