“פרו ורבו”: המצווה והגישה ללידת ילדים

הרב יהושע פפר
כ"ו תשרי ה'תשע"ט

 

לאחר השמחה הנעלה של שמחת תורה, בשבת הקרובה אנו פותחים מעגל חדש של קריאת התורה, החל מבריאת העולם וכמובן בריאת האדם.

מיד לאחר ברייתו, האדם קיבל את מצוותו הראשונה, שהיא לדאוג ליישוב העולם בבני האדם: “ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ” (בראשית א, כח).

המצווה הראשונה של הולדת ילדים משקפת את העובדה שהאדם נוצר עם תפקיד, שניתן להשיגו רק על-ידי שגשוגם של בני האדם בעולם. כפי שהפסוק בישעיהו קובע, תפקידנו היא להביא התעלות אלוקית לעולם: “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו” (מג, כא). התנאי המקדמי הראשון להשלמת התפקיד האנושי הוא יישוב העולם בבני אדם – ומכאן המצווה הראשונה של “פרו ורבו”.

במאמר הנוכחי נעיין אפוא במצוות פרו ורבו, ונתחקה אחר הגדרותיה ופרטיה. האם המצווה מוגדת במונחים של הולדת ילדים, או במעשה המביא לידי כך – קיום יחסי אישות? כמה ילדים חייב אדם להוליד כדי לקיים את המצווה? ומה מקומן של נשים במצווה? בשאלות אלו, ועוד, נעיין בהמשך המאמר.

המצווה הבסיסית

המשנה מצטטת מחלוקת בנוגע לגדרים הבסיסיים של מצוות פרו ורבו (יבמות סא, ב): “לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים – בית שמאי אומרים: שני זכרים; ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: זכר ונקבה בראם”.

בגמרא מוסבר הטעם לשתי השיטות: “מאי טעמייהו דבית שמאי? – ילפינן ממשה, דכתיב: בני משה גרשום ואליעזר. ובית הלל ילפינן מברייתו של עולם. ובית שמאי לילפי מברייתו של עולם? – אין דנין אפשר משאי אפשר”.

רש”י מסביר שלא הייתה אפשרות לברוא את העולם בשני זכרים, שכן לא היו יכולים להתרבות, ולכן היה צורך לברוא את האדם זכר ונקבה. כעת שיש די נשים בעולם, ניתן להגדיר את המצווה כהולדת שני בנים.

להלכה נפסק כדעת בית הלל, והמצווה מתקיימת על-ידי הולדת בן ובת, על דרך בריאת העולם על-ידי הקב”ה. כך מבואר בלשון הרמב”ם (אישות טו, ד): “כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו? – זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה, ב): זכר ונקבה בראם”.

תכלית המצווה

הרמב”ם מוסיף מספר פרטים במצווה המורים על תכליתה של המצווה כהמשכיות. הלכה אחת המורה על-כך היא הדין של בנים שאינם ראויים להוליד (שם): “היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית, לא קיים מצוה”. כיון שאין ילדיו ראויים להוליד, הרי שאין המשכיות לזרעו, ואינו מקיים בו את המצווה.

גם באופן שמתו בניו, לא קיים את המצווה, כמו שפסק הרמב”ם (שם, הלכה ה): “נולדו לו ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה: בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים – בשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל והם משני בניו הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת ומתו, והניח אחד מהן זכר ונקבה, עדיין לא קיים מצוה”.

המצווה, לפי הגדרה זו, היא לקבוע המשכיות לדורות הבאים על-ידי בנו ובתו. אמנם דברי הכתוב שבפרשתנו נאמרו לאדם הראשון ולחוה, ולא לעם ישראל, אך ברור שאף כיום תכלית המצווה היא לוודא את המשכיות המין. ואמנם, כך כתב הרמב”ם בספר המצוות (מצווה ריב): “היא שצונו לפרות ולרבות, ולכוין לקיום המין, וזאת היא מצות פריה ורביה, והוא אמרו ית’: פרו ורבו”.

על זו הדרך מבואר אף בספר החינוך (מצווה א): “משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב (ישעיה מה, יח): לא תהו בראה לשבת יצרה”.

מצווה פסיבית?

המינוח שאנו מוצאים בתיאור מצווה זו הינו חריג. במקום מינוח של מעשה חיובי-אקטיבי, המשנה מציגה את המצווה בדרך שלילות: “לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים”. מספר הילדים המחויב מתואר באופן של הסרת איסור (האיסור לבטל מפריה ורביה), ולכן באופן של קיום מצווה.

הרמב”ם אמנם פותח את דבריו בתיאור המצווה במעשה חיובי (הלכה א): “אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה, עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר: פרו ורבו”. אך בהמשך דבריו משתמש הרמב”ם בביטוי פסיבי שאינו מצוי בשום מצווה אחרת: “כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו? – זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה, ב): זכר ונקבה בראם”.

