שאלה:
בענין מכירת עליות
מי שקנה עליה או שאר כיבודים האם יכול ליתן א. שוה כסף לביהכ"נ [כגון סידרי וחומשים] או ב. האם יכול ליתן כסף אבל לייחדן לצורך מסויים שביהכ"נ צריך כגון שמיזוג האויר לא פועל כראוי. והגבאי רוצה להשתמש בהכסף לשאר דברים. מיהו הקובע האם הגבאי או מה שהוא בעצם צורך לביהכ"נ. ג. האם הנודב יכול לייחד את הכסף לכך בשעה שפורע חובו אף אם בשעת הנדר לא חשב על כך או לא.
תשובה:
שלום רב,
לגבי השאלות א – ב, אין כל היגיון שהוא יוכל לתת מה שליבו חפץ ולא כסף כפי שדורש הגבאי. הגבאי בעצם הוא שליחם של הציבור. כאשר מוכרים עליות ונותנים את העליה למרבה במחיר, כמובן שזה רצון הציבור כדי שהם יהנו מפירות העליה. ברוב המקרים שווה כסף מכביד על הציבור ואינו כתשלום. וכי יעלה על הדעת שאדם יקנה מחנות יעשה קניין, יתן למוכר בתמורה שווה כסף? הרי על דעת כן ודאי לא מכר, אין לו מה לעשות עם שווה כסף. רק במזיק חידשה התורה שיכול לשלם בשווה כסף. עי' תוס' ב"ק ט,א. וא"כ אם הציבור באמצעות הגבאי קובעים שהם רוצים דווקא כסף, ודאי אינו יכול להחליט עבורם שכדאי להם משהו אחר.. וסברא זו קיימת גם אם נאמר שיש בזה משום נדר, אבל אין הכוונה שכל החיוב הוא רק נדר, ודאי החיוב הוא גם ממוני. לכן, גם לגבי השאלה השלישית, היה מקום לחשוב מדין נדר אם זה אפשרי, אבל ודאי שמצד דין הממון אינו יכול לשנות ממה שסוכם. (והסיכום על דעת כולם היה ודאי כסף – כך הבינו כולם בהתמכרות בביהכ"נ).
