שאלה:
שלום לכבוד הרב,
הבא"ח כותב בכ"מ שחזרה של תפלה זה כמו הלחש עצמו וכל תפלה והבחי שלה…לכן עומדים בחזרה לשיטתו כי כביכול אין הבדל.
א"כ יוצא שאנו צריכים לצאת יד"ח בחזרה כי היא בחי אחרת.
למה אנו אומרים ב"ה וב"ש הרי את זה אומרים כשלא רוצים לצאת ידי חובה שלא יהיה הפסק וכדומ כמש יבי"א בכ"מ…
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה
הערה יפה, התשובה לכך לדעתי היא בשני פנים: ראשית, כיון ולא מדובר בחיוב של ממש אלא בענין על פי סוד, שכן על פי פשט התפילה של הש"ץ היא כדי להוציא מי שאינו בקי ולא בשביל הבקיאים, הגדרים ההלכתיים בזה שונים ולא צריך להקפיד עד כדי כך בענין ההפסק. הנקודה השניה המשלימה לכך, היא שחשוב לדעת שהדין שהבאת בשם הגר"ע יוסף הוא נכון אבל אינו מוסכם ורבים הקלו בזה גם בברכות שיוצאים בהם ידי חובה, וגם החולקים יש שאמרו שאין למחות במקילים, לכן, אף שאנחנו מחמירים בזה, לא נחשוש עד כדי כך בדבר שכל ענינו רק על פי סוד.
מקורות:
בספר לקט הקמח החדש בסי' קכד האריך בזה מאוד בכל השיטות בענין זה, ואני מעתיק לך כאן מהמהדורה החדשה ומבוארת העתידה לראות אור בחודשים הקרובים:
ברוך הוא וברוך שמו בחזרת הש"ץ
י] במעשה רב (אות מג) כתב שאין להקפיד לענות ברוך הוא וברוך שמו בחזרת הש"ץ [ולא דמי לשאר ברכות], כיון דהשליח ציבור אינו ממתין עד שתכלה הענייה מפי העם, ונמצא שהעונה מפסיד מחזרת התפילה. ובתוספת מעשה רב (שם אות יד) כתב דשמע בשם הגר״א דברוך הוא וברוך שמו הוי הפסק, דהאמן קאי על כל הברכה מתחילתה ועד סופה. ובהגהת פעולת שכיר (שם אות א) כתב, שמענו לו ז״ל עוד טעמים בדבר, ע״ש. מיהו, העולם מדקדקין לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכות חזרת הש"ץ.
באורח נאמן (ס"ק טו) בהביאו כל זה, כתב, דגם לדעת הגר״א עדיף שימתין השליח ציבור עד שיגמרו הקהל ברוך הוא וברוך שמו, כדי שישמעו את כל החזרה, ואז שפיר עונים גם לדעת הגר״א, ולפי זה אין סתירה דהרי בהגהתו על השו״ע (סק"ו) משמע לעשות כדברי השו״ע ולענות בחזרה ברוך הוא וברוך שמו, ע״ש. וראיה לזה לכאורה דבמעשה רב מבואר, דגם בברכה ששומע על מנת לצאת בה ידי חובתו צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו, ראה אורח נאמן שם. עיין לקמן בדברינו (אות יג) מה שהבאנו בשם השיורי טהרה.
השמטות: כשהשליח ציבור מתפלל במהירות ואין השומע יכול לענות אלא רק באופן שמוכרח לומר ברוך הוא וברוך שמו ואמן ביחד בלי הפסק ביניהם, לא יענה ברוך הוא וברוך שמו (כף החיים ס"ק כח, הובא בשלחן מלכים סי' ו הלכה למשה ס"ק עה).
ב"ה וב"ש בברכה שיוצא בה
יב] כתב המגן אברהם (סק"ט), דבמקום שאסור להפסיק אסור גם לענות ברוך הוא וברוך שמו, וכתב הדגול מרבבה (סק"א) וקל וחומר שאסור לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכה שהשליח ציבור מוציאו ידי חובתו, כגון בברכת שופר ומגילה.
עיין על דבר לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכה שהשליח ציבור מוציאו ידי חובתו, כשופר ומגילה, שכאמור, כתב הדגול מרבבה, דחשיב הפסק.
