שאלה:
בהלכות תשובה: האם הכפרה נעשית על ידי הרהור תשובה או שבלי פירוט החטא בדיבור מפורש לא נקראת כפרה כי הוידוי מעכב?
האם יש הבדל בין אשכנזים לספרדים או תימנים בנושא זה?
תשובה:
שלום וברכה
בענין זה חשוב מאוד להבין, ואציג את הדברים כשאלה: מחד גיסא ידועים דברי הרמב"ם בהל' תשובה שהוידוי הוא חלק ממעשה התשובה ובפה דוקא, והוא מעכב בקבלת התשובה, ומאידך, כבר אמרו חכמים שאדם רשע עובר עבירות שקידש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אינה יכולה לצאת בלא גט, אף שלא ראינו שחזר בתשובה "שמא הרהר תשובה בליבו", הרי שמי שהרהר תשובה בליבו כבר נחשב צדיק גמור! מה עם ודיוי פה שמעכב בקבלת התשובה?!
והתשובה היא פשוטה: יש שני נושאים בענין התשובה, יש את עצם מעמדו של האדם בשעה זו, לשוב אל ה', ובזה אין כל כללים, אם האדם עכשיו הוא עובד ה' ושב אליו באמת בכל ליבו, גם אם לא עשה תשובה פרטנית על העבר ולא התוודה הוא צדיק גמור, אלא שיש ענין נוסף, לכפר על חטאי העבר כדי שלא להענש עליהם, ובענין זה צריך וידוי פה. מה שוזכרים מפרטים ומה שלא זוכרים סומכים על הוידוי הכללי "חטאתי עויתי פשעתי" שכידוע מדברי הפוסקים בהל' יום הכיפורים, מילים אלו הם עיקר הוידוי אף שהן כלליות.
שנזכה לכל הטוב!