כך בספר החינוך (שם) המוקד הוא על הפטור מן המצווה, ולא על הקיום: “דיני המצוה, מתי חייב אדם לעסוק בה, וכמה בנים יהיו לו ויפטר, ומאי זה מצוות הוא פטור בעסקו בזו, ויתר פרטיה, מבוארים ביבמות בפרק ששי”.

דומה שבחירת המינוח נובעת מהעובדה שאין שום מעשה קונקרטי, או סדרת מעשים, שבהכרח מקיימים מצוות פרו ורבו. אותם מעשים פעמים מובילים לקיום המצווה, ופעמים אינם מובילים לקיום: הדבר אינו תלוי באדם העושה.

בנוסף לכך, גם מי שמקיים מצוות פרו ורבו אינו יכול לקיימה באורח מוחלט, שכן ייתכן שבניו ימותו בלי ילדים. אלא, האדם עושה את המוטל עליו כדי להוליד ילדים, והשאלה אם אותם מעשים יובילו לקיום המצווה אינה בשליטתו. ייתכן שמסיבה זו חז”ל, וכך הרמב”ם ושאר פוסקים ומפרשים, בחרו להשתמש בלשונות החריגות המובאות לעיל.

לאור אופייה החריג של מצווה, נחלקו המפרשים בהגדרה המדויקת של המצווה.

מצווה של הולדת ילדים

על בסיס העובדה שקיום המצווה תלוי בחיים הממושכים של הילדים (ואפשרותם להוליד), כותב המנחת חינוך (א, יד) שמצווה זו שונה במהותה משאר מצוות התורה: “והנה לפי מה דקיימא לן היו לו בנים ומתו לא קיים המצוה, נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצות, לולב ומצה ודומיהם, דאין להם משך זמן רק תיכף שעשה המצוה יצא, אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא לידת הבנים, ובכל רגע חל עליו החיוב, ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא, וזה פשוט”.

לאור הבנה זו, מבאר המנחת חינוך את דעת הרמ”א (אה”ע א, ו, על-פי הרשב”א, יבמות כב, ב) שאדם מקיים מצוות פרו ורבו אפילו בהולדת בן ממזר – כלומר, גם מתוך יחס האסור באיסור כרת. [המנחת חינוך ממשיך לפקפק בכך, ומביא מי שחולק על הלכה זו.]

למרות שבדרך כלל הלכה היא ש”מצווה הבאה בעבירה” לא יצא ידי חובתו, בנוגע לפרו ורבו אין הדבר כן, כיון שהמצווה אינה מתקיימת במעשה יחסי אישות, אלא בשעת הלידה. כיון שהמעשה אינו המצווה אלא רק “הכשר מצווה”, העובדה שיש בו איסור לא משפיע על קיום המצווה.

עוד מסביר המנחת חינוך לפי דרכו את ההלכה שגם אינו-יהודי שהוליד ילדים בגיותו, ולאחר מכן התגייר ליהדות, מקיים את המצווה על-ידי ילדיו המקוריים, ואינו חייב להוליד ילדים כיהודי.

בנוגע למצוות רגילות אין הדבר כן: מי שמקיים מצווה במצב של פטור, ולאחר מכן נכנס למצב של חיוב, אינו יכול להסתמך על מה שכבר קיים את המצווה, וחייב לקיים את המצווה שוב כאדם מחויב. במצוות פרו ורבו אין הדבר כן: כיון שהמצווה אינה מתקיימת מעשה אקטיבי אלא בהולדת ילדים, הרי שבמציאות יש לאדם ילדים והוא קיים בכך את המצווה.

מצווה של יחסי אישות

המנחת חינוך ממשיך להביא מדברי התוספות (בבא בתרא יג, א) שמתוך דבריהם מבואר שמצוות פרו ורבו מתקיימת דווקא בשעת ‘גמר ביאה’ – ולא בשעת הולדת הילדים. בשל ראיה זו, מניח המנחת חינוך את הדיון ב”צריך עיון”.

מנגד, על-פי דברי התוספות מכריע הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, אבן העזר ב, יח) שאכן אין המצווה מתקיימת בהולדה, אלא ביחסי אישות, תוך שהוא שולל את דעת המנחת חינוך. לדבריו, “לא מסתבר לומר כהמנחת חינוך שהמצוה לא תהיה על המעשה” – אלא המצווה היא דווקא המעשה, כמבואר בדברי התוספות, “דרק זה בידו לעשות”. האדם חייב אפוא מכוח מצוות פרו ורבו לקיים יחסי אישות עם אשתו “עד שיולדו לו בן ובת, שאז נפטר”.

לדברי הרב פיינשטיין, עולה אפוא שהולדת ילדים אינו עניין של קיום מצווה, אלא עניין של פטור – כפי שהוא מדייק מלשון המשנה המובאת לעיל. המצווה עצמה היא שיבוא האדם על אשתו, והאדם מחויב בכך עד שיהיו לו ילדים.

