שאלה:
למע"כ בית הדין נתיבות חיים, השלום והברכה
מעשה שהיה ביום כיפור בבית כנסת חשוב שנמכרו שם מקומות עבור המתפללים, מקצתם כבר שילמו ומקצתם עדיין לא, לפני כל נדרי הגיעו קבוצה של אנשים שהם ברי פלוגתא עם מתפללי בית הכנסת [לא בעניין בית הכנסת, אלא בעניני השקפה ואמונה] ורצו להתפלל שם בכח הזרוע, וכשמיחו בידם החלו חלקם להכות את המתפללים ומתוך המהומה הוצרכו כל המתפללים לעזוב את בית הכנסת, והקבוצה הנ"ל התפללה שם במקומם על המקומות המכורים.
יש כאן כמה נקודות לברר.
א. האם גבאי בית הכנסת חייבים להחזיר לקונים את כספם, כיון שבפועל לא יכלו להשתמש במקומות הללו.
ב. האם הקונים שעדיין לא שילמו חייבים לשלם.
ג. האם אלו שהתיישבו על המקומות שאינם שלהם צריכים לשלם, ובאם כן, האם חייבים לשלם לבית הכנסת או למי שקנה את המקום.
ד. יש לברר באופן כללי [שנוגע גם להנ"ל] האם קניית מקום בבית הכנסת דינה כשכירות מקום או כשכירות פועל [ששכרו את גבאי בית הכנסת לדאוג להם למקומות ישיבה, כעין מה שכתבו הרבה פוסקים לעניין כרטיסי טיסה ואכמ"ל], ובאם זה שכירות קרקע האם זה דומה לנפל הבית בסימן שי"ג, או לאכלה חגב בסי' שכב, והאם זה דומה לנשתדפו כל שדותיו של משכיר, כיון שכל המקומות שבבית הכנסת נשדפו, ואם נאמר שזה כמו שכירות פועלים האם אלו שישבו שם צריכים לשלם לבית הכנסת ולא לאלו שקנו את המקום שלמעשה נמצא שלא קנו את המקום אלא רק שכרו פועל, וייתכן שזה דומה לאונס בשכירות בסימן שלד שאם עדיין לא נתן את הכסף פטור מלתת ואם נתן אין צריך להחזיר, או שכעת שהנידון הוא אחרי יום כיפור ואי אפשר להשכיר את המקום לאחר, אזי אפילו אם לא שילמו את הכסף חייבים לשלם.
אשמח לתשובתכם הרמה
תשובה:
שלום וברכה,
מכירת מקומות לימים נוראים או לימות השנה נחשב לשכירות קרקע, ולא למכירת קרקעות, כיון שהמכירה מוגבלת לזמן. וגם במקומות שהמכירה היא חלוטה, נהוג שאם עזב את העיר חוזר המקום לבית כנסת, ולכן יש לראות בזה כשכירות מקום.
ואין לדמותו למוכרי כרטיסי טיסה שיש שרצו לומר שנחשב לשכירות פועלים מטעם שהחברה לא מוכרת ולא משכירה את המטוס אלא מתחייבת להסיע את הנוסעים, ולכן ההתחייבות על הפעולה, ודינם כשכירות פועלים. אך בבית כנסת יש כאן השכרת מקומות של הבית כנסת.
בשכירות בתים מצאנו [בשו"ע חו"מ סימן שלד ס"א] ג' שיטות כשמת השוכר בתוך זמן השכירות האם חייבים היורשים לשלם עד סוף הזמן, או שאינם חייבים לשלם ויכולים לבטל את השכירות בטענה שאירע אונס ובטלה השכירות. דעת הרשב"א ששכירות ליומא ממכר, והבית מכור לכל משך ימי השכירות, וחייבים היורשים לשלם עד סוף תקופת השכירות. ואילו דעת המרדכי שאינם חייבים לשלם אלא על הזמן שדר האבא בפועל, כיון ששכירות אינה מכירה, אלא המשכיר הרי הוא כפועל להעמיד בית, וכאשר מת השוכר בטלה הסכם השכירות. ודעה ג' שאם שילם האב לא יחזיר המשכיר, ואם לא שילם יחזיר. ולפ"ז לכאורה היה לומר בשכירות מקומות של בית כנסת שהתבטלה התפילה שלא מחמת הגבאי והמתפללים, לדמותו למת השוכר שתלוי במחלוקת הנ"ל. וקיי"ל להלכה שאם נתן לא ייטול ולא נתן שלא יתן.
אמנם נראה שאינו, ויש הבדל האם הביטול נעשה מחמת מיתת השוכר או נפילת הבית – שהשוכר התבטל או שהמושכר התבטל – שבזה יש לדון האם חייב להעמיד בית או חייב להעמיד דמי שכירות. אבל אם הביטול הגיע מחמת גורם חיצוני – בא אחר והפיל את הבית, או שבא אלם והוציא את השוכר מהבית, לכו"ע חייב השוכר לשלם על שכירות הבית, כיון שהבית קיים והשוכר קיים. וכמבואר להדיא בנתיבות המשפט סימן שיב ס"ק ה שאם גוי הוציא את השוכר מהבית או ששבר את הבית שלא בטלה השכירות. [ושם ביאר שאם המשכיר הביא את הגוי שחייב להעמיד בית אחר אבל אם הגוי בא מעצמו פטור המשכיר]. הרי שאם הפרעת התפילה הייתה שלא מחמת הגבאי, לא בטל השכירות, ולכו"ע חייבים המתפללים לשלם, וגם אלו שלא שילמו חייבים לשלם.
[בקיצור: הביטול שכירות שמצאנו דווקא שייבש המעיין, נפל הבית, מת השוכר, שהאונס בין שתי הצדדים, אבל אם האונס מחמת גורם חיצוני לא בטלה השכירות, וראיה לזה מהנתיבות הנ"ל].
אמנם יכולים המתפללים שקנו לדרוש את דמים מהמפללים שפלשו לבית כנסת וישבו במקומות והתפללו, כמבואר ברמ"א סימן שסג סעיף ו שסתם בתים בזמן הזה קיימא לאגרא, וכמו כן מקומות בבית כנסת בימים נוראים מוגדר קימא לאגרא וניתן לדרוש תשלום על כך.
בהצלחה
נפתלי בן חיים.