וכתב, דהנה מנהג העולם לענות גם בברכות אלו, וכן נהגו בבית המדרש של החתם סופר ולא מיחה. אלא שהוסיף, גם בעיני יפלא מנהג זה, והיה מוסכם אצלי לדרוש ולמחות בעונים, לולא שידעתי שבדבר מורגל כזה לא תועיל המחאה. ולגעור בעונים בשעת מעשה אסור, דאין להפסיק באמצע הברכה. ועוד, דלא נאה לגעור במי שהוא עונה שבח להקב״ה, וגם קשה בעיני למחות בדבר שנהגו בו.
ושמתי לבי ליישב מנהגן של ישראל, וטוב עשו חכמינו שלא מיחו, דלכאורה קשה, כיון דקיימא לן (שבועות כט ע"ב, ועיין ברמב"ם ברכות פ"א הי"א) דכל העונה אמן כמוציא מפיו דמי, ונחשב כאומר את הברכה בעצמו, למה פסק השו"ע (סי׳ ריג סעי' ג) דגם בעונה אמן צריך המברך לכוין להוציאו, הרי באמירת האמן הוא כמוציא את הברכה מפיו ואינו נזקק כלל למברך, וכי תימא דברכות שאני משבועה, דתיקנו דוקא שיברך כל הנוסח בעצמו, ובאופן שיוצא על ידי אחר, אם לא מכוין להוציאו הוי כמשנה ממטבע שטבעו חכמים, קשה, למה פסק השו"ע (סי' ריט סעי' ד) דאם בירך אחר על חבירו שנתרפא, וענה חבירו אמן, יצא, הא שם מיירי באופן שלא כיון המברך להוציאו.
והוסיף, ונראה לי דמקור הדין דהעונה אמן הוי כמוציא מפיו, הוא כדיליף בגמרא (שבועות כט ע"ב, לג ע"א) מסוטה, דאמרה אמן אמן, ולכן צריך להיות דומה לסוטה שהשביעוה על אותו המעשה. וכן הוא מה שכתב השו"ע (סי׳ ריט שם) דמברך ברכת הודאה על אותו מעשה של חבירו שעלה מן הים, די בעניית אמן ואין צריך המברך לכוין להוציאו. אבל מה שכתב השו"ע (סי׳ ריג שם, סי׳ קסז סעי' יג) שמברך על מעשה אחר והנאה אחרת, דמברך על האכילה שהוא אוכל ומוציא את חבירו שאוכל אכילה אחרת, בזה לא אמרינן שעניית אמן הוי כמברך בעצמו, ויוצא ידי חובה רק אם מכוין המברך להוציאו, ואז מהני עניית האמן להיות כמי שבירך בעצמו.
ויש לומר דזהו דוקא בברכות ההודאה וההנאה דצריך שכל אחד יברך לעצמו, כמו שכתב המגן אברהם (סי' קסז ס"ק יט), אבל בברכת המצות דקבעו חז"ל לומר אשר קדשנו במצותיו ״וציונו״, נחשב שמברך גם על עשיית אחרים, ולכן אפילו אם מברך לעצמו ולא מכוין להוציא אחרים, שפיר נחשב העונה אמן כמברך בעצמו. ובאופן כזה שיוצא בעניית אמן לחוד, עניית ברוך הוא וברוך שמו אינה מזיקה, דבעניית אמן הוא כאומר את הברכה בעצמו. וכן כשמברך ברכת שהחיינו על מצות שופר, שמברכים ומודים כל אחד גם על חברו, אין צריך שיכוין להוציא את חברו, וכן לא נחשבת אמירת ברוך הוא וברוך שמו בברכת שהחיינו כהפסק בין ברכת השופר למצוה, כיון דברכת שהחיינו נחשבת כחלק מהמצוה, אין נחשב הפסק במה שעונה בה ברוך הוא וברוך שמו.
ועוד נראה לומר על פי מה שכתב הרמב״ם (שבועות פ״ב ה"א) דלאו דוקא אמן נחשב כמוציא שבועה מפיו, אלא הוא הדין גם שאר דברים שהם קבלת והאמנת דברים, הוי כאמן וכמוציא מפיו, אם כן הכי נמי ברוך הוא וברוך שמו נחשב כאמן וכמוציא מפיו "ברוך אתה ה׳ אלוקינו", וכשמסיים המברך משם ואילך "אשר קדשנו במצותיו" וכו׳, והשומע עונה אמן, כיון דשומע כעונה הוי כאילו השומע מסיים את הברכה ואומר תיבות אלו, ושפיר מנהגן של ישראל.
עוד בענין הנ"ל
יג] בשו"ת דבר שמואל ([אבוהב] סי' רצה) כתב, דאינו רשאי לענות ברוך הוא וברוך שמו רק בברכה שאין העונה יוצא בה, אבל בברכה שיוצא בה הוי הפסק, ואסור לענות ברוך הוא וברוך שמו. ועיין במעשה רקח (ברכות פ"א הי"א) שקרא תגר עליו, ונסתייע ממנהג העולם שנוהגין לענות גם בברכת שופר ומגילה, עי״ש באורך.
אמנם, עיין בשושנים לדוד (ברכות פ"ח מ"ח) שסתר את דבריו, ומקיים את דברי הדבר שמואל דאסור לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצא בה. והוסיף עוד טעם, דבעוד שאומר ברוך הוא וברוך שמו, ממשיך החזן בברכה, ומחמת כך יחסרו לו אותן תיבות מן הברכה, ואפילו תחסר לו רק תיבה אחת אינו יכול לצאת בברכה זו, ע״ש. וזה לענ״ד הטעם העיקרי, ולכן צריכים להזהר בזה (מטה יהודה [עייאש] סק"ב).
הפסיק בדיבור בברכה שיוצא בה
בספר טהרת המים (שיורי טהרה מערכת הב׳ אות עט) כתב, לענין ברכה שיוצא בה על ידי שמיעה מאחר, ושח השומע באמצע הברכה ב׳ או ג׳ מילים, אלא שאומר דבודאי שמע את כל הברכה בשלימות, יצא בדיעבד. ומדייק כן בעל המחבר מתשובת הרשב״א (ח"א סי' רמד, הובא בבית יוסף סי' תרצב ד"ה ובעל העיטור). וכן אם השמיט ב׳ או ג׳ מילים באופן דאם היה המברך בעצמו משמיט היה יוצא, כיון דלא נפסד תוכן ענין הברכה, כגון באמצע ברכת רפאנו, אם אמר רפאינו ה׳ ונרפא, אפילו השמיט השאר עד ברוך אתה ה׳ וכדומה, יצא.
עוד בעניית ב"ה וב"ש בחזרת הש"ץ וברכות
יד] בשו"ת הרא״ש (כלל ד סי' יט) כתב בשם אביו, שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו. וכתב בספר ראשון לציון (ברכות סג ע"א) דאין לו עיקר מגמרא, והוא רק ממידת חסידות.
על כן יש לחוש לדעת הדגול מרבבה (סק"א) שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו בחזרת הש"ץ. אמנם בברכי יוסף (סק"ז) כתב בשם ספר חרדים (פרק לח אות יז), שמצא בחז"ל (יומא לז ע"א) דיש לומר ברוך הוא וברוך שמו. ועיין בתורת חיים ([סופר] סק"י) ששמע מאביו בעל המחנה חיים, דמי שיודע את הדין לא יענה ברוך הוא וברוך שמו, אבל אין צריך לגעור באלו שעונים. ועיין בברכי יוסף (סי׳ ריג סק"ג) אחר שמביא את הדבר שמואל ([אבוהב] סי' רצה) והשושנים לדוד (ברכות פ"ח מ"ח) הנ״ל (אות יג), סיים, לא מצאתי ראיה לדבריהם, אך כיון שיצא מפיהם נכון להזהר, אך אין למחות במי שעונה.
לדעת בעל היפה ללב (ח"א יושר לבב סק"ה), כשהשליח ציבור ממהר בתפילה, ואם יענה ברוך הוא וברוך שמו ימצא שיענה אמן אחר שכבר סיים השליח ציבור את הברכה, יותר טוב שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, דאמן כולל גם ברוך הוא וברוך שמו, ובשעת הדחק יכול לעשות כן.
עיין בשו״ע הרב (סעי' ב בהמוסגר) שצריכין להזהיר שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו בברכות שהשומע יוצא בהן ידי חובתו, כמו קידוש הבדלה תקיעת שופר וכו׳.