חלק נשים במצווה

במשנה (יבמות סה, ב) מובאת מחלוקת תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה אם האשה מצוה על פריה ורביה: “האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלקים ויאמר להם [אלקים] פרו ורבו” (עי’ גם ירושלים, יבמות ו, ו, שם עולה שנשים חייבות במצווה).

להלכה, נקבע ברמב”ם ושאר פוסקים שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו – פטור שנראה לנו תמוה. הרי שלנשים תפקיד מרכזי – יותר נכון, התפקיד המרכזי – בהולדת ילדים. אם כבר, היינו חושבים שהמצווה דווקא תוטל עליהם. למה אפוא פטרה התורה נשים ממצווה זו?

הסיבה הפורמאלית לפטור, כפי שמבואר בגמרא (יבמות סה, ב), הוא מדברי הפסוק “מלאו הארץ וכבשוה”. כיון שאין דרכן של נשים לכבוש (נשים אינן עוסקות במלחמה) – “דרכו של איש לכבוש, ואין דרכה של אשה לכבוש” – הרי שנשים פטורות אף ממצוות פרו ורבו המבוארת ברישא של הפסוק.

מעבר לכך, פירש הרב עובדיה מברטנורה (פירוש למשנה יבמות ו, ו): “האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה – דכתיב (בראשית א) פרו ורבו וגו’ וכבשוה, וכבשה כתיב חסר וי”ו – האיש שדרכו לכבוש את האשה הוא מצווה על פריה ורביה”. לדבריו, הפטור תלוי במה ש”האיש דרכו לכבוש את האשה” (הוא הדומיננטי) במסגרת של יחסי אישות. כיון שכן, המצווה תלויה בו, והיא פטורה ממנה.

בפירוש תורה תמימה (פירוש לבראשית א, כח) מתמקד הרב ברוך הלוי אפשטיין דווקא על הרעיון של כיבוש העולם כשייך באופן מהותי למצוות פרו ורבו. רצון התורה היא שיכבוש האדם את העולם, ומילוי תפקיד זה כרוך בהולדת ילדים. כיון שהרעיון של כיבוש אינו מתאים לטבע הנשי, הרי שנשים אף פטורות ממצוות פרו ורבו, שהינה חלק מאותו ‘כיבוש’.

על-פי דרכו זו מבאר הרב אפשטיין גם את מה שמצאנו הגבלת גיל במצווה זו: “וכן יתבאר לי לפי פירושנו זה, מה שטרחו רבים לכוין טעם הדבר שמשונה מצוות פריה ורביה משארי מצוות שחיובם יותחל מבן י”ג שנה, ורק מצוות פריה ורביה היא מבן עשרים, כמו שכתב הרמב”ם. ולפי הטעם שמבואר בזה דחיוב פריה ורביה תלוי במי שדרכו לכבוש במלחמה, ודבר ידוע הוא שחיוב לצאת לצבא הוא מבן עשרים שנה ומעלה”.

גישה שלישית נאמרה על-ידי הרב מאיר שמחה מדווינק (משך חכמה, בראשית ט, ז), שמבאר את הפטור לנשים על-פי הכלל (משלי ג, יז) “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”: “לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו”ר וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה’ ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל… וא”כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה, ומשום זה אמרו מיתה שכיחא… לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה”.

התורה אינה מחייבת את האדם במצוות שאין לו יכולת פיזית לקיימן, ומסיבה זו נשים, שמסתכנות בתהליך של הריון ולידה, פטורות מן המצווה של פרו ורבו. המשך חכמה מוסיף לפי דין התורה, כאשר אישה אינה יכולה ללדת, רשאי בעלה לשאת אישה נוספת, ואילו כאשר איש אינו ראוי לילד אין אשתו רשאית לשאת גבר נוסף, ונמצא שמצוות “פרו ורבו” היה מחייבת אותה להתגרש. גם זה, לדבריו, אינו תואם את העיקרון של “דרכיה דרכי נועם”.

למרות הפטור, לדעת הרבה ראשונים הפטור מן המצווה עדיין יכול לקיים את המצווה, ואשה המקיימת מצווה זו תקבל על כך את שכרה. יש להוסיף שלדעת הר”ן (קידושין מא) נשים מהוות חלק מהותי במצווה בכך שהן מסייעות לבעליהן לקיימה.

בנוסף, עם שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו, לדעת התוספות (גיטין מא) הן כלולות במצוות ‘שבת’ (על-פי הפסוק (ישעיהו מה, יח) “לא תוהו ברה לשבת יצרה), שמהווה הוראה כללית ליישב את העולם.

 

עסקנו במאמר זה בפנים הבסיסיים של מצווה זו. מעבר לכך, ישנם נושאים הלכתיים רבים הקשורים למצווה, כגון שאלות הנוגעות לטיפולי פוריות, פונדקאות, מניעת הריון, החובה להתחתן, וכן המצווה להוסיף ילדים מעבר למצוות פרו ורבו. נעסוק עוד בנושא בע”ה במאמר שבוע הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים